ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

24/11/2025

יש רגעים כאלה שאני כותבת למישהו הודעה אמיתית, חשובה, כזו שאני משקיעה בה מחשבה, ואז רואה שני v v וי כחולים. וזהו. שקט מהצד השני.
שקט שמתעצם עם כל דקה שעוברת.
שקט שמרגיש לי כמו דלת חצי פתוחה שאף אחד לא טורח לפתוח אותה עד הסוף.

בהתחלה אני עוד מוצאת הסברים: אולי הצד השני עסוק, אולי הם באמצע משהו, אולי יענו עוד מעט.
אבל כשעובר הזמן והתגובה לא מגיעה משהו בתוכי מתכווץ.
לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה אכזבה. אולי יותר כמו תחושה קטנה של חוסר חשיבות. או אפילו זלזול.
כאילו המילים שלי לא מספיק ראויות לתשובה.

זה מוזר כמה דממה יכולה להכאיב. לכל אחד. לא כי קרה משהו דרמטי. אלא כי קרה "כלום".
והכלום הזה ממלא את הראש בשאלות, את הלב בספק, את הזיכרון ברגעים אחרים שבהם אולי לא הייתי קיימת מספיק בשביל מישהו אחר.

*****************************
מה שהנפש עושה כשהתשובה לא מגיעה?

בתיאוריה של Mentalization מנטליזציה שפיתחו פונגי ובייטמן (Fonagy & Bateman, 1997), מתואר הצורך האנושי הבסיסי להרגיש שהאדם שמולי מחזיק אותי בתודעה שלו.
שאני קיימת אצלו לא רק בזמן אמת, אלא גם בדקה שאחרי.

כשהתגובה לא מגיעה, במיוחד על משהו אישי, קורה משהו עדין ועוצמתי:
המוח מפרש את השתיקה כ"אני לא בתודעה שלו".
ואז מתעוררת סערה בתוכנו. לפעמים זאת יכולה להיות חרדה או בושה, לפעמים זה גורם לבטן להתכווץ.

זה לא תמיד קשור לאדם שלא ענה.
לפעמים הוא יכול להיות מוצף או עייף. או לא יודע בדיוק איך להגיב. או יש אנשים שהם מתנתקים כשהוא לחוצים.
אבל ההיעדר הזה מתחיל לגרום לנו לכתוב סיפורים בתוך הראש, והסיפורים האלה חזקים מכל מציאות.

פונגי ובייטמן מסבירים שכשהמנטליזציה נפגעת, כלומר, כשהתחושה ש"אני קיימת אצל האחר" מתערערת, אז הרגש משתלט.
דברים קטנים נעשים גדולים.
השתיקה נהיית פרשנות.
והפרשנות נהיית כאב.

שאלה: אז למה זה כל כך מכאיב?

כי אנחנו לא מצפים להודעה. אנחנו מצפים לנוכחות.
לתשומת לב.
למסר קטן שאומר: אני רואה אותך.

וכשהמסר הזה לא מגיע, אז החלקים הפגיעים שלנו, אלה עם סיפורים ישנים על נראות, ערך ודחייה מתחילים להתעורר.

יש בזה גם שיעור עדין:
שימו לב מה זה מפעיל בכם, עוד לפני שאתם ממהרים להסיק מסקנות.
ותבחרו איפה אתם ממשיכים לתת מעצמכם ואיפה אולי הגיע הזמן למחוק את סימן ה"מחכה" שהצטבר לכם בלב.

לפעמים הודעה שלא נענתה אומרת יותר על הדינמיקה מאשר אלף מילים שנאמרו.
ולפעמים היא תזכורת רכה לשים את הערך שלכם במקום שלא מושפע משני ויים כחולים.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

19/11/2025

"אני לא מבינה איך פספסתי את זה," היא אמרה בשקט.
"כשאמרו לי בבית הספר שהוא כמעט ולא מדבר עם אף אחד… שהוא הילד היחיד שנמצא לבד בהפסקות… שהיו עליו בדיחות שרק אני לא ידעתי עליהן… הרגשתי כאילו מישהו נתן לי מכה בחזה. איך לא ראיתי את זה? איך הוא לא סיפר?"

היא בלעדה דמעות.
"כל כך חשבתי שאנחנו קרובים. שאנחנו מדברים על הכל. אבל מסתבר שהילד שלי, סבל בשקט. ואני לא ידעתי מזה."

זה היה אחד מהרגעים שבהם ברור שהכאב של הילד מתערבב עם הכאב של אמא שלו.
רגע שבו המציאות הטיחה בפניה אמת קשה: ילדים לפעמים שותקים. הם סוחבים דברים כבדים ולא מוציאים מילה.

חשבתי על זה שיש ילדים שלומדים כבר מגיל צעיר להחזיק הכל בפנים. בטעות אנחנו יכולים לחשוב שלא אכפת להם מאיתנו, או שהם לא רוצים שנדע. הם פשוט פוחדים להיות עלינו "עול". הם מפחדים לאכזב אותנו.
או שהם פשוט לא יודעים לשים במילים את מה שכואב להם.

לפעמים ילדים שחווים דחייה, או בדיחות פוגעניות, או אפילו חרם סמוי (או גלוי), בכלל לא מבינים שבמציאות נורמלית זה לא אמור להיות ככה. הילד חושב שזה המצב ה"רגיל". שזה הוא הלא בסדר.
כשזה קורה לאורך זמן, מתרחשת בנפש פגיעה קשה. היא מתכווצת. העולם החברתי נהיה מקום שרק צריך לשרוד בו.

שאלה - אבל למה הם לא מספרים?
כי יש ילדים שמפחדים שיגידו להם "תתעלם מזה וזה יעבור לבד".
יש כאלה שחוששים שאם יספרו המצב יחמיר.
ויש כאלה שפשוט לא יודעים איך לגשת לכאב הזה, אז הם קוברים אותו.

ברגע הזה ההורה מרגיש אשם.
"איך לא ראיתי?"
האמת היא, שלפעמים גם עיניים אוהבות והלב הכי אכפתי ואוהב מתקשים לראות מה שמוסתר היטב או להקשיב לשקט שבתוך הסערה.
*************************
בתיאוריה של טראומה והתקשרות (Attachment & Trauma Theory), חוקרים כמו פטרישיה קרנשו (Crenshaw, 2008) מתארים תופעה שנקראת "הסתרה מגוננת". זה מצב שבו ילדים מסתירים מצוקה מההורה מתוך רצון לשמור על הקשר, להגן על ההורה, או להישאר "ילד טוב".
הילד מרגיש שאם יחשוף את הכאב שלו, הוא יסכן משהו: את תחושת היציבות, או את הדימוי העצמי שלו, או את מקומו במשפחה.

במילים אחרות, ילדים לא תמיד מספרים דווקא כי יש להם קשר טוב עם ההורים שלהם, והם מפחדים לערער אותו.

שאלה - אז מה כן אפשר לעשות?
לא לחכות לסימנים דרמטיים.
להתעניין ביומיום הפשוט והקטן, לא רק ב"מה היה בבית ספר", אלא:
"עם מי ישבתם היום?"
"מה הרגיש לך נעים?"
"מה היה רגע פחות טוב היום?"

להראות לילד שיש מקום לרגשות שלו בלי לתקן אותם מיד.
להחזיק את הכאב שלו בלי למהר להסביר, להרגיע או להגיד "יהיה בסדר".

ליצור שיחות קצרות, תכופות. לא לחקור. ליצור סוג של גשר שנבנה מהמון רגעים קטנים.

והכי הכי חשוב זה לא להפוך גילוי על מצוקה של ילד לכישלון הורי.
זאת הזדמנות. הזדמנות לעשות תיקון.

ברגע שילד ירגיש שיש לו אוזן אמיתית ולא שיפוטית הוא ילד שאפשר לדבר גם את מה שכואב ולא ירגיש שהוא לבד בעולם הגדול.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

11/11/2025

"אני מתביישת מכל דבר," היא אמרה לי, מבלי להסתכל לי בעיניים. מבטה מוסט הצידה.
"אני מתביישת בבית ספר, מהמורים, מהחברים שלי… מתביישת מכולם.
שלא יחשבו שמשהו בי לא בסדר.
מתביישת גם מההורים שלי,שלא ישפטו אותי.
"אפילו ממך קצת," היא הוסיפה במבוכה קטנה, "כי אני לא רוצה שתחשבי שאני ילדה פחדנית או שמשהו אצלי לא בסדר."

כלפי חוץ, היא נראית רגועה. מתקשרת.
אבל מעבר לזה, הבושה שלה שם מכסה על כל חלקה טובה של ביטחון עצמי.
הבושה שלה לא מאפשרת לה להעיז. לא לבקש מאף אחד כלום. גם לא להתנסות בדברים ולעשות טעויות.
כאילו כל צעד קדימה חייב לעבור דרך פילטר פנימי ששואל: "מה יחשבו עלי?"

חשבתי על זה שהבושה היא רגש עתיק. כזה שנולד יחד עם הידיעה שאנחנו חשופים.
עוד מגן העדן, אחרי עץ הדעת, כשהאדם הבין שהוא עירום.
ערום לא מבחוץ, אלא מבפנים.
אז זו הייתה הפעם הראשונה שהנפש האנושית פגשה את המבט של האחר
והתחילה לחשוש ממנו.
***************************

בושה היא בעצם רגש חברתי.
היא נולדת כשאנחנו רואים את עצמנו דרך העינים של מישהו אחר,
וחוששים שלא ניראה מספיק טוב.
כשזה קורה שוב ושוב, הילדה הפנימית לומדת להסתתר. או לצמצם את עצמה לא להיות יותר מידי. לא לדבר עם אף אחד על מה באמת היא מרגישה.

בתיאוריה של אריק אריקסון (Erik Erikson, 1963)
השלב ההתפתחותי של "אוטונומיה מול בושה וספק" מופיע כבר בגיל הרך.
זהו השלב שבו הילד מנסה לטעום עצמאות ולבדוק, ואז תוך כדי הניסיון הוא גם מבין שאפשר לטעות.
אם הסביבה מגיבה בביקורת, או במבטים שמקטינים, אז החוויה הפנימית של הילד הופכת להיות של בושה.
ואז הנפש לומדת: "עדיף לא לנסות בכלל, מאשר להיכשל ולהתבייש."

בגרסה הבוגרת של אותה חוויה, אנחנו רואים נערה חכמה, שאולי מצליחה מבחוץ, אבל מבפנים עסוקה בלשרוד את המבטים של הסביבה.
היא משתדלת לא להתבלט, לא לטעות בשום דבר וכמובם לא לעורר אצל אחרים (גם הקרובים ביותר) את השיפוטיות.
הצורה כזאת, הבושה (שהתחילה כהגנה), הופכת לבית כלא פנימי אחד גדול.

איך עוזרים לה להתבייש פחות?
אל תגידו לה "אין לך ממה להתבייש"
כי היא מרגישה שיש.

תצרו מקום שבו היא תוכל להיות עם הבושה.
תשימו אותה על השולחן. תקראו לה בשם. תבינו שהיא לא האויב, אלא סימן לרצון עמוק להיות ראויה ואהובה.

כשהיא תרגיש שרואים אותה גם ברגעים החלשים שלה,
בלי להסתכל עליה מלמעלה,
הבושה תתחיל להתרכך.
זה כאילו שבושה לא יכולה לשרוד במרחב של קבלה.
היא נמסה לאט לאט,
ומשאירה במקומה רוך ואומץ קטן
להיות כמו שהיא.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

08/11/2025

"גנבתי את השאלון מהמורה כשהיא לא ראתה. וקיבלתי מאה במבחן."
הוא אמר את זה בשקט, כמעט בדרך אגב. בלי למצמץ. בלי להסס.
הקול שלו לא רעד, הנשימה הייתה סדורה ואפילו ראיתי חיוך קטן שבצבץ לו על השפתיים.

הדגשתי את זה שהיה לו חשוב מאוד להצליח במבחן גם במחיר של לגנוב אותו והוא אמר: "לא לימדו אותנו כלום למבחן הזה. רק ציפו שנלמד לבד ושנצליח. אז מגיע להם שיעתיקו."

לרגע התבלבלתי. זה לא הסתדר לי עם הערכים שהייתי מצפה מנער בגיל שלו. אחרי מחשבה ארוכה הבנתי. הוא לא נולד בלי מצפון. הוא פשוט למד, לאורך זמן, שהוגנות זה מותרות בחברה שבה הוא גדל, לא ערך.
מה שחשוב באמת הוא לקבל ציונים גבוהים או לנצח. כלומר להצליח בכל מחיר ולהוכיח שהוא טוב.

חשבתי על הסיפור של הפצמ"רית.
על המקום שבו הנפש בונה חומה סביב המצפון, כדי לשרוד מציאות שבה רגש מוסרי עלול להיות כואב מדי.
במציאות שבה אנשים נשארים יותר מדי זמן במקום שבו "צריך להיות חזק בכל מחיר", המצפון מתחיל לצמצם את עצמו.

אנשים לומדים לא להרגיש אשמה כדי להמשיך לתפקד, וגם הנער הזה למד לא להרגיש אשמה כדי להמשיך להצליח.

האדישות הזאת היא לא אדישות אמיתית, אלא מנגנון הגנה.
זאתצדרך של הנפש להרחיק את הכאב, כדי לשמור על שלמות פנימית.
***********************
בתיאוריה של קולברג (Kohlberg, 1973) על התפתחות מוסרית, מוסבר שילדים ונערים עוברים שלבים בהתפתחות השיפוט המוסרי שלהם. מהשלב שבו הם מצייתים כדי להימנע מעונש, לשלב שבו הם מבינים עקרונות מוסריים פנימיים.
אבל כשהמערכת שסביבם מתגמלת רק תוצאה, ומענישה חולשה, ההתפתחות הזו נתקעת.
הם לומדים למדוד "טוב ורע" לפי ההישגים שלהם ולא לפי המצפון שלהם.

כשהנער אומר לי "מגיע להם", הוא בעצם אומר לי: "אני מגן על עצמי. על הערכים שלי. על התחושה שאני שווה משהו."

באותם רגעים הוא לא עבריין. הוא פשוט שורד את המציאות החברתית שלתוכה הוא נולד. הוא מנסה לייצר תחושת שליטה בעולם שבו החוקים לא מרגישים הוגנים.

אני חושבת שהתפקיד שלנו כמבוגרים הוא לא להיות שופטים, אלא לפגוש את המקום הזה. להזכיר להם שיש דרך אחרת להרגיש שייכים או ראויים להערכה ולצליח בעולם, מבלי לבגוד בעצמך.

במקום להעניש ולהאשים כדאי לנסות להבין מאיזה מקום זה בא ואז להחזיר לו את תחושת השליטה, ההכרה ביכולות שלו וההצלחה שלו בצורה אחרת.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

07/11/2025

https://www.facebook.com/share/p/1BTh6kYn42/

בשנת 2024 פורסם מחקר חדש שבדק את השפעת איכות השותפות הזוגית על תסמיני "דיכאון אימהי" במעבר להורות.
המחקר נערך על-ידי Cornelia E. Schwarze, Veronika Lerche, Stephanie Wallwiener ו-Sabina Pauen ופורסם בכתב העת BMC Pregnancy and Childbirth.

המאמר הוא מאמר אורך שבחן את הקשר בין איכות השותפות הזוגית לבין תסמיני דיכאון אצל אמהות אחרי לידה, החל מתקופת ההיריון ועד שישה חודשים לאחר הלידה.

הממצאים של המחקר הצביעו על כך שעם המעבר להורות חלה ירידה משמעותית באיכות הקשר הזוגי. בעיקר במרכיבים של רוך, חיבה ואינטימיות רגשית.
נמצא קשר מובהק בין איכות השותפות הזוגית הנמוכה לבין רמות גבוהות יותר של תסמיני "דיכאון אימהי", אולם ניתוחים מתקדמים מסוג "cross lagged panel models" הראו כי אין כיוון סיבתי חד-משמעי. כלומר, לא ניתן לקבוע האם ירידה באיכות הקשר גורמת לדיכאון או שמא הדיכאון עצמו פוגע באיכות הקשר הזוגי.

החוקרים מדגישים כי המעבר להורות הוא תקופה רגישה ומשתנה מבחינה רגשית וזוגית, ולכן חשוב לזהות מוקדם סימנים לירידה באיכות השותפות, לשפר את התקשורת והחיבה בין בני הזוג, ולתמוך רגשית בהורים, במיוחד באימהות, כדי לצמצם סיכון לדיכאון אחרי לידה.

**************************
על סמך ממצאי המחקר של Schwarze ואחרים (2024) ועל סמך ממצאים דומים ממחקרים עדכניים אחרים (Savell et al., 2025; Zietlow et al., 2024), ניתן לנסח כמה המלצות מעשיות למשפחות אחרי לידה:

* בני הזוג צריכים להקדיש זמן מודע לשיחות אינטימיות לא על התינוק בלבד, אלא גם על התחושות האישיות שלהם.

לקבוע רגעים קבועים (אפילו קצרים) של חיבור רומנטי או חברותי.

לזכור שהורות טובה נשענת על שותפות טובה, לא רק על תפקוד יומיומי.

* לשים לב לסימני דכדוך, בכי, או תחושת ריחוק של אחד מבני הזוג.

לדבר על רגשות אלה בזמן אמת ולא לחכות שיצטברו רגשות קשים.

* להגדיר יחד חלוקת תפקידים גמישה לא שווה בהכרח, אלא מותאמת לצרכים.

לשבח הדדית מאמצים ("ראיתי כמה התאמצת אתמול בלילה, תודה") זהו חיזוק רגשי חזק.

לראות בהורות פרויקט משותף, לא רק “תפקוד נפרד”.

* להיעזר בסביבה (סבתות, חברים, יועצות הנקה, ביקורי בית).

לא להסס לבקש עזרה גם אם “אחרים נראים מסתדרים”. כל משפחה שונה מהאחרת.

* תכניות סיוע והדרכה לאחר לידה צריכות לכלול גם את בן/בת הזוג.

הדרכות להורים צריכים להתמקד גם בשיח זוגי ורגשי, לא רק בטיפול בתינוק.

ושתעברו את התקופה הזאת ביחד ובשלום!!!

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית , מדריכה. 050-3372301
אודט בוקאי - פסיכולוגית התפתחותית, פסיכותרפיסטית, מדריכה. 054-4554353
מרכז "בחיק האם"

03/11/2025

"מאז שהתחילה המלחמה, אני מרגישה שהלב שלי נהיה דרוך. בכל ויכוח קטן אני נדלקת כמו אש. כאילו אני לא מצליחה יותר להכיל אף דעה אחרת," היא שיתפה אותי בכנות.

"אני יודעת שלא כל מי שחושב אחרת ממני הוא אויב, אבל לפעמים זה מרגיש ככה. כאילו אם אני אקבל את מה שיש לו להגיד, אני אבגוד." היא הוסיפה.

"פעם הייתי מאמינה באהבת חינם. היום אני רק רוצה שקט. אבל אפילו בלב שלי אין שקט."

ישבתי מולה וחשבתי כמה מהר כאב לאומי הופך למאבק פנימי. איך פחד, ואובדן מתערבבים ביניהם, עד שהגבול בין "אנחנו" ו"הם" כבר לא ברור.

זה קורה לא רק במובן הפוליטי. גם בתוך משפחות. בתוך קבוצות חברים. ברשתות החברתיות.
כאילו שכדי להרגיש שייכות צריך לבחור צד. להרים דגל.
שם, לאט לאט, מתרחקת לה היכולת הבסיסית שלנו לראות את האחר כבן אדם.

****************************
בתיאוריה של ההשתקפות העצמית והזהות החברתית (Social Identity Theory; Tajfel & Turner, 1979), מוסבר שכאשר אדם חווה איום על הזהות הקבוצתית שלו, הוא נוטה להקצין את ההבחנה בין "אנחנו" ל"הם".
זהו סוג של מנגנון הגנה פסיכולוגי וחברתי, שמטרתו להחזיר תחושת שליטה וביטחון.
באותה נשימה, בו זמנית, המנגנון הזה גם עלול לטשטש את היכולת לראות מורכבות, ולכבות את היכולת לאמפתיה.

שנאת חינם לא מתחילה בצעקות. היא מתחילה בריחוק קטן. במחשבה ש"אם הוא לא חושב כמוני אז הוא בטח לא מבין שום דבר".
ומשם, המרחק קצר להפוך את האחר לאיום.

אהבת חינם, לעומת זאת, היא רגש רך יותר וגם בחירה שהיא אמיצה. להישאר עם הלב פתוח גם כשהוא רוצה להינעל.
סוג של התעקשות לראות את האדם שממול, ולא רק את העמדה שלו.
להקשיב לו, גם כשכואב.

בימים אלו שבהם הפצע הלאומי עדיין פתוח, זו אולי הצורה העמוקה ביותר של תיקון.
כי אהבת חינם זה לזכור שגם בתוך הכאב, אנחנו חלק מאותו גוף אחד מבלי לאבד את העקונות שלנו. אנחנו שייכים לאותו סיפור...

אולי הדרך האמיתית לכבד את זכרו של יצחק רבין,
היא במקביל לזכרון של היום שבו הוא נרצח, לשאול את עצמנו
איפה אנחנו בוחרים לאהוב, גם כשזה לא נוח.

רק אהבה כזאת תמנע מאיתנו להמשיך את מעגל השנאה.
והיא אולי הדרך היחידה שלנו באמת לנצח.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

24/10/2025

"אומרים שהמלחמה נגמרה, אבל אני יודעת בתוך תוכי שהיא לא. הגוף שלי לא מאמין לאף אחד. הוא קולט ומעבד את הדברים אחרת ועובד בדרך שלו...."

היא ישבה מולי ואמרה:
"אני יודעת שאני צריכה להמשיך כאילו זה נגמר. כרגע. כמו כולם שכאילו חזרו לשגרה. אבל אני לא מצליחה. אני כל הזמן דרוכה. כל רעש קטן שאני שומעת, הלב שלי קופץ. הגוף שלי עוד שם."

היא חייכה חיוך עייף והוסיפה:
"אני מרגישה כאילו שקט בחוץ, אבל בו זמנית רועש לי מאוד מבפנים."

זה היה כל כך מוכר לי. אני יודעת שהרבה פעמים אחרי שמלחמות מסתיימות אנחנו עדיין נלחמים...
המערכות הפיזיולוגית והרגשית שלנו לא מקבלות הודעה רשמית שהכול נגמר.
הן פועלות לפי מה שהן חוו. מרגישות איום, חוות סכנה ופועלות הישרדות.
****************************
בפסיכולוגיה החיובית מדברים לא רק על "איך להירגע", אלא גם על חוסן פסיכולוגי (resilience): היכולת לשוב לאיזון אחרי משבר.
אבל חוסן הוא לא "לחזור להיות כמו קודם". הוא היכולת להיות בקשר חדש עם מה שהיה. להבין שהגוף זוכר, והנפש לומדת לאט לאט להרגיש בטוחה שוב.

ד"ר ברברה פרדריקסון (Fredrickson, 2001), בתיאוריה של הרגשות המרחיבים והבונים (Broaden and Build Theory), מדברת על כך שרגשות חיוביים, גם קטנים, לא באים להחליף את הפחד. הם עוזרים לגוף להתחיל לבנות מחדש.
נושמים נשימה קצת יותר עמוקה. מכניסים רגע קצר של שלווה.
הסימנים האלו הם ניצנים של החלמה.

אמרתי לה שאם היא עדיין דרוכה,
זה אומר שהגוף והנשמה שלך עדיין שומרים עליך.
השחרור האמיתי יתחיל ביום שבו תתחילי להרגיש קצת יותר בטוחה בתוכך ולא כשהמלחמה תיגמר.

והדרך לשם מתחילה בשאלה אחת פשוטה כמו: מה גורם לי (אפילו לרגע אחד) להרגיש נוכחת בהווה ולא מרגישה בסכנה.

מישהו קבע שהמלחמה נגמרה.
אבל הדרך חזרה אל השקט הפנימי, היא מסע בפני עצמו.
מסע מלא חמלה עצמית שבו לומדים שהשלווה לא מגיעה בבת אחת, אלא כל פעם קצת.
אפשר לגלות אותה דרך נשימות, קשר עם אחרים, מגע, אולי באמונה שהגוף יכול בהדרגתיות להרפות.

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

20/10/2025

💫 משהו מרגש מתחיל עכשיו 💫

לפני 23 שנים, כשהייתי סטודנטית צעירה בשנה השנייה לעבודה סוציאלית, עשיתי את ההתמחות הקלינית שלי ב"מרכז ייעוץ לנוער".
הייתי אז בתחילת הדרך: מלאה סקרנות, התרגשות, וגם עם לא מעט חששות. זו הייתה שנה שהשפיעה עלי עמוקות, שנה של למידה וצמיחה, של היכרות עם לב האדם וגם עם הלב שלי. ❤️

היום... באופן כמעט מקרי (או שאולי שום דבר באמת לא מקרי 😉)
מצאתי את עצמי חוזרת לשם, הפעם כמדריכה.
לא עוד הסטודנטית שמקשיבה ולומדת, אלא האישה שמלווה, מנחה ומדריכה צוות מטפלים.

לעמוד באותו מקום, אחרי כל השנים, ולהרגיש את המעגל הזה נסגר
זו התרגשות גדולה.
כאילו הזמן עשה סיבוב מלא, והחזיר אותי לאותו מקום, רק עם עיניים חדשות והרבה יותר ניסיון מקצועי.

לפעמים החיים מזכירים לנו,
שהדרך שלנו נבנית מצעדים קטנים, אמיצים, שמובילים אותנו בדיוק למקום שבו אנחנו אמורות להיות.

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301

17/10/2025

תקציר

בתאריך 13 לאוקטובר 2025 שוחררו 20 חטופים חיים שהיו בשבי חמאס, במסגרת עסקה וכן הוחזרו ארונות ובהם גופות חטופים שנרצחו בשבי. עידו (שם בדוי), חייל מילואים שחזר מהקרבות ומטופל אצלי בטיפול בפסיכותרפיה תיאר את רגשותיו בנוגע לאירועים:

"הם חזרו, אבל אני עדיין חטוף. המחשבות שלי, הזיכרונות, החלומות מראים שאני עדיין שם."

במאמר זה מתוארת ​​דרך טיפול נרטיבית קלינית איך אפשר לגשת לחוויה הפוסט טראומטית של חיילים שחשים "חטופים" נפשית, לקשור בין החוויה הקולקטיבית של השיבה הביתה על הפרט האישי, וליצור מרחב המאפשר חילוץ של הזיכרון שנשאר ככלא פנימי.

המשך קריאה במאמר המצ"ב:

תקצירבתאריך 13 לאוקטובר 2025 שוחררו 20 חטופים חיים שהיו בשבי חמאס, במסגרת עסקה וכן הוחזרו ארונות של חללים מתוך חטופים שנפטרו בשבי. חייל מילואים שחזר מהקרבות ומטופל אצלי ...

07/10/2025

"יש ימים שבהם הנפש לא מצליחה להכיל את מה שהעיניים רואות והאוזניים שומעות."

הזוועות של 7 באוקטובר, חוזרות אלי כל פעם מחדש כמו הד.
לא משנה כמה זמן עבר, משהו בתוכי עדיין מתכווץ כשאני רק חושבת עליהם.
זה העצב.
זו התדהמה.
ההלם מהאכזריות.
התחושה שאי אפשר להבין איך אדם אנושי מסוגל לפגוע כך באדם אחר.

יש רגעים שבהם המוח מנסה להכניס הכול למסגרות של "לוגיקה" או "הסבר",
אבל אני כבר יודעת שאין דרך רציונלית להסביר רוע.
יש רק שקט.
ושקט כזה לפעמים כואב יותר מכל צעקה.

אני חושבת על התחושה ההיא של חוסר אונים.
על איך זה מרגיש כשאין שליטה, כשאין מי שיגן. כשנשבר משהו עמוק באמון הבסיסי באדם ובעצם האפשרות לביטחון.
**************************
בתיאוריה של "פציעה מוסרית" (Moral Injury),
כפי שתיארו החוקרים ליץ' ושיי (Litz & Shay, 2010),
מדובר בטראומה של פחד ובטראומה של בגידה.
כאשר אדם נחשף למעשה שסותר את הערכים הבסיסיים ביותר שלו,
משהו בתודעה מתערער:
האמונה בטוב האנושי ובצדק נסדקת.

הכאב הוא על מה קרה ועל מה שזה שינה בתןכנו.

7 באוקטובר היה יום שבו האמון הזה נשבר לרבים מאיתנו.
ראינו את הגבולות נפרצים. החומה הפיזית ביניו ובין הרוע והאכזריות וגם במובן האישי, האנושי.
הלב שלנו עדיין מנסה להבין איך לחזור להאמין בטוב.

אולי זו הדרך היחידה להחזיק את זה:
להשתדל לא למהר "להתאושש" ולהעמיד פנים שהכול עבר.
להישאר לרגע עם הכאב,
עם ההכרה באובדן,
עם הידיעה שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו חלק מהפצע הזה.

בתוך כל זה חשוב להחזיק בתקווה.
שנראה שוב את החטופים חוזרים הביתה, שכהם חיים.

ושנוכל, כעם וכקהילה,
להחזיק יחד את מי שאיבדו את יקיריהם עם הכאב שלהם. בהרבה אהבה ובידיעה שהם לא לבד.

ליבי אתכם

ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301