07/11/2022
אבא.
שאני חושבת על אבא עולה לי דמות עם כתפיים רחבות ורגליים יציבות.
מה עולה לכם?
"זה טייטל מחייב", אמר לי פעם אבא בחצי חיוך עצוב.
הרגשתי את הקונפליקט שלו.
מצד אחד הוא צריך להיות אסוף, הוא צריך להיות בהחזקה,
הוא מרגיש שיש ציפיות מדמות אבהית שלא אומרים אותן בקול..
מצד שני, זה כבד.
איך אדם שנמצא בדרישה אמור להיות עם גישה לרגשות פגיעים?
כל הדרכים חסומות.
גברים גדלים לרוב לחברה שמכניסה אותם לתבנית של החזקים,
הגיבורים, הפרוביידרים שצריכים לספק סחורה,
רובם גדלו על התפיסה שדמעות הן סימן לחולשה ואין מקום לחלשים.
כל החומות האלו מגיעות איתם להורות שלא מבחירה.
הכל יצוק כבר פנימה, לתודעה.
הרבה פעמים הם מגיעים כשהם עם לב יותר "סגור".
כשלא מפנים לך מקום בתור ילד,
כשלא מספקים מרחב לרגשות הפגיעים שלך,
כשלא מביאים לך לגיטימציה, תוקף, נחמה - המוח לומד שזה לא בטוח
ומוריד את ה"שאלטר" של הפגיעות.
הבעיה היא שזה לפעמים עלול להשליך על ההורות
כשהורה לא מודע למה שקורה לו בפנים.
כדי להרגיש את הילדים שלנו אנחנו חייבים להסכים
להרגיש את הרגשות הפגיעים שבנו .
הורות מביאה איתה התמודדות עם המון רגשות לא נעימים:
כאב, דאגה, עצב, תסכול, תחושת כישלון, פחד, אשמה..
אם לא נסכים להרגיש את הרגשות האלה,
לא נצליח להרגיש את הילדים שלנו מבפנים.
אם לא נוכל להרגיש את הרגשות הפגיעים האלה,
לא נוכל לראות אותם בילדים שלנו.
ואז יהיה לנו קל "לא להתרגש" מבכי,
כי העצב שהילד שלי שחווה לא עובר דרכי.
יהיה לי קל להגיד "לא צריך לבכות, תקום על הרגליים לא קרה כלום" כשהילד שלי נבהל ממכה שקיבל.
אם כאדם בוגר אני לא נותן לפגיעות לחדור דרכי, לעבור בתוכי,
איך אוכל לעשות זאת עם הילד שלי?
ואיך הוא יעשה זאת בעצמו כשיגדל?
אם תשאלו כל אבא "נוקשה", הוא היה רוצה שהילד שלו יספר עליו בגאווה בבית הספר, שיתגאה באבא שיש לו, שהוא יהיה האדם הכי קרוב אליו.
אם תשאלו כל אבא, הוא יספר שהוא היה רוצה שהבת שלו תרוץ אליו לחיבוק כששוברים לה את הלב.
הוא באמת רוצה להיות האדם הזה, רק לא בטוח שהוא יודע את הדרך.
לא תמיד נגיע להורות עם סט הרגשות ה"נכונים".
לפעמים דרושה עבודה כדי לקלף את השכבות,
להבין מה לקחו מאיתנו בילדות, איפה לנו לא היה מקום,
איפה צמצמנו את עצמנו כדי להרוויח קשר, איפה השתקנו את עצמנו
כדי לא לחוות בושה, דחייה, זלזול מאנשים שאנחנו אוהבים.
בדיוק שם, ברגעים שאנחנו נזכרים עולה בנו כאב.
אם נסכים להרגיש אותו, נסכים לעבור תהליך של ריפוי ושינוי.
זה לסלוח לעצמנו על מה שלא נמצא בשליטתנו, לא בחרנו לגדול כמו שגדלנו.
זה לראות את היופי בקשר הורה-ילד, את עומק החיבור שמחכה לנו ואת היד הקטנה שמושטת לנו ומבקשת עוד קצת מאיתנו.
שמבקשת שנעז להתחבר, שנעז לפתוח את הלב, שנעז להרגיש, לאהוב ולפחד ונגדל ילדים מחוברים לעצמם וגם אלינו - האנשים שאוהבים אותם הכי בעולם.
אוהבת מלא!
סתיו 🥰