11/11/2025
הוא נכנס לקליניקה וניסה לשדר שהכול בסדר.
בחור צעיר, קצין בצבא קבע, הגיע אליי בתקופת המלחמה.
הוא סיפר על עומס פיזי מטורף, ימים שלמים בלי מנוחה, שעות ארוכות בלי להוריד את הנעליים מהרגליים.
הגוף היה במתח, השרירים תפוסים, הנשימה קצרה.
ומעבר לגוף, היה שם גם משהו אחר.
איזו הדחקה שקטה כזו.
הוא שיתף בכנות על כמה הכול כואב ומכווץ, אבל מיד הוסיף: “אבל זה בסדר, אני מתמודד.”
דיבר על האחריות הגדולה שהוא נושא, על החיילים שלו, על הימים שצבר בעזה.
במהלך הטיפול ראיתי איך לאט לאט משהו בו נמס.
הנשימה הפכה עמוקה ואיטית יותר, השרירים התרככו, והגוף פשוט… נכנע למנוחה אמיתית.
כשסיימנו, הוא התיישב, שתה כוס מים ושתק רגע ארוך.
ואז אמר בשקט:
💬 “עכשיו אני מבין למה זוגתי שלחה אותי אלייך.”
שאלתי אותו מה הוא מרגיש.
הוא חייך ואמר:
💬 “קשה להסביר... זו תחושה כמו בצלילה חופשית – אני מרגיש את זרימת הדם בגוף, ויש איזשהו שקט ורוגע.”
כולנו חווים תקופה ארוכה של עומס וסטרס בלתי רגילים לאורך זמן ומתנהלים בתוכה בהחזקה וכיווץ, מבלי לשים לב בכלל כמה הגוף צועק לשחרר.
הרגע הזה, שבו מישהו שמורגל להחזיק הכל סוף סוף מרשה לעצמו להרפות, מוכיח כמה הגוף שלנו זקוק להרפייה עמוקה, למען הקשבה אמיתית לצרכים שלנו.
