13/04/2026
היום ערב יום השואה.
אני דור שני לשואה.
שני הורי ז"ל, נשאו בגופם ובנפשם את אשר פגשו פנים אל פנים מול הרוע. שניהם כבר אינם כאן, ובכל זאת, היום הזה חי בי בעוצמה, טעון ברגש, מועקה, וזיכרונות שאינם מרפים.
אני זוכרת את עצמי ילדה, בת עשר, בימים שבהם הטלוויזיה בשחור לבן נכנסה לראשונה אל ביתנו. על המסך הוקרנו סרטים שלא נועדו לעיני ילדים. ואני יושבת מולם, מכריחה את עצמי להישאר. קול פנימי אחד לחש: "לכי לחדרך", וקול אחר ענה: "הם היו שם. אז גם את, אל תפני את המבט".
אמי ישבה לצדי, דוממת ומרוכזת. עיניה היו נטועות במסך, מחפשות בלי הרף, אולי בין שלל הדמויות הרזות, הלבושות פסים, דחוסות זו אל זו, תופיע לפתע דמות אביה. הוא נלקח ממנה מביתם בסלובקיה בהיותה בת חמש ונעלם בבת אחת, מבלי שנודע מה עלה בגורלו.
שישים שנה לאחר מכן, רמי, בעלי, מצא את שמו ברשימות המוות של אושוויץ שהועלו לאינטרנט.
אני חושבת היום על אמי ועל אבי.
על הכאב שנשאו בתוכם, כאב שלא תמיד התנסח במילים, אך עבר אלינו, ילדיהם, כחותם שנרשם בגוף ובנפש.
אנחנו, וגם ילדינו שלנו, נושאים את מה שלא הושלם: את החיים שנגדעו, את בני המשפחה שלא שבו, את הפוסט טראומה שלא אובחנה ולא דוברה, אך עלתה איתם ארצה והמשיכה לחיות לצידם בשתיקות, בדריכות, ובהתנהגויות שאיש לא ידע לקרוא להן בשם.
במשפטו של אדולף אייכמן ב-1961 פגשנו אדם שהורה ופיקח על רצח מיליונים, נראה כפקיד זעיר ובורגני, אפור ורגיל, קטן וקטנוני. חנה ארנדט שסיקרה את האירוע טבעה אז את המושג: הבנאליות של הרוע.
שורד השואה דן פגיס, כתב את השיר "עדות" בספר שיריו "גלגול" שראה אור בשנת 1970
לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט
הָיוּ בְּנֵי אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם.
אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרָאוּ בְּצֶלֶם.
אֲנִי הָיִיתִי צֵל.
לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר.
וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מַה שֶׁיָּמוּת.
וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָלִיתִי קַלִיל, כָּחֹל,
מְפְיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵל:
עֲשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל
שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת.
ביום הזה, ובשנה הזו, הכאב אינו רק מבט לאחור.
אנו חיים בשנים של מלחמה ובכולנו מהדהדים המראות והקולות של ה-7 באוקטובר והשנתיים וחצי שאחריו. ושוב יש בינינו מי שגופם ונפשם נושאים את מה שלא נועד לאדם לשאת. שוב יש בינינו ילדים שיגדלו לצד שאלות שלא תימצא להן תשובה, לצד היעדר שאין לו שם.
משום כך, ביום הזה יותר מתמיד, הזיכרון הוא מעשה של נאמנות פנימית. עמידה שקטה לצד מה שהיה ואחריות עמוקה כלפי מה שעוד עלול להיות.
זכיתי לגדול אצל הורים שהביאו עמם כוחות עצומים של התחדשות ותקומה. רצון לבנות ולהיבנות מחדש ולמרות שחייהם לא היו קלים גם לאחר שעלו ארצה, הם ידעו, פעם אחר פעם, לברוא את עצמם מחדש כעוף החול ולקום אל החיים מן האפר.
זו התקווה שאני מבקשת להחזיק גם היום: שנדע לשאת גם את הכאב וגם את התקווה. שכל מה שאנו חווים יעבור יום אחד התמרה ויוליך למקום אנושי יותר, ראוי יותר, טוב יותר.
יהיה זה יום בו נזכור את גבורתם של אלה שאיבדו הכל, בחרו בחיים, ולימדונו חיים.
נורית רוזנגרטן
