אצילה עבו - מטפלת זוגית ומשפחתית

26/05/2026

יש נשים שמסתכלות על הגבר שמולן
ולא באמת רואות אותו.

הן רואות אכזבות ישנות.
חוויות פוגעות.
כאב שלא קיבל מקום.

הן רואות גבר ש“עושה מה שבא לו”,
שלא רואה, שלא נאמן, שלא בטוח.

ואז מספיק רגע קטן
מבט, אמירה, התנהגות
והכול מתפרץ.

לא רק על מה שקרה עכשיו,
אלא על כל מה שהצטבר בפנים.

הכעס יוצא בעוצמה,
האשמות, ביקורת, התרחקות.

אבל האמת היא
שהגבר שמולך לא תמיד הכתובת לכל זה.

וכשאת מפרקת עליו את כל העומס הזה,
את לא פוגעת רק בו,
את גם פוגעת בקשר שלך.

אז מה כן?
להתחיל להפריד.

בין מה שהוא עשה עכשיו,
לבין מה שכואב לך מעבר.

לתת מקום לכאב האמיתי,
בלי להפוך כל רגע לזירת קרב.

וללמוד להביא את עצמך אחרת:
“נפגעתי.”
“זה מזכיר לי…”
“חשוב לי להרגיש…”

לא כהאשמה
אלא כשיתוף.

כי כשיש דיוק
יש סיכוי שיראו אותך באמת.

וכשיראו אותך
לא תצטרכי להתפוצץ כדי שישמעו.

24/05/2026

לפעמים הרצון להיות “בסדר”,
לעשות הכול, להחזיק את הבית, לא להתלונן
פוגע דווקא בזוגיות.

כי כשאחד עושה הכול,
השני לא צריך להתאמץ.

לאט-לאט הוא מתפנק,
מרים רגליים,
וברור לו מאליו שאת תסדרי הכול.

כאן צריך לעצור.

לא כי הגבר צריך לעשות הכול והאישה תיהיה נסיכה,
אלא כי זוגיות בריאה בנויה על שותפות.

והעבודה שלך כרגע היא אחרת:
לזוז קצת אחורה.

לאפשר לו לקחת חלקים,
להיות ראוי,
לעשות.
וכשהוא עושה- לפרגן!

לבקש בצורה ראויה,
בלי תלונות ובלי מרמור.

וככה לאט-לאט נבנית מערכת
שבה שני בני הזוג שותפים באמת.

20/05/2026

אתה עומד מהצד.
רואה אותי רצה, מחזיקה, מתכננת, זוכרת, דואגת.

ואומר לעצמך:
“היא מסתדרת.”
“היא יודעת.”

אבל אני לא צריכה שתסמוך עליי.
אני צריכה שתהיה פה.

לא כצופה.
לא כמי שמגיב כשמבקשים.

כשותף.

כי מה שזה מרגיש לי
זה לא אמון.
זו היעלמות.

אני סוחבת בית.
ילדים.
עומס.
מחשבות.

ואתה?
נכנס רק כשמבקשים.
רק כשכבר קשה לי מדי.

ואז אתה עוד שואל:
“למה את עצבנית?”

כי אני לבד בזה.
למרות שאני לא אמורה להיות.

אני לא מחפשת חצי-חצי.
אני מחפשת מישהו שנמצא איתי בתוך הדבר הזה.

ששואל לפני.
שחושב איתי.
שמרגיש שזה שלו בדיוק כמו שזה שלי.

כי כשאתה לא שם
זה לא רק העבודה שנשארת לי.

זה התחושה.
שאין לי על מי להישען.

וזה שוחק הרבה יותר מהכל.

אם זה פוגע בך
אולי הגיע הזמן להסתכל על זה אחרת.

שלחו “זוגיות” בפרטי.

19/05/2026

מה יקרה אם תעצרי רגע
ותשאלי את עצמך:

למה גבר אחד מהעבר שלך
אבא, דמות, חוויה,
הוא זה שיעצב לך את כל עולם הגברים?

למה ממנו את גוזרת:
מי הם גברים.
איך הם מתנהגים.
ומה צפוי לך מהם.

וכשאת מסתכלת דרכו
כל גבר שמולך כבר חשוד.
כל התנהגות קטנה מקבלת משמעות גדולה.
והכאב הישן מתעורר שוב ושוב.

אבל יש גם אפשרות אחרת.

להתחיל להפריד.

לא כל הגברים הם אותו סיפור.
כמו שלא כל הנשים הן אותו סיפור.

יש גברים טובים.
יש גברים מורכבים.
יש כאלה שפוגעים,
ויש כאלה שיודעים לאהוב, לכבד, להחזיק קשר.

בדיוק כמו בעולם הנשי.

ושינוי תודעתי מתחיל בהחלטה אחת:
לא לתת לעבר לנהל את ההווה.

לבחון כל אדם כמו שהוא.
לא דרך עדשה של כאב
אלא דרך מציאות.

וכשאת עושה את זה,
את לא רק משנה את איך שאת רואה גברים,
את משנה את מה שאת מאפשרת לעצמך לפגוש.

17/05/2026

הוא לא מתעלם ממך.
הוא פשוט לא תמיד יודע איך להתמודד עם הכעס שלך.

כשאת כועסת -
הוא לא שומע רק מילים.
הוא מרגיש אכזבה, ביקורת, לחץ…
ולפעמים זה סוגר אותו במקום לקרב.

אז במקום להתקרב -
הוא מתרחק. שותק. מחכה.

לא כי לא אכפת לו,
אלא כי הוא לא יודע איך לגשת ברגעים כאלה.

והאמת?
גם הוא מחכה.
שתהיה דרך לחזור אחד אל השנייה… בלי מלחמה.

זוגיות לא נבנית ברגעי שיא של כעס,
אלא ברגעים שאחרי.

כשנרגעים.
כשאפשר לדבר באמת.
כשיש מקום לשאול:
“מה אתה צריך?”
“מה היה לך קשה שם?”

לפעמים כל מה שצריך
זה לא מי צודק -
אלא מי מוכן לעשות צעד קטן של התקרבות.

אצילה | מאמנת זוגית והורית 💛

14/05/2026

אחד הדברים שמביאים זוגות לטיפול הוא לא הריב עצמו,
אלא העובדה שהוא חוזר.

אותה סיטואציה.
אותה התלקחות.
אותה תחושת ריחוק בסוף.

ובכל פעם יש תחושה:
“דיברנו על זה כבר אלף פעם”.

אבל מה שלא תמיד ברור הוא -
שהריב עצמו כמעט אף פעם לא מספר את הסיפור האמיתי.

מתחת לריב יש בדרך כלל שכבה אחרת לגמרי:
צורך שלא קיבל מקום.
פחד שלא זכה להכרה.
חוויה של “לא רואים אותי” או “לא מבינים אותי עד הסוף”.

ולכן, גם כשמנסים לדבר על זה “הגיונית”,
זה לא באמת נפתר.

כי זה לא דיון - זו חוויה רגשית לא מעובדת.

וכשחוויות לא מקבלות עיבוד,
הן חוזרות שוב ושוב באותה צורה -
רק בעוצמות משתנות.

13/05/2026

10/05/2026

הרבה נשים מרגישות שבן הזוג לא מספיק חזק מול אמא שלו.
שהוא לא מציב גבולות, לא עוצר בזמן, ולא מגן מספיק על הזוגיות.

אבל יש כאן נקודה חשובה.

ככל שתשחררי ותסמכי עליו יותר
כך יהיה לו יותר כוח להתחזק ולנהל את זה נכון.

כשהוא יודע שאת מאמינה בו,
שהוא יכול להוביל מול המשפחה שלו
הוא עומד שם הרבה יותר יציב.

כן, לפעמים יהיו ויכוחים.
כן, לפעמים יהיו רגעים לא פשוטים.

אבל אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שקורה במשפחה.

מה שכן אפשר לעשות
זה לתת מקום לבן הזוג להתמודד בדרכו,
ולסמוך עליו שהוא ילמד, יתחזק ויציב גבולות.

06/05/2026

היא הגיעה עם כאב עמוק:
כל שיחה הופכת למאבק.

היא אומרת-
הוא מתגונן.
הוא עונה-
היא מתפרצת.

פינג-פונג של מילים.
בלי הקשבה.
בלי הבנה.

והתחושה?
שצריך להילחם כדי שיראו אותה.
כדי שישמעו אותה.

זה היה מאבק כוחות:
“תראו אותי. אני פה.”

ובתוך זה
הרבה תסכול,
הרבה ריחוק,
הרבה לבד בתוך זוגיות.

ובתהליך-
קרה שינוי עדין, אבל עמוק.

היא למדה לעצור.
לא להיכנס לעימות ברגע של סערה.

לא כי אין לה מה להגיד-
אלא כי היא בוחרת מתי ואיך.

והדבר המפתיע?
כשהיא הפסיקה להילחם ברגע-
משהו בו השתנה.

כשחזרו לדבר ברוגע,
הוא הקשיב.
לא התגונן.

ואז גם הוא התחיל להביא את עצמו-
בזמן הנכון.

נוצרה הבנה חדשה:
הרגע הסוער לא מקדם.
הוא רק מסלים.

אבל אחר כך-
אפשר לדבר.
אפשר להבין.
אפשר להתקרב.

וזה יושב על משהו עמוק יותר:
אמון.
אמון בעצמה
שלא חייבת להגיב מיד.

אמון בקשר,
שאפשר לחזור ולדבר נכון.

זה לא קרה ביום אחד.
לא דרמה גדולה.
אבל זה שינוי אמיתי.
שינוי שמביא שקט,
קרבה,
וזוגיות שאפשר לנשום בה.

אם גם אתם מרגישים תקועים באותו מעגל,
אפשר לצאת ממנו.

04/05/2026

את משתפת -
והוא מבטל.
את מסבירה -
והוא מתנגד.

ואז מתחיל אותו מעגל:
ויכוחים, האשמות, תסכול.

זה לא מקרב.
זה רק שוחק.

השינוי לא בלדבר יותר
אלא בלדבר אחרת.

בפגישת ייעוץ ממוקדת תלמדי
איך לעצור את הדינמיקה הזו
וליצור הקשבה שתחבר.

להרגיש נאהבת מובנת ונראית, זאת חברות עמוקה וזה מה שמגיע לך😍

שלחי לי “תקשורת” בפרטי

30/04/2026

הוא לא מעדכן.
לא סופר.
מאחר כל יום. מתעכב.
מתנהל כמו רווק ואת נשארת לחכות.

לא יודעת מתי יחזור.
לא יכולה לתכנן.
מרגישה תלויה בו במקום להיות שותפה.

וזה כבר לא עניין של שעות
זה עניין של נראות, של כבוד, של תחושת מקום בזוגיות.
כי כשאין ודאות ואין שותפות נכנס חוסר שקט.