13/11/2024
אין זמן,
למי יש זמן?
זמן שווה כסף,
ולמי יש כסף בימינו?!
המוח שלי כל כך מתורגל להגיד את הרצף הזה,
שזה חייב להיות נכון,
אבל אנחנו לא אוהבים להיות חייבים,
אז כנראה שזה לא יישאר ככה...
תמיד יש את זה שאני מסתכלת עליו ותוהה
“איך הוא מספיק את כל זה???”
או את האישה הביונית -
“היא גם עובדת, גם מתאמנת, גם אמא והבית שלה מתוקתק?!”
(ויש כנראה גם את מי שמסתכל עליי או עליך מהעיניים שלו ואומר דברים בסגנון,
אבל נתעלם מזה בינתיים.)
אז בלי קשר וכנראה שעם הרבה קשר -
בתוך תקופת מעברים ושינויים בחיים שלי,
הגוף ביקש לעצור.
אני בגבס בבית כבר חודש,
עושה דברים שהרבה זמן לא עשיתי,
נזכרת כמה כייף לי לצייר,
כמה טוב לי לשבת ולנשום,
וכמה זה יכול להיות חמקמק בתוך השגרה.
אני גם עובדת חזק ועמוק על הקליניקה הזו,
שהיא בעצם חתיכת עסק,
שצריך תשומת לב,
וכמובן שאני ונטפליקס מיסדנו את הקשר,
ושהסמרטפון ואני ביחסי אהבה שנאה,
ובעיקר בחוויה של "איך הוא הצליח לסחוף אותי שוב פעם?! #@?"
כמה קל להיבלע לתוך המירוץ,
וכמה שאנחנו אוהבים לדבר על המירוץ...
כולנו יודעים שיש בתכלס מספיק שעות ביממה,
ובכל זאת זה איכשהו לא מספיק,
כי מה זה “מספיק” בתוך תרבות של “התפתחות”?
מי אני,
אם אני איטית בתוך חברה מהירה?
לא באתי לחדש כאן כלום,
באתי להזכיר,
לכם אבל אולי בעיקר גם לי,
כי כשהמילים יוצאות לדף ואחר כך לעולם,
זו מחוייבות.
ועכשיו נחזור למה שהתעלמנו ממנו מקודם -
לכל אחד שריטה אחרת ברמה אחרת,
ויש את השד הקטן שרואה את הדשא של השכן...
אני גדלתי לתוך עולם שבו
משימה = ערך,
אם עשיתי - אני טובה,
מה שממלא לי את רשימת המשימות מאוד מהר,
כדי להוכיח שאני טובה,
כדי שאהיה ראויה לאהבה והערכה.
אז אם אתם כמוני,
זה הרגע להזכיר שזו טעות,
ושאפשר לאהוב את עצמנו בלי תנאים.
וגם - שכולם רק משחקים אותה "על זה"...
אוהבת
אני