בחיק האם - מרכז טיפול ותמיכה רגשית ליולדת לתינוק ולמשפחה

29/09/2025

"אני לא מרגיש שיש לי מקום בבית," הוא אמר.
"היא מניקה כל הזמן, אמא שלה מטפלת בכל מה שצריך, חברים מבשלים לנו. אני מרגיש מיותר. אז אני יוצא לעבוד. שם אני לפחות יודע מה אני עושה. אבל אני מפחד שלא יווצר בינינו קשר. שהוא יגדל ולא יכיר אותי."

הוא עצר ואז הוסיף בשקט.
"אמרו לי שהאבהות תרגיש טבעית. אבל בינתיים אני רק מרגיש… בחוץ."

חשבתי על זה שלפעמים, דווקא אחרי לידה, יכולה להיות דמות אחת שקופה שהיא האב הטרי.
בזמן שכולם עסוקים באמא ובתינוק, האב עומד בצד, רואה איך הכל מתרחש מסביבו ומרגיש שאין לו תפקיד.
התחושה הזו: של "אני לא חלק" יכולה להשפיע על איך מתפתח הקשר עם התינוק וגם על החוויה הזוגית.

כשאדם מרגיש שולי בשלב הזה מראה שהמבנה החברתי והמשפחתי עדיין לא נתן מקום ברור לאבהות הראשונית.
החיבור לתינוק לא חייב להתחיל רק במגע עם חלב אם. הוא יכול להתחיל במגע עם עור, במבט, בקול, בשגרות קטנות שגם האב יכול לעשות אותם.
***************************

במודל ההתפתחות הפסיכו-חברתי של אריק אריקסון (Erikson, 1963), אחד האתגרים המרכזיים בבגרות המוקדמת הוא "אינטימיות מול בידוד".
אצל הורה טרי, האתגר הזה מתחדד: האם אני מוצא מקום אינטימי במערכת החדשה, או שאני בורח החוצה לעבודה, או להסחות הדעת. כדי לא להרגיש את הזרות.

תיאורטיקנים כמו מייקל לאמב (Michael Lamb, 1975) הדגישו שאבות הם דמויות התקשרות חשובות כבר מהימים הראשונים. מעורבות מוקדמת, גם אם היא קטנה , בונה תחושת מסוגלות ואחריות ומעצימה את הקשר ההדדי בין אב לתינוק.

כשהאב מקבל לגיטימציה להיות נוכח: כמו להחזיק את התינוק, להרגיע אותו, לדבר, לטפל בו, (גם אם זה לא "מושלם"), יכול להיבנות מרחב חדש שבו הוא והתינוק ילמדו זה את זה.
מעורבות כזו יכולה להרחיב את המעגל של הטריאדה אם-אב-תינוק .

ענת דניאלי - עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 050-3372301
אודט בוקאי - פסיכולוגית התפתחותית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 054-4554353
מרכז "בחיק האם"

20/09/2025

"בחיק האם" מאחלת חג שמח לכל המטפלות, המשפחות והתינוקות שנולדו ואלו שבדרך.

08/09/2025

הולנד מאז ומתמיד הייתה מודל עבורנו מבחינת מערכות התמיכה לאחר לידה, בזכות ה *kraamzorg* המפורסם שלה, שזה ליווי צמוד בבית במשך שמונה ימים אחרי הלידה, שכולל עזרה רפואית ופסיכיאטרית, הדרכה רגשית ועזרה בהתארגנות המשפחתית. לפני חודשיים פורסם מאמר שמדבר על כך שהמערכת הזו, שנחשבת לאחת המובילות בעולם, נמצאת במשבר עקב מחסור בכוח אדם ושכר נמוך, מה שמעמיד בסכנה את המשך קיומה עבור אלפי משפחות חדשות. כדאי שנלמד מהמודל הזה כאן בישראל, כי בלי השקעה מספקת בתמיכה אחרי הלידה לאם, לאב ולמשפחה, עלולות להיווצר תחושות בדידות, עומס נפשי ואף סיבוכים בריאותיים, בעוד שמערכות חכמות של ליווי אישי בבית יכולות להקל באופן משמעותי על ההתאקלמות בשבועות הראשונים שלאחר הלידה.

Kraamzorg system, where care assistants visit new mothers at home, is threatened by labour shortage and competition

29/08/2025

מחקר חדש חדש (לפני חודשיים) בודק איך אפשר להשתמש בבינה מלאכותית (AI) כדי לגלות דיכאון אחרי לידה בזמן אמת.
במקום שאלות ושאלונים ארוכים, המערכת מקשיבה לאיך שאישה מדברת (בשיחה חופשית), ומזהה לפי הדיבור שלה אם היא עלולה לסבול מדיכאון.

מה שמיוחד בזה שהמערכת לא רק אומרת "כן" או "לא", אלא גם מסבירה למה היא חושבת שיש או אין דיכאון. למשל, איזה מילים או דפוסי שפה גרמו לחשד שיש דיכאון או הפריכו אותו.

מה דעתכם?

https://arxiv.org/pdf/2508.10025

19/06/2025

"הוא כל כך קטן... ואני רק מפחדת שאני לא אצליח להגן עליו... לקח לי ככ הרבה זמן להביא אותו לעולם ועכשיו כל מה שבניתי יכול להיהרס."

אמרה את זה אמא עם תינוק בן חודש על הידיים.
אמא שהחזיקה אותו בעדינות, כמעט בפליאה, כאילו כל נשימה שלו היא נס.
בתוך העיניים שלה, היה מתח. כמו רעש רקע שאי אפשר לכבות.

"בלילות, כשיש אזעקה, אני ישר רצה אליו. לפעמים זה סתם הפחדים שלי, לפעמים זה אמיתי. אבל בפנים, אני תמיד מרגישה שזה הסוף. אני קופאת. ואז כועסת על עצמי שקפאתי. ואז מתמלאת אשמה."

היא עצרה רגע. ואז הוסיפה בלחש:
"אני לא מצליחה לשמוח כמו שחשבתי שאשמח. אני אוהבת אותו, ברור. אבל יש בי גם פחד. וחרדה. וכעס. וזה מבלבל אותי. כאילו אני אמא רעה."

זה היה רגע עדין, בו השבריריות של החיים החדשים פגשה את עוצמת האיום שבחוץ.
כי כשאת יולדת תינוק, את מצפה שהלב יתמלא באור. אבל כשברקע מלחמה, פחד מוות, סירנות וטילים, האור מתערבב בצל.

וכשאין שקט, גם בתוכך נהיה רעש.
רעש של רגשות מנוגדים: אהבה ופחד, רוך ואשמה, עדינות וחוסר אונים.

**********************
מלאני קליין, מהאמהות המייסדות של הפסיכואנליזה, תיארה שני מצבים בנפש: העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, והעמדה הדיכאונית (Klein, 1946).

בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית, שהנפש חוזרת אליה בזמני מצוקה, העולם נחווה כמפוצל: טוב או רע, מסוכן או מיטיב. התינוק (וגם ההורה) עלול להרגיש שהפחד שלו יהרוס את הקשר. שהכעס שלו כלפי הדמות המטפלת, יסכן את האהבה.

אבל דווקא כשמתאפשר מעבר לעמדה הדיכאונית, מתפתחת היכולת לשאת רגשות מורכבים, להכיר בכך שאהבה וכעס, רוך ופחד יכולים לדור בכפיפה אחת.
שם נוצרת החמלה. ושם נולדת ההורות האמיתית, לא מתוך שלמות, אלא מתוך קבלה.

בתקופה של לידה בזמן מלחמה, החרדה משתלטת, והנפש מתקשה לעבור לעמדה מורכבת.
האם מפחדת לפגוע. מפחדת להיכשל. לפעמים מרגישה שהיא עצמה מסוכנת או לא ראויה.
אבל דווקא מתוך ההכרה במורכבות, מתוך האפשרות לדבר את הרגש ולא לפחוד ממנו, אפשר לרפא.

תינוק לא צריך אמא מושלמת. הוא צריך אמא שיכולה להרגיש.
שיכולה לומר: אני מפחדת ועדיין להישאר.
אני כועסת ועדיין מחזיקה.
אני לא בטוחה ובכל זאת, ממשיכה להיות שם.

והמילים האלה, שנאמרות בחדר בטוח, בשיחה כנה, הן כבר התחלה של תיקון.
של קשר שמסוגל להכיל גם חיים, גם שבר, גם תקווה.

ענת דניאלי - עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 050-3372301
אודט בוקאי - פסיכולוגית התפתחותית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 054-4554353
מרכז "בחיק האם"

18/06/2025

https://www.facebook.com/share/p/1BcajSUVxP/

"זה כמו תינוק חדש," חשבתי לעצמי, כשרעש האזעקות חתך את הלילה.

זה כבר הלילה הרביעי ברצף שבו קפצתי מהמיטה, עדיין בתוך שינה, גוררת את עצמי לממ"ד עם הילדים והעייפות.

איכשהו, בתוך כל זה, נזכרתי בתקופה אחרת לגמרי. כשלא הייתה מלחמה, אבל הייתי אמא צעירה. מניקה. עייפה. מתעוררת שוב ושוב בלילה, כי תינוק בכה, או נאנח, או פשוט הסתובב בעריסה.

זה היה דומה: ההשכמה הפתאומית, הגוף שנמתח לפני שהבין מה קורה, הרצון לחזור לישון, אבל גם הידיעה שאין ברירה. יש מישהו שתלוי בי. מישהו שזקוק לי ערה.

אבל יש גם הבדל. אז, קמתי בשביל חיים קטנים שהתחילו. היום, אני קמה בגלל איום שמרחף. אז, כל בכי היה סימן לתחושת תלות טבעית. היום, כל אזעקה מזכירה כמה העולם שברירי.

ועדיין, מה שמחבר בין שני המצבים, היה התחושה הזו בגוף. של מישהו שצריך להחזיק. להכיל. להגן. להיות שם. גם כשעייפה. גם כשנגמר.

ירדתי לממ"ד והחזקתי את עצמי. ואז את כל העולם שמסביבי.
ובין לבין ניסיתי לזכור לנשום.

חשבתי על האימהות בתקופה הזו. על אלו שילדיהן קטנים, או גדולים, אבל עדיין נצמדים. על נשים שהלב שלהן דרוך תמידית, בין אזעקות לבין ממ"ד, בין מטלות הבית לבין רגשות האשם שהן לא מספיק "שלוות", לא מספיק "חזקות".

ועל זה שגם אם אי אפשר לישון, אולי אפשר רגע אחד, לנוח פנימה. לדעת שגם זה חלק מהאימהות. לא רק השקט, אלא גם היכולת לעמוד ברעשים.
************************

בתיאוריה של דונלד ויניקוט (Winnicott, 1958) על החזקה אימהית (holding), הוא מתאר את הדמות ההורית כמי שמחזיקה את התינוק לא רק פיזית, אלא נפשית. ההחזקה הזו היא מה שמאפשר לילד להרגיש מוגן, מובנה, עם גבולות, גם כשהעולם החיצוני לא תמיד יציב.

ויניקוט גם דיבר על היכולת להיות לבד בנוכחות האחר. כלומר, שהילד יכול לחוות בדידות, רק אם הוא יודע שמישהו מחזיק אותו. שיש מבוגר זמין, קשוב, שמספיק בטוח כדי לא לקרוס מהתלות שלו.

היום, בתקופה של אזעקות, פחדים, ולילות מקוטעים, הרבה אימהות מרגישות שהן צריכות להיות שם כל הזמן. להחזיק. להכיל. לא להישבר.

אבל גם אמהות צריכות שיחזיקו אותן. שיראו את הקושי שלהן. את העייפות. את הפחד.

היכולת להמשיך ולהחזיק, לא נובעת מכוח בלתי נגמר, אלא מההכרה ש גם למחזיקה מגיעה החזקה.

ואולי זה מה שאנחנו צריכות לומר אחת לשנייה בימים האלה: "אני רואה אותך. אני יודעת כמה את עייפה. את לא לבד."

כי גם אמא היא קודם כל אדם.

והיא זקוקה ללילה שבו מישהו אחר יקום ויחזיק אותה.

תחזיקו מעמד!!!!

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301
"בחיק האם"

15/06/2025

כשהיא בוכה ואת בולעת את הדמעות שלך בשקט.

היא בכתה. לא צרחה, לא השתוללה. רק נשמה בקצב קצר ומבוהל והצמידה אליי את הפנים הקטנות שלה.

זה היה רגע כזה, של שלוש בלילה, אחרי אזעקה, כשאני עם בגדים של שינה ומבט של עייפות / חרדה.
לקח לי כמה שניות לקלוט מה קורה.
לקום.
להרגיע.
להחזיק.

ובתוך כל זה ידעתי: אני צריכה להיות העוגן שלה.
גם אם בפנים הכול רועד.

הסיפור הזה הוא על ילדה פעוטה. עוד לא יודעת להסביר מה היא מרגישה.
אבל היא יודעת שהלב של אמא דופק מהר מדי.
שהקול שלה רועד.
שהעולם פתאום משנה צורה ממיטה רכה ומוכרת, אל חדר קר ומבהיל באמצע הלילה.

והיא בוכה. לא רק מהאזעקה.
אלא מהנפילה של הרצף.
מהנפילה של הידיעה שהכול במקום.
שהכול מתוכנן, צפוי, רגוע.

ואני, בשנייה הזו, עומדת מול הבחירה:
להיבהל יחד איתה או להחזיק אותנו שתינו.

אני לא גיבורה. אני אמא.

***********************

בתיאוריה של הוויסות המשותף בגיל הרך (Tronick, 1989) מוסבר שכאשר תינוק או פעוט חווה אי וויסות, חוסר שקט, בכי, הצפה, הוא לא יכול להרגיע את עצמו לבד.
הוא זקוק לדמות המשמעותית שתספק עבורו את הוויסות מבחוץ.

וזה לא אומר שנצטרך להיות רגועות כל הזמן.
זה אומר שאנחנו לומדות, גם מתוך כאוס, לשדר נוכחות, רכות, המשכיות.
גם כשצריך לרוץ באמצע הלילה.
גם כשאין שגרה.
גם כשאין מילים.

כי לפעמים זה לא החדר שמגן,
לא הסירנה שחלפה,
ולא ההסבר המלומד.

זה החיבוק.
היד על הראש.
הלחישה הבטוחה: "אני איתך. גם בזה."

ואם גם אתם, באמצע הלילה, מחזיקים תינוק.ת ובולעים את הדמעות שלכם,
תדעו שאתם עושים את מה שצריך.
אתם הופכים למצפן.
למרחב שקט בתוך רעש.
ואתם לא לבד בזה.

תמיד אתכם
תחזיקו מעמד

ענת דניאלי - עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 050-3372301
אודט בוקאי - פסיכולוגית התפתחותית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 054-4554353
מרכז "בחיק האם"

15/06/2025

"ברגע שהאזעקה התחילה, היא התעוררה בצרחות.
הייתי צריכה להוציא אותה מהמיטה ולרוץ איתה לחדר המוגן.
ואחר כך… לקח לה שעות להירדם שוב. וגם לי."

היא אמרה לי את זה עם עיניים עייפות ולב כואב.
אמא לילדה בת שנה וחצי, שעבדה קשה כל כך כדי לבנות שגרת שינה, הרגלים, ביטחון.
ופתאום, כל זה נקטע באחת.

"אני מרגישה שהיא לא מבינה מה קורה, אבל הגוף שלה מגיב.
היא נהיית חסרת מנוחה, נאחזת בי, בוכה בלילה.
ואני מרגישה שגם אני, כבר לא רגועה.
אני פשוט כל הזמן על אדרנלין."

הקשבתי לה וחשבתי
כמה מעט מדברים על ההשפעה של מצבי חירום על תינוקות.
על זה שהם אולי לא מבינים מלים כמו "אזעקה" או "מלחמה",
אבל הם מרגישים. דרך הקול. דרך המגע. דרך קצב הלב של מי שמחזיק אותם.

תינוקת בת שנה וחצי לא יודעת להסביר שהיא מפחדת.
אבל היא יודעת כשמשהו משתנה.
כשהיא לא מתעוררת במיטה שלה.
כשהיא רואה את ההורה שלה פתאום מתוח, לחוץ, זז מהר.
כשהיא לא מצליחה להבין למה חיבוק רגוע הפך לריצה דחופה.

היא לא תספר על זה, אבל היא תרגיש.
ויש סיכוי שהגוף שלה יספר את זה דרך בכי, קושי להירדם, היצמדות או עצבנות.

**************************
בתיאוריה של ההתקשרות (Bowlby, 1969) ושל ויסות משותף בגיל הרך (Tronick, 1989), מוסבר שהאופן שבו תינוקות מווסתים את עצמם תלוי ביכולת של ההורה לשדר ביטחון רגשי דרך נוכחות עקבית ורגועה.

ברגעים של מצוקה, תינוק לא שואל את עצמו "מה קרה" אלא "איך המבוגר שלי מרגיש".
אם המבוגר מסוגל להכיל, לחבק, להרגיע, גם כשהעולם מסביב משתנה,
הוא הופך להיות מערכת הוויסות של התינוק.

זו הסיבה שדווקא עכשיו, כשהרצף מתפרק,
הדבר הכי חשוב הוא לא להילחץ מהלילה שנקטע,
אלא לחזור לשדר חום, מגע, נוכחות, בכל דרך שאפשר.

זה לא חייב להיות מושלם.
אפשר לחזור יחד לישון על מזרן בממ"ד, או לשיר שיר מוכר גם כשאנחנו בעצמנו על סף דמעות.
הכי חשוב: שהתינוקות שלנו ירגישו שמישהו נשאר יציב איתם גם כשבחוץ הכול רועד.

מה עוד אפשר לעשות?

להוריד ציפיות. גם אם השינה לא תהיה רציפה, זה בסדר.

לזכור שהחיבוק שלנו הוא העוגן הכי חזק שלה כרגע.

לשמור על טקסים מוכרים, אפילו בקטנה כמו: שיר, חפץ מעבר, משפטים שמרגיעים.

ואם אפשר, להרגיע קודם את עצמנו. לנשום. להרגיש לרגע את הרצפה.
כדי שהלב שלנו יוכל להמשיך להחזיק גם את שלה.

זה לא זמן רגיל.
אבל גם בתקופה כזו, אפשר לבנות ביטחון.
לא דרך שלמות, אלא דרך נוכחות. רכות. וחזרה על המסר הקטן הזה:
"אני כאן. אני איתך. גם כשזה קשה."

תחזיקו מעמד!!
תמיד אתכם

ענת דניאלי - עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 050-3372301
אודט בוקאי - פסיכולוגית התפתחותית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 054-4554353
מרכז "בחיק האם"

07/06/2025

שכול עמום:

"אין לי זיכרון ממשי ממנו, אבל אני מרגישה שחסר לי מישהו... משהו...."

זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הצליחה לומר את זה בקול רם.

לא היה שם קבר לבכות עליו, לא תעודת לידה, לא שם. רק בדיקה אחת שיצאה שלילית אחרי שכבר חלמה עליו, כבר קראה לו בשקט בשמות.

"כולם אמרו שזה קורה לפעמים, שזה היה רק תחילת הריון, אבל בשבילי זה לא היה 'רק'. אני הרגשתי שהוא היה פה. ולפעמים אני עדיין מרגישה."

היא הסתכלה עליי, בעיניים יבשות. ואז לחשה:
"אני מרגישה אשמה שאני מתאבלת על מישהו שאף פעם לא היה ממש.
אבל האובדן הזה חי בשבילי. בתוכי."

***********************
ישנם רגעים בהם הנפש חווה אובדן, גם כשהעולם החיצוני לא מזהה אותו.

זה לא אובדן שמקבלים עליו ימי מחלה.
זה אובדן סמוי. אישי. פנימי. כזה שאין לו טקס ואין לו שפה.

בפסיכולוגיה, זה נקרא שכול עמום (Ambiguous Loss). מונח שטבעה החוקרת פאולין בוס (Pauline Boss, 1999), כדי לתאר מצבים שבהם יש אובדן בלי פרידה. או פרידה בלי אובדן ברור.

זה יכול לקרות כשמאבדים היריון מוקדם. כשחולמים על תינוק שמעולם לא נולד. כשמישהו נהיה הורה, אבל לא מרגיש שייך לזהות ההורית.
כשהלב מתאבל והעולם ממשיך הלאה, כאילו לא קרה כלום.

במקרים כאלה, החוויה הרגשית עמוקה, אבל בלתי נראית.
ולכן, גם בלתי מדוברת.
ולכן, גם קשה לרפא אותה.

הנפש נשארת לבד עם שאלות שאין להן תשובה: האם מותר לי להתאבל על משהו שלא קרה?
האם אני חלשה שאני לא מצליחה "להמשיך הלאה"?
למה זה מרגיש כאילו משהו בי נשבר, למרות שלא היה שם כלום?

כשנותנים לאבל מילים, הוא כבר לא רק כאב מבולבל.
הוא הופך לסיפור. לזיכרון. לקשר שלא מומש, אבל היה אמיתי לגמרי בלב.

דווקא ברגע שאנחנו נותנים לאובדן הזה מקום, אפשר להתחיל לנשום מחדש.
לא כי שכחנו, אלא כי נתנו מקום.

ובמקום שיש בו מקום – יש גם ריפוי.

ענת דניאלי - עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 050-3372301
אודט בוקאי - פסיכולוגית התפתחותית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 054-4554353
מרכז "בחיק האם"

30/05/2025

להיות שלמה ולא מושלמת:

"אני מרגישה שאני צריכה להיות הכל, כל הזמן," היא אמרה, בעיניים שמחזיקות דמעות.

"גם מטפלת, גם רגועה, גם רזה, גם אמא נוכחת, גם בת זוג מפרגנת.
ואני לא מצליחה להבין איך זה הגיוני.
אני לא נחה. לא בראש. לא בגוף. לא בזהות שלי."

היא שתקה, ואז הוסיפה:
"כאילו הציפייה ממני היא להיות כל מה שהייתי קודם, פלוס אמא מושלמת.
אבל אני בכלל לא מרגישה מושלמת. אני מרגישה מרוסקת."

יש משהו במעבר להורות, במיוחד בלידה הראשונה, שמערער את התמונה העצמית.
נשים מדווחות לעיתים קרובות שהן לא מזהות את עצמן.
שהעולם רואה בהן "אמא", בעוד הן עוד לא סיימו להתאבל על האני הקודם שלהן.

ולפעמים, גם כשהשגרה מסתדרת, והכל "מתפקד", מבפנים יש תחושת זרות.
שאני חיה את החיים, אבל לא ממש שם.
********************
אדריאן בורג'ס (Burgess, 2004) טוענת שאחד האתגרים המרכזיים בהורות הוא הפער בין הזהות האישית לבין התפקיד החברתי.
כלומר: איך החברה רואה אותנו, מה היא דורשת מאיתנו כהורים (ובמיוחד כאמהות), ואיך זה מתנגש עם מי שאנחנו באמת, עם הרצונות והצרכים האישיים.

בורג'ס מדברת על כך שכאשר הציפיות החיצוניות הופכות להיות נוקשות, חד-ממדיות, האני הפנימי מצטמצם.
והציפייה להיות "הורה מושלם" לא משאירה מרחב לטעות, למורכבות, או לחולשה.

במילים פשוטות, ההורות צריכה להיות אנושית. לא אידיאלית.
וכשאמא מרגישה מרוסקת, זה לא סימן שמשהו בה שבור.
זה סימן שהיא חיה בתוך עולם שלא תמיד מאפשר לה להיות שלמה עם כל החלקים שלה.

אז אם את אחרי לידה, ומרגישה שאת צריכה להיות "הכל" אולי תזכרי:
את לא חייבת להיות מושלמת כדי להיות אמא טובה.
את לא צריכה להספיק הכול כדי להיות אהובה.
ואת לא אמורה לוותר על עצמך כדי לגדל מישהו אחר.

להפך.
כשהילד רואה אמא שהיא גם אדם שעומד בפני עצמו, זה שיעור חשוב לא פחות מהאכלה בזמן.

ענת דניאלי - עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 050-3372301
אודט בוקאי - פסיכולוגית התפתחותית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 054-4554353
מרכז "בחיק האם"

19/05/2025

כשהשינוי מרגיש כמו אובדן: הולדת אח חדש.

"מאז שסיפרנו לו שעומד להיוולד לו אח, הוא התחיל לחזור להרטיב בלילה," הם אמרו לי, בקול שקט, כמעט מתנצלים.

"הוא כל כך רצה אחות קטנה, אבל עכשיו הוא עצוב, נצמד אלינו כל הזמן, ובגן סיפרו שהוא נהיה קצת תוקפני עם ילדים אחרים."

הם הסתכלו עליי בעיניים שואלות, כאילו חיפשו סימן שזה בסדר. שהוא בסדר.

אמרתי להם: "לפעמים ילדים לא יודעים איך לומר את מה שהם מרגישים, אז הגוף מדבר. או ההתנהגות."

כי ילד בן שלוש או חמש לא תמיד יודע להגיד "אני מפחד שתעזבו אותי", או "אני מרגיש שנעלם לי המקום". הוא רק יודע שמשהו בבית משתנה. שמשהו בנפש זז.

ולפעמים, כשנולד אח קטן, הילד הגדול מרגיש שהוא מאבד לא רק את תשומת הלב, אלא את הזהות שלו. הוא כבר לא "התינוק של אמא ואבא". הוא הופך בן רגע ל"ילד גדול", תפקיד שהוא לא ביקש, ואולי עוד לא מוכן אליו.

במילים אחרות: זה אובדן. גם אם אף אחד לא נפטר.
***********************

אריק אריקסון, דיבר על שלבי ההתפתחות של הילד והקונפליקטים שהוא צריך לעבור בכל שלב. בגיל הרך, השלבים סובבים סביב תחושת אוטונומיה ויוזמה, מול בושה, אשמה או חוסר ערך.

כשהילד חווה שינוי גדול כמו הולדת אח, מבלי שיכינו אותו רגשית, מבלי שיאפשרו לו להביע קנאה או פחד בלי ביקורת, הוא עלול להרגיש שאיבד את תחושת השליטה, או ש"הצרכים שלו לא נחשבים יותר".

התגובה שלו לא תמיד מודעת. אבל היא אמיתית.

לכן הכנה ללידת אח חדש היא לא רק לספר סיפור על תינוק מתוק. היא לתת מקום לרגש. גם לקנאה. גם לפחד. גם לרצון ש"שהכול יישאר כמו פעם".

כי רק ככה ילד מרגיש שמה שהוא עובר, הוא לא לבד בו.

ההורה לא צריך לפתור הכול. אבל כשילד מרגיש שרואים אותו, גם כשקשה לו, זו קרקע שמאפשרת צמיחה. היא לא עוצרת את הקנאה, היא מלמדת איך להיות איתה, מבלי לטבוע.

וזו מתנה אדירה גם לקראת הקשר שיווצר עם האח החדש.

כי הדרך לתינוק חדש, היא גם דרך אל הלב של הילד שכבר בבית.

ענת דניאלי - עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 050-3372301
אודט בוקאי - פסיכולוגית התפתחותית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 054-4554353
מרכז "בחיק האם"

04/05/2025

https://hamal.co.il/main/שליש-מהנשים-דיווחו-על-דיכאון-אחרי-לידה-בתקופת-המלחמה-192923

רגע לפני סבב נוסף, שליש מהנשים בישראל דיווחו על תסמיני דיכאון אחרי לידה בתקופת הלחימה במלחמת חרבות ברזל. המחקר, שנערך בקרב 862 נשים בישראל, מצביע על נתונים