14/08/2025
לרגע הייתי שם רק ברך.
בלי גוף. בלי מוח. בלי לב.
רק ברך.
מנותקת מכל הקשר.
אני יושבת מול האורתופד. הוא לא רע, וסה"כ קלע באבחון שלו, כנראה, למרות ההתנגדות שלי, למרות שאני מהמציקות האלה שלא מפסיקות לשאול שאלות, שרק רוצות להבין.
"יש לי שאלה" - אני אומרת. שוב. ורואה את הגילגול עיניים שלו.
"אבל אתה עושה לי פרצוף!" - אני אומרת לו ומחייכת.
גם הוא.
ואני שואלת אותו על תופעה כלשהי ואיך היא קשורה והוא אומר לי - "לא. זה לא קשור אלי. זה לנוירולוג". ואני מתעקשת. לא. זה לא לנוירולוג. זה לגמרי קשור אליך.
וכואב לי. אתן עוד תשמעו על הכאב הזה כי הוא מביא איתו גם הרבה למידה ותובנות ואולי יום אחד אני אגיד זו היתה המתנה שלי וכל מיני מילים כאלה של פרדס חנה אבל כרגע אני מחפשת איפה מזדכים פה על המתנה וגם אומרת כוסומו לפעמים.
"בוא נחשוב יחד" - אני אומרת לו (איזה גזורה אני לפעמים)
"אבל זו לא רק הברך שם", אני אומרת לו, "זה גוף שלם שמחובר אליה".
ורוצה לדבר איתו על כאב ועל המוח ועל הפרשנות של המוח לכאב ואיך הכאב הזה שיש לי עכשיו משנה הכל, את כל התפיסה ואת כל ההליכה ואת כל היציבה (וגם את המצברוח! אבל את זה אני לא מעיזה להגיד) ואיך הפחד מהצעד הבא כבר משנה הכל ואז מה הפלא שכואב לי גם פה וגם פה וגם פה?
אבל הוא קוטע איתי.
הוא ממש לא בקטע של לחשוב ביחד.
וכשאני אומרת "מוח" הוא שוב אומר "מוח זה לנוירולוג!", ושוב הוא אומר "אני אורתופד! מה לא ברור? אני אורתופד!".
ושוב אני ברך.
מנותקת מכל דבר אחר. ברך בלי עצבים מסביב ובלי שרירים ובלי כלי דם ובכלל לא דיברתי איתו על זה שבכלל אולי כל הכאב הזה התחיל כי הכל כל כך כואב פה והכל כל כך לא יציב והאדמה מטולטלת. נו, ברור שלא.
זה דיבורים של לב.
והוא, כאמור, אורתופד.
ולרגע נעצבתי.
על התיחום הזה של הרפואה.
ושוב נעצבתי על מטופלות האנדו שלי שהולכות לרופא גסטרו שלא יודע דבר או חצי דבר על אנדו, או לאורתופד שלא שואל אותן אם הכאבים מתעצמים בזמן וסת, או על כ"כ הרבה מטופלות שלי שסימפטומים של גיל המעבר צועקים מהם אבל רופאים לא מזהים כי זה לא קשור אליהם ושוב נעצבתי על הרופאים שלא שואלים את המטופלות שלי איך הן מרגישות באמת, לעומק. איך הן באמת מרגישות.
(פעם הייתי רק חצוצרה שמאלית. אני נזכרת. מול ההוא. הגניקולוג ההוא. לפני 21 שנה).
וראיתי את האיכות הזו שלנו - של הרפואה המשלימה.
את יופיה של ההוליסטיות.
ואיך בתשאול אחד אני אשאל גם על הסיבה הספציפית שהביאה אותך הלום, אבל גם על ההסטוריה הרפואית, וגם על העיכול וכמה פיפי את עושה ואיך השינה ואיך הוסתות ומה שלום השרירים וכמה יציאות ואיך את מרגישה, תגידי, איך את מרגישה?
כי הכל קשור להכל קשור להכל.
וכן, לא כל הרופאים כאלה. יש רופאים מדהימים! הוליסטיים! עם ראייה רחבה.
ועדיין.
לרגע היה לי עצוב.
ורק רציתי להיות עוד. עוד יותר רחב. עוד יותר הוליסטית.
ורק רציתי שהוא יראה אותי במלואי.
ולא רק ברך.
