17/01/2025
"אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות..."
משתפת בכמה מחשבות על התמודדות עם הציפייה המטלטלת לשובם של החטופים היקרים.ות מעזה.
עמדת הציפייה וההמתנה בכליון נפש להתרחשות במציאות, שאינה תלויה בנו, עשוייה לייצר תחושה של חוסר אונים ולכלות את המשאבים הנפשיים. אנו רוצים ומצפים בכל מאודנו לראות אותם חוזרים הביתה, ממש יכולים לדמיין את זה קורה, לא עוצמים עין ובינתיים המציאות מתנהלת באופן מתעתע: עסקה נסגרת, נדחית, לא ידוע מי יחזור, מתי ובאיזה מצב. בשורה התחתונה: המציאות אינה בשליטתנו. נשאלת השאלה – כיצד להתמודד עם מציאות שאינה בשליטתנו ושההשפעה שלה על מצבנו הנפשי היא דרמטית?
מבחינתי התשובה האקט'ית לשאלה מתחילה בבחינת הערכים האישיים. נשאל את עצמינו: מה אני רוצה להביא איתי כאדם להתמודדות הזו? מה עשוי לתרום לזולתי? כיצד אני יכול.ה לצמוח כאדם מההתמודדות הזו? ובהמשך לכך נתרגם את המהויות הללו להתנהגויות.
דוגמאות לכך עשויות להיות – "אני רוצה להיות אדם שתומך בהתמודדות של הזולת" והפעילות שיכולה להתאים לכך היא למשל ביקור משפחות החטופים והבעה אקטיבית של תמיכה.
דוגמה נוספת, הקשורה לצמיחה אישית – "אני שואפת להגביר את היכולת שלי להתמודד עם חוסר ודאות" – במקרה כזה ההמלצה תהיה ליישם טכניקות מעולם האקט, של קבלה ומיינדפולנס, המרחיבות את היכולת לשהות בחוויה ולקבל אותה, מתוך הבנה שהניסיון לשלוט במה שאינו בשליטתנו מייצר מאבק פנימי וסבל.
אני מזמינה אתכם.ן ליישם ביחד טכניקה כזו: נסו לדמיין את אי הנוחות הרגשית (חוסר ודאות, חוסר אונים, ציפייה מורטת עצבים...) שמתעוררת בכם, בדמות של קיפוד המונח על כף ידכם. הקיפוד פשוט מונח שם...מה יהיה מועיל כעת? האם לאחוז בו בחוזקה יסייע לכם או ישנה את המציאות? (כנראה שלא...). אך גם להיפטר ממנו אי אפשר. זה הקיפוד שלכם ולעת עתה הוא שם כדי להישאר. הברירה היחידה היא לאחוז בו בעדינות, לנשום עמוק, להבין שהוא ילווה אותנו עוד תקופה ארוכה, יכאיב מדי פעם והכי חשוב: להמשיך לפעול בכיוונים המוערכים בעינינו ולהביא לעולם את מה שיש ביכולתנו לתת, גם כאשר אנו חשים את הדקירות. ואם לרגעים זה קשה וכואב מדי, אפשר לנוח, לנשום ואז לחזור ולפעול.
נזכור להיות בתנועה, נאפשר לחיים שלנו להימשך ונשאל: "מה החיים מבקשים ממני עכשיו כאדם?"
בתקווה גדולה לשובם הביתה בשלום,
שולחת חיבוק חם,
עדי.
