ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

14/05/2026

12/05/2026

לפעמים הבדידות הכי חזקה מגיעה דווקא כשאנחנו מוקפים באנשים.
משפחה, עבודה, חברים, קבוצות וקהילות ובכל זאת יש רגעים של תחושת ריחוק פנימי, כאילו אף אחד לא באמת רואה אותנו עד הסוף.
במדרשייה הקרובה נדבר על המקום הזה:
על הצורך בשייכות, על הקושי להרגיש מובנים, ועל השאלה האם נוכל ליצור חיבור אמיתי לעצמנו ולאחרים גם אחרי שהרגשנו לבד ככ הרבה זמן.

מחכה לכן לשיח פתוח, מרגש ומשמעותי 💛
🗓 יום ראשון
🕘 9:45–12:15
📍 אולם בית הכנסת היכל דוד, אורנית

וגם כמובן בתוכנית:
☕ ארוחת בוקר קלה
סיום מסכת עם הרבנית חמי
בנושא פרשת וירא - עקידת יצחק.

אשמח לראותכן 🌷

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

12/05/2026

יש רגעים שמזכירים לנו למה אסור לוותר.
למה חייבים להמשיך להאמין שאפשר אחרת.
האמא המדהימה הזאת גדלה בתוך מציאות של אלימות.
היא הייתה ילדה מוכה.
היא יכלה להמשיך את אותו דפוס, כמו שקורה בהרבה משפחות מדור לדור…
אבל היא עצרה.
היא בחרה להתמודד, לטפל, לכאוב, ללמוד, להשתנות ובעיקר להגן על הילדה שלה.

היום?
הילדה שלה גדלה בבית אחר.
בית שיש בו אהבה, גבולות בלי פחד, שיח בלי השפלה, וחיבוק במקום אלימות.

אין כאן קסם.
זה אומץ ובחירה.
זו עבודה יומיומית של אמא שבחרה לנצח את מעגל האלימות ולא להעביר אותו הלאה.

מגיע לה שכולם יעמדו וימחאו לה כפיים. 👏
כי לשבור שרשרת של כאב זו אחת הגבורה הגדולות שיש.

ולכל הורה שקורא את זה
העבר שלכם לא חייב להיות העתיד של הילדים שלכם.

גם אם גדלתם במקום קשה, גם אם חוויתם אלימות, צעקות או פחד, אפשר לבחור אחרת.
אפשר לבקש עזרה.
אפשר ללמוד להגיב אחרת.
אפשר לרפא.
ואפשר לנצח את האלימות. ❤️
#עוצריםאתהאלימות
#אפשראחרת
#שובריםאתמעגלהאלימות
#הורותמודעת
#אהבהמנצחת

12/05/2026

"אנחנו כבר לא מצליחות להאמין באנשים," הן אמרו לי. "כל יום יש עוד סיפור. עוד אלימות. עוד ילד שנפגע. עוד מישהו שמתאכזר בלי מצפון. לפעמים אנחנו שומעות בחדשות ומרגישות שהרוע פשוט מנצח."

אחת מהן עצרה ואז אמרה: "אני מסתכלת על הילדים שלי ואני מפחדת. מפחדת מהעולם שהם גדלים בו. נדמה לי שאנשים נהיו קרים יותר. אכזריים יותר. ואני מרגישה שאני מתחילה לאבד תקווה."

ישבתי מולן וחשבתי כמה התחושה הזאת הפכה להיות מוכרת אצל הרבה מאוד אנשים שאנ פוגשת בתקופה האחרונה. הן מדברות על פחד מהמציאות ועל עייפות נפשית ממנה. עייפות מלשאת עוד ועוד סיפורים קשים. כאילו הלב כבר לא מספיק להתאושש בין כאב אחד לאחר.

כשאנחנו נחשפים שוב ושוב לאלימות, להשפלה ולאכזריות אז משהו בתודעה מתחיל להאמין שזה כל מה שיש. שהעולם כולו מסוכן ושהטוב נעלם.

התעקשתי להגיד להן שזאת לא כל התמונה.
במקביל לכל מעשה אלים שלא יוצא לנו מהראש, יש גם אנשים שמחזיקים אחרים ברגעי משבר. יש אותן שמחזיקות בכוחות ובטוב של האנשים. יש מורות שמצליחות לראות ילדים שקופים במערכת. יש עמותות שלנות שמבשלות למשפחות שקורסות. יש גם בני נוער שמתנדבים ואנשים שבוחרים להישאר אדיבים בעולם שמלמד להיות קשוח.

"הטוב בדרך כלל שקט יותר." אמרתי להן. הוא לא תמיד נכנס לכותרות. אבל הוא קיים.

חשבתי על זה שלפעמים התקווה נמצאת בהחלטה לא להפוך אדישים. להמשיך להרגיש. להמשיך להזדעזע מהסיפורים האלו. להמשיך לבחור באנושיות גם כשיש סיבות להתייאש.

*********************
בתיאוריה של "העולם הצודק" (Just World Theory) של מלוין לרנר (Melvin Lerner, 1980), מוסבר שלבני אדם יש צורך עמוק להאמין שהעולם הוא מקום הגיוני, מוסרי ובטוח יחסית. כשאנחנו נחשפים שוב ושוב לאירועים קשים, אלימים או חסרי צדק, האמונה הזאת מתערערת, ונוצרת תחושת חוסר אונים, חרדה ולעיתים גם ייאוש עמוק.

בנוסף, מחקרים בפסיכולוגיה מראים שלמוח האנושי יש "הטיית שליליות" (Negativity Bias): כלומר נטייה טבעית להקדיש יותר תשומת לב לסכנה, כאב ואיום מאשר לטוב ולביטחון. זו הסיבה שסיפור אלים אחד יכול להשתלט על התודעה שלנו, גם כשסביבו מתקיימים אינספור רגעים של אנושיות, חמלה ועזרה הדדית.

דווקא בגלל זה חשוב לי להזכיר לנפש גם את הצד השני. כדי לא לאבד את היכולת לראות מורכבות. כי ברגע שאדם מאמין שאין יותר טוב בעולם משהו בתוכו מתחיל להיסגר.

תקווה, בסופו של דבר, היא היכולת להמשיך לבחור בטוב, גם אחרי שפגשת את הרע.

העולם לא מושלם. אבל כל אדם שבוחר לא לפגוע, כל הורה שמנסה להיות רך יותר, כל ילד שלומד אמפתיה, כל אדם שעוצר לעזור לאחר הם הוכחה לכך שהאנושיות עדיין כאן.

תחזיקו מעמד

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

10/05/2026

"כמה חלמתי על הרגע הזה שאתגייס," הוא אומר לי, יושב מולי במדים, אבל נראה לי פתאום הרבה יותר קטן מהגיל שלו. כמו ילד מחופש לחייל.

"בניתי על שינוי." הוא ממשיך. "שיהיו לי יותר חברים. שתהיה לי משמעות. שאתרחק מהבית ואמצא את עצמי…"
שתק רגע, ואז הוסיף בשקט: "אבל זה לא ככה."

שאלתי אותו למה הוא מתכוון.
"חשבתי שהצבא ישנה אותי." אמר שאני אקום יום אחד ואהיה יותר בטוח בעצמי, יותר שייך, יותר שמח. אבל אני קולט עכשיו ששינוי חיצוני לא באמת יוצר שינוי פנימי. זה לא מספיק לעבור מקום, להחליף מסגרת או ללבוש מדים. משהו אחר בפנים צריך לזוז."

הסתכל עלי ואז אמר: "ואם זה לא יקרה מבפנים אז כנראה שום דבר מסביב לא באמת יעזור."

האמירה שלו הייתה מאוד אמיתית. כאילו הוא מבין משהו שלפעמים גם מבוגרים בורחים ממנו שנים: שאנחנו נוטים להאמין שהחיים החדשים יצילו אותנו.
שזוגיות חדשה תתקן את הבדידות. שעבודה חדשה תעלים את חוסר הערך. שהמעבר לעיר אחרת, למסגרת אחרת, לתפקיד אחר, סוף סוף יגרמו לנו להרגיש אחרת מבפנים.

הרבה פעמים אנחנו מגלים שאנחנו לוקחים את עצמנו איתנו לכל מקום.
אם בפנים יש בדידות שלא קיבלה מקום, או פחד מדחייה, או תחושה של חוסר ערך או קושי להרגיש שייכות, אז גם שינוי גדול בחיים לא תמיד מצליח לכסות על זה לאורך זמן.

זה לא אומר שהשינוי החיצוני לא חשוב. לפעמים הוא אפילו הכרחי. אבל הוא לא יכול לבדו לעשות את העבודה הרגשית העמוקה.
*************************
הפסיכולוג קרל רוג'רס (Carl Rogers, 1961), ממייסדי הגישה ההומניסטית, כתב שאדם מתחיל להשתנות באמת דווקא ברגע שבו הוא מפסיק לברוח מעצמו ומתחיל לפגוש את החוויה הפנימית שלו כפי שהיא.
לפי רוג'רס, צמיחה נפשית לא נוצרת רק משינוי נסיבות חיצוניות, אלא מתוך קשר אותנטי לעצמי לרגשות, לפחדים, לצרכים ולחלקים שאנחנו מנסים להסתיר.
כשאדם חי רק לפי מה שהוא "אמור להיות", בלי חיבור אמיתי למה שהוא מרגיש בפנים, נוצר פער פנימי. והפער הזה לא נעלם גם אם החיים מבחוץ נראים "נכונים".
דווקא היכולת לעצור ולהגיד: "אני לא באמת במקום שרציתי להיות," "אני לא מרגיש כמו שחשבתי שארגיש,"
זו תחילתה של מודעות. ותחילתו של שינוי אמיתי.

שינוי עמוק לא מתחיל מהמדים, מהמקום או מהטייטל. הוא מתחיל מהרגע שבו אדם מסכים להסתכל פנימה באמת.

ולפעמים, זו אחת ההתבגרויות הכי משמעותיות שיש.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

06/05/2026

"אני כבר לא יודע מה לעשות איתו," אבא למתבגר אמר בכעס ועייפות. "הוא מזלזל בנו, עונה בצורה חצופה, לא מקשיב לשום גבול. כל דבר הופך אצלו למלחמה."
האמא שישבה לידו הוסיפה בשקט: "אנחנו רק מנסים לעזור לו. אבל אי אפשר לדבר איתו יותר."

הנער ישב שותק.
אחרי כמה רגעים, אמר בקול נמוך: "אתם לא באמת מקשיבים לי. מבחינתכם אני תמיד הבעיה בבית."

ההורים באמת כאבו. והנער באמת הרגיש לבד.

האמת? יכול להיות שהוא באמת מתנהג בצורה שפוגעת. יכול להיות שהוא מתפרץ, טורק דלתות, מדבר לא יפה או מתרחק. אבל לפעמים, בתוך הכאב והתסכול, ההורה מתחיל לראות רק את ההתנהגות של הילד ומפסיק לראות את הדינמיקה שנוצרה ביניהם.

חשבתי על זה שלפעמים, כשהורה מרגיש חסר אונים מול ילד מתבגר, קל מאוד להחזיק בעמדה ש"הבעיה היא הילד". זה נותן תחושת סדר. מישהו אחד "לא בסדר", והשאר רק מגיבים אליו.
אבל במערכות יחסים, במיוחד בתוך משפחה, שום דבר כמעט אף פעם לא קורה רק מצד אחד.
כי גם נער מתבגר לא פועל בתוך ריק. הוא מגיב למבטים, לטון, לביקורת, לדריכות בבית, לתחושה אם רואים אותו או רק מתקנים אותו.

זה לא אומר שההורה אשם. זה גם לא אומר שהנער "צודק". זה רק אומר שיש כאן קשר ודינמיקה.
ולפעמים דווקא כשהורה מצליח לעצור רגע ולשאול: "מה קורה בינינו?" ולא רק: "מה לא בסדר בו?" משהו מתחיל להשתנות.
**************************
בתיאוריה המערכתית של מארי בואן (Murray Bowen, 1978), המשפחה נתפסת כמערכת רגשית שבה כל אחד משפיע ומושפע מהאחרים. לפי בואן, כשיש מתח במשפחה, בני המשפחה נוטים לעיתים "למקם" את הבעיה באדם אחד: הילד המרדני, הילדה הסגורה, המתבגר הכועס במקום לראות את הדינמיקה הרחבה שנוצרת בתוך הקשרים עצמם.
ההתנהגות של המתבגר לא נוצרת בחלל ריק. היא קשורה גם לאופן שבו הסביבה מגיבה אליו, לגבולות, לתקשורת, לרמת הלחץ בבית וליכולת של המשפחה להכיל רגשות מורכבים.
במקרים רבים, ככל שהביקורת והמאבק מתעצמים, כך גם ההתנגדות של המתבגר גדלה. נוצר מעגל: ההורה לוחץ יותר, הנער מתרחק יותר, ואז ההורה מרגיש עוד יותר חסר אונים ומגביר את הלחץ.
ודווקא היכולת של ההורה לראות גם את החלק שלו בדינמיקה, בלי אשמה, ומתוך סקרנות והבנה, יכולה לשנות את כל האווירה בבית.

מתבגרים לא צריכים הורים מושלמים. הם צריכים הורים שמסוגלים להישאר בקשר גם כשקשה.

לפעמים השינוי מתחיל בזה שמישהו בבית מפסיק לראות בנער רק "הבעיה" וזה הרבה לפני שהמתבגר יפסיק לכעוס.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

30/04/2026

"זהו. אני לא מוכן יותר לדבר על זה," הוא אמר, קם מהכורסא והלך לחדר השני.
היא נשארה על הכורסא שלה, שותקת. עם תחושה מוכרת כזאת בגוף שמשהו נסגר. שוב.
"כל ריב אצלנו נגמר ככה," היא אמרה לי אחר כך. "או שהוא נעלם, או שאני מתפוצצת. אין אמצע. אין דרך לחזור. בדרך הביתה הוא בטח לא ידבר איתי ואז שבוע ככה. עד הפעם הבאה"
עצרתי רגע. כי זה אחד המקומות הכי כואבים בזוגיות. לא עצם הריב, אלא התחושה שאין דרך לצאת ממנו.
שכל מחלוקת קטנה הופכת מהר מאוד למשהו גדול מדי. למאבק. לאיום. למקום שבו כבר לא מנסים להבין אחד את השני.ה אלא רק לשרוד.

חשבתי על זה שלריב זו לא הבעיה. הבעיה היא איך רבים.
כי זוגות שלא רבים בכלל, לרוב לא באמת פוגשים אחד את השני. אבל זוגות שכל ריב אצלם נגמר ב"שוברים את הכלים" חיים בתחושת סכנה מתמדת.
וכשיש סכנה אז הנפש לא פנויה לקשר. היא פנויה להגנה.
ואז נכנסים אותם דפוסים מוכרים: אחד תוקף, מרים קול, דורש. השני נסגר, מתרחק, שותק.
או להפך.
ובאותו רגע, זה כבר לא באמת על מי צודק. זה על מי נפגע יותר. מי יינטש. מי יישאר לבד בתוך הקשר.
הריב הופך להיות לא על הכלים בכיור או על זמן עם הילדים אלא על השאלה: "אתה איתי, או נגדי?"
*************************
במודל של "ארבעת פרשי האפוקליפסה" בזוגיות, שתואר ע"י ד"ר ג'ון גוטמן (John Gottman, 1994), מוסבר שיש דפוסים מסוימים של תקשורת שמנבאים הידרדרות בקשר: ביקורת, בוז, התגוננות, והימנעות (stonewalling).
כשאחד מבני הזוג מרגיש מותקף, הוא נוטה להתגונן. כשזה לא עוזר אז מגיע ניתוק. וכשיש ניתוק חוזר אז נבנית תחושת ייאוש.
אבל גוטמן גם מדבר על משהו חשוב לא פחות: לא עצם הריב קובע, אלא היכולת לתקן אותו.
"רגעי תיקון" הם אותם רגעים קטנים בתוך או אחרי ריב, שבהם אחד מבני הזוג אומר, במילים או במבט: "חשוב לי הקשר יותר מלהיות צודק."
זה יכול להיות משפט כמו: "בוא נרגע רגע." או "נסחפתי. לא התכוונתי לפגוע." או אפילו מגע קטן שמסמן: אני עדיין כאן.
אלה רגעים עדינים, אבל הם אלה שעושים את ההבדל בין קשר שנשבר, לקשר שמתחזק.

בסוף, זוגיות לא נמדדת בזה שאין בה קונפליקטים.
היא נמדדת ביכולת להישאר בקשר גם כשקשה.
להתווכח מבלי להרוס. לכעוס מבלי לנטוש. ולהצליח, שוב ושוב, למצוא את הדרך חזרה אחד אל השנייה.

לא כל ריב צריך להיגמר בפרידה.
לפעמים, דווקא הדרך שבה חוזרים ממנו היא זו שבונה את הקרבה הכי עמוקה.

תחזיקו מעמד

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

30/04/2026

להתאמן במצב של חוסר ודאות:

מכירים את המשחק “אחת, שתיים, שלוש דג מלוח”?
יש בו רגע כזה
שלפי סימן ברור מראש כולם קופאים.
עוצרים מלזוז ולהתקדם ומחכים לסימן שאפשר שוב לנוע.
לפעמים זה מרגיש ככה גם במציאות עכשיו.
השיח סביב אפשרות של התחדשות הלחימה עם איראן, המתח בצפון, והתחושה שהאזעקות יכולות לחזור, משאירים אותנו דרוכים, קצת בהמתנה, כאילו עוד רגע משהו יקרה.

בני אדם, מטבעם, מתקשים מאוד לשהות באי ודאות.
היכולת לדעת, לצפות ולתכנן היא עוגן מרכזי בחוויה האנושית.
כאשר היכולת הזאת מתערערת, התחושות שעולות הם חוסר שקט ודריכות ולעיתים גם חרדה.
במצבים כאלה אנחנו נעים בין חיפוש ודאות בלתי פוסק דרך החדשות ופרשנויות בטלביזיה וניסיון להבין “מה יהיה”, לבין הימנעות והתנתקות. לא לשמוע חדשות.

מה עושים?
מחזקים את היכולת לשהות בתוך מה שלא פתור.
זה מתבטא בדברים קטנים ויומיומיים:
שמירה על שגרה, ויסות החשיפה למידע, שיחה פתוחה עם ילדים על פחדים, וחיזוק תחושת מסוגלות.
אמון, בהקשר הזה, הוא אמון ביכולת שלנו לשאת גם מצבים לא יציבים.

להורים אני רוצה לומר:
הילדים לא זקוקים לוודאות מלאה.
הם זקוקים לנוכחות יציבה בתוך חוסר הוודאות.
למבוגרים שמסוגלים לומר:
“אני לא יודע.ת בדיוק מה יהיה, ואנחנו יחד בתוך זה”.

בתוך מציאות שבה העתיד לא תמיד ברור, הקשר הוא העוגן המשמעותי ביותר שאנחנו יכולים להציע.

שנהיה חזקים.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית,
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

29/04/2026

"בואו נהיה אלימים לטובה" הוא אמר לנו. "נמאס לי מכל האלימות הגואה הזאת ברחובות. מה קורה כאן?"...
"בואו נשנה את המצב הזה שנפסיק להיות אדישים לתוקפנות ולאלימות. ניקח את האחריות לידיים.

הסתכלתי עליו בהפתעה.
למה אתה מתכוון?
מה זה להיות "אלים לטובה"?
לקחת את החוק לידיים אבל מצד שני?

הוא ענה לי:
לא אלימות של מכות," הוא חייך חצי חיוך, כאילו ידע כמה זה נשמע מוזר. "אלימות של נוכחות. כזו של אומץ. של לא לשתוק."
שתקתי רגע, מנסה להבין. הוא המשיך:
"כשאתה רואה מישהו מציק אתה מתערב. לא באגרופים, אלא בעמידה. כשמישהו צועק אז אתה לא בורח, אתה נשאר. וכשיש עוול, אתה לא עובר לידו כאילו כלום."

"אז זו לא באמת אלימות," אמרתי.
"היא כן," הוא התעקש, "כי היא שוברת משהו. היא שוברת אדישות. היא שוברת פחד. והיא לפעמים גם שוברת את הנוחות שלנו לשתוק."
הבטתי בו. משהו בדברים שלו לא נתן לי מנוחה.
"ומה אם זה מסתבך?" שאלתי. "מה אם זה נהיה מסוכן?"
הוא משך בכתפיו.
"גם עכשיו זה מסוכן. פשוט התרגלנו לא לראות."

עברו כמה שניות של שקט בינינו. הרחוב המשיך לזרום כרגיל: אנשים עברו, מכוניותנסעו והיה הרבה רעש. הכול נראה פתאום קצת אחר.

"אז מה אתה מציע?" שאלתי לבסוף.
הוא הסתכל ישר קדימה.
"להיות הראשונים שלא ממשיכים ללכת."

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

26/04/2026

קמתי בבוקר והזיכרון של הסיפור הזה הכה בי חזק:
לפני 5 שנים הגיעו אלי להדרכת הורים אבא ואמא לנער בן 16.
הם לא ממש הגיעו לעבוד. הם באו בעיקר כי בית הספר הציב אולטימטום שהנער לא יחזור לספסל הלימודים אם לא יתחיל טיפול.
הנער סירב לשתף פעולה, וההורים ביקשו להמשיך. בשביל הרקורד, כנראה.
באחת הפגישות האבא סיפר לי שיש לבן שלהם חבר שמזלזל בו. כזה שצוחק עליו כל הזמן, שהוא נמוך, "גמד", "בגובה הדשא".
הצחוק שלו הקטין את הנער.
והאבא (שהיה נמוך גם הוא) אמר לבן שלו שבפעם הבאה שהחבר מזלזל בו ככה "שיוריד לו כאפה על החיים", כי רק ככה הוא לא יתעסק איתו שוב.
אני זוכרת שהייתי מזועזעת.
"ככה תפתרו את הבעיה?" שאלתי.
"כן", האבא ענה. "היום רק ככה ילדים לומדים".
הוא קרא לי נאיבית. לגלג עלי שאני תמימה ושייכת לדור אחר.
ואפילו העז לפקפק ביכולות שלי להדריך הורים אחרים, כי "הגישות שלך לא מתאימות לתקופה".
שתקתי רגע.
ידעתי מה להגיד אבל היה לי ברור שאנחנו מדברים בשפות שונות לגמרי.
כשמבוגר מלמד ילד שתגובה לפגיעה היא פגיעה חזקה יותר הוא לא מלמד אותו גבולות.
הוא מלמד אותו שהעולם הוא זירה.
שכבוד נלקח בכוח.
שאם לא תכה אז תימחק.
הדבר הכי מסוכן בזה הוא הסיפור שמתפתח סביב ה"הכאפה" ולא "הכאפה" עצמה.
הנרטיב הפנימי שנוצר פה הוא:
שאין דרך אחרת.
שאין מילים שמספיקות.
שאין מבוגר שיכול להחזיק מורכבות.

בערב יום העצמאות האחרון בפתח תקווה, נער העיר לנערים אחרים.
ויכול להיות שהסיפור של הנערים שפגעו בו היה אחר. אולי מדובר בנערים פסיכופטיים עבריינים שבאים מבתים הרוסים וחסרי גבולות,
אולי הנערים האלו לא שמעו אף פעם מאף אחד שמותר לספוג הערה (גם אם היא לא מוצאת חן בעיניך) בלי להגיב.
אולי הם גדלו בעולם שבו כל הערה פשוטה ככל שתהיה נתפסת כאיום, או כהשפלה.
אולי אף אחד לא עזר להם להבחין בין פגיעה לבין חיסול חשבונות.
אולי הם למדו בבית, או ברחוב, או בקבוצת השווים שלהם, שכבוד זה משהו שצריך להגן עליו בכל מחיר.

וכשאין מילים,
וכשאין ויסות,
וכשאין מבוגר פנימי שמסוגל לעצור, אז
נשאר רק הגוף.
והתגובה.
וההסלמה.

ברגע הזה שבו הערה הופכת לעימות.
ועימות הופך לאלימות.
אלימות הופכת לאסון שאין ממנו חזרה.

מנקודת מבט טיפולית, מה שקרה זה לא סיפור רק על תוקפנות.
זה סיפור על כשל בויסות.
על בושה שלא קיבלה מילים.
על זהות שנשענת על מבט של אחרים ולא מצליחה להחזיק את עצמה מבפנים.

זה לא מצדיק.
זה לא מקל.
אבל זה כן מחייב אותנו לשאול מה אנחנו מלמדים.
איזה כלים אנחנו נותנים לילדים שלנו כשהם נפגעים.
איזה מודלים אנחנו מציבים להם כשהם כועסים.
ומה קורה ברגע שבו הם מרגישים קטנים.
כי ברגעים האלה נקבע אם הם ידברו, יתרחקו, יבקשו עזרה
או יפעלו.

והפער בין האפשרויות האלה
הוא לפעמים המרחק בין חיים למוות.

ת.נ.צ.ב.ה
משתתפת בצערם העמוק של ההורים של ימנו ז"ל.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

24/04/2026

יש מקרים שמצליחים לטלטל גם אותנו, אנשי המקצוע.

האירוע שפורסם בימים האחרונים שבו נער שפגע באכזריות בחתול והשאיר את רגלו עם פתק עם צלב קרס על שולחן בבית הספר הוא מקרה קיצון.
אבל מקרים כאלה מזמינים אותנו לעצור ולשאול לא רק “מה קרה שם”, אלא גם “באיזה עולם הנער הזה גדל”.

כמטפלת קלינית, אני נזהרת ממסקנות גורפות.
ברור לי שהתנהגות כזו אינה תוצר של גורם אחד, אלא של מפגש מורכב בין אישיות, סביבה והקשר חברתי (Engel, 1977).

בתוך המורכבות הזו, אי אפשר להתעלם מההקשר הרחב שבו בני הנוער שלנו מתבגרים.

דור שלם שגדל בתוך רצף של אירועים מטלטלים: קורונה וסגרים, חוסר יציבות מתמשך, שיח ציבורי מקוטב, וכעת גם מציאות של מלחמה וחשיפה יומיומית לתכנים קשים.

אחד המושגים שמתארים את ההשפעה האפשרית של מציאות כזו הוא דה סנסיטיזציה לאלימות: תהליך שבו חשיפה חוזרת לאלימות מפחיתה בהדרגה את התגובה הרגשית אליה (Funk et al., 2004).
כלומר, מה שבעבר היה מעורר זעזוע, פחד או אפילו אמפתיה עלול להפוך שטוח יותר רגשית, ולעיתים גם נגיש יותר מבחינה התנהגותית.

זה לא אומר שכל ילד שחשוף לאלימות יהפוך לאלים. זה רחוק מזה.
אבל זה כן אומר שסף הרגישות עלול להשתנות, במיוחד בגיל ההתבגרות, שבו מערכות הוויסות והאמפתיה עדיין מתעצבות.

אכזריות כלפי בעלי חיים מתוארת בספרות כאות אזהרה אפשרי למצוקה עמוקה או לכשל בהתפתחות אמפתיה (Felthous & Kellert, 1987).
ובתוך מציאות רוויית גירויים קיצוניים, האות הזה דורש מאיתנו תשומת לב כפולה.

וההורים? “נורמטיביים” ככל שיהיו פועלים בתוך אותה מציאות מורכבת.

אולי האחריות שלנו היום אינה רק להציב גבולות, אלא גם לשמש כ”מתווכים רגשיים”:
לעזור לילדים לעבד את מה שהם רואים, לשיים רגשות, להחזיר עומק למקומות שהפכו קהים.

להורים אני רוצה לומר:
אל תניחו שחשיפה מתמשכת לא משאירה סימן.
שאלו מה הילדים שלכם רואים.
הקשיבו למה שהם מרגישים וגם למה שהם כבר לא מרגישים.
ושמרו על שיח חי על אמפתיה, על ערך החיים, וגם על גבולות.

בתוך עולם רועש ולעיתים קהה רגשית אנחנו המבוגרים הם אלה שיכולים לעזור להחזיר לנוער שלנו את התחושה. וכדאי שנעשה את זה שעה אחת קודם.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית,
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301