04/09/2017
הילדים חזרו ללימודים ואני אט אט אוספת את חלקיי הפזורים מחודשיים של ילדים מהממים, שובבים, רעבים, מלאי שמחה ורצונות, בקשות, גבולות פרוצים, המבקשים לבלוע את החופש עד תומו. ימי הסתגלות לכולנו. כל חופש הוא מבחינתי אומדן לגבי כמה הלב שלי פתוח, כמה סבלנות, חמלה, דיוק ויצירתיות יש בי ואיפה אפשר לשפר, לתקן. אתמול מצאתי את עצמי נעה שעות בדרכים, ברכבות ואוטובוסים, עד שעת לילה מאוחרת, עם בני בן ה - 11.5, כדי לצפות במשחק כדורסל של אליפות אירופה, שכל כך רצה לראות. השאלות ששאלתי את הבחור שישב לידי הסגירו את העובדה שזו הפעם הראשונה שלי ושאני ממש לא בעניינים.. ואז אמר שאמא שלו אף פעם לא באה אתו למשחקים. ראיתי שזה נוגע לו. עניתי בפשטות שאין ברירה, אנחנו גרים ממש רחוק ואין לו דרך להגיע לבדו. אחר כך חשבתי: האמנם? אין ברירה? הרי יכולתי לסרב.. זה הרי נשמע ממש לא הגיוני, לעשות מסע כזה. וכמו שאמרתי "לא" אלף פעם לפני כן, יכולתי גם הפעם. אבל אז הייתי מפסידה כל כך הרבה. לא הייתי זוכה לראות אותו יוצא מגדרו מהתרגשות, מרגיש על גג העולם, כי ישבנו ממש "על" המגרש (למרות שהכרטיסים שקנינו היו אי שם ביציע, המקומות לא היו מסומנים). יכולתי לראות כמה מתיקות, בגרות, סבלנות והומור יש בו. רצנו ממקום למקום, המתנו זמן רב ובשעות מאוחרות, לעתים באי וודאות, לאחר שפעמיים פספסנו אוטובוס בכמה דקות, בכל מקום המזגן הקפיא, הכסף שנועד לבזבוזים ופינוקים הפך נחוץ לנסיעות, מאחר שכרטיסי הרכבת שקנינו, לא היו לנו לעזר, כי הרכבת האחרונה לחזור יצאה ממש באמצע המשחק ולמרות כל אלה, ראיתי ילד שמח, מלא הודיה, שלא קיטר אף לא פעם אחת ולמרות שכל זה נעשה לכאורה למענו, מה שאני קיבלתי היה מתנה גדולה שלא אשכח. עכשיו קצת שקט, התכווננות פנימית, מבט לאחור וחשיבה קדימה, אל שנה חדשה ואתגריה, שנה חדשה ונפלאותיה.
