11/05/2022
אמרה מורתי ימימה:
"הַמִתְרַחֶש בַּרוּחַנִי הוּא בִּתְנוּעָה אִיטִית.
תְנוּעָה מְמַהֵרֶת הִיא נֶגֶד הַעֲלִיָה, מַה שמֵמַהֵר מִתְּנַגֵש."
זה זמן בו הכל נפרם ואנחנו לא באמת חוזרים למקום הקודם. הכל משתנה לנגד עיננו והמקום שהיה כבר אינו בנמצא,
המערכת האישית מחפשת נקודת אחיזה לחזור אליה, נקודת התייחסות.
ומהרצון הזה אנחנו יכולים לדחוק בעצמנו, להאיץ בעצמנו, לכפות על עצמנו. כמו ממהרים להשיג משהו שעצם התנועה הלא שקטה והמהירה ליישמו מרחיקה אותנו ממנו יותר. ואף משאירה אותנו מאוכזבים ודוחים את עצמנו על שהדברים אינם קורים מהר יותר.
כי ברוחני, כפי שלימדה ימימה, לאט זה מהר.
ההצעה שלי כעת היא לֵהַאֵט. לכוון את הכלי הפנימי לווליום יותר נמוך, לתדר יותר מעודן, שם במירווח הזה בין התנועות, בהתקדמות הטבעית של הדברים רוחשת ולוחשת אינטליגנציה גבוהה יותר, אם תרצו רוחנית, מגיעה מהרוח שלנו ולא מדחיסות נפשנו שממהרת ולא יודעת אם היא ממהרת לברוח ממשהו או להגיע לאנשהו.
תנועה מהירה לוקחת הרבה כוח וכוח הכבידה לוקח את התנועה הזאת כלפי מטה ולא לעלייה.
מי שחפץ לעלות צריך להַאֵט.
מי שחפץ להתקדם צריך להקשיב להוראות הדקוֹת של הרוח, מה הכיוון, באיזה מקצב, ואיזו צידה צריך להכין לדרך.
חוסר אונים מוליד קיפאון או מנוסה, אפס או מאה, ומי שחפץ ברווחה פנימית צריך לנוע במדידות, להזדרז כשצריך ולהאט או לעצור כשצריך.
מול חוסר האונים הקולקטיבי, מול לחץ, פחד, תחושת חוסר שליטה, טוב יותר להַאֵט ולעשות תנועות קטנות.
בתוך הערפל לשאת תפילה לראות רק פסיעה אחת קדימה ולבטוֹח בזה שאם אעשה את הפסיעה הקטנה והמדודה שלי, הקיום כבר יראה לי את הפסיעה הבאה.
בשביל זה צריך אומץ להיות רגע אחד באויר, להרים את הרגל לפני שרואים היכן אפשר לדרוך.
כך היקוּם מפלס לנו דרך, כשאנו נעים בתשומת לב ולא ממהרים אנחנו יכולים להתקדם.
למעשה הדרך הזאת כבר נמצאת עבורנו מההתחלה, רק שהמהירות וחוסר השקט שלנו בקבלת המתרחש מסתירה לנו את השביל.
כי כמו שאמרה ימימה מה שממהר מתנגש, הוא לא עולֶה ולא מתקדם.
שיבה אינה חזרה. שיבה היא למקום שהלֵב זוכר ויודע במהותו, אבל לא באמת היינו במקום הזה ולכן איננו חוזרים אליו אלא שבים אליו.
זו הזמנה להאט על מנת לפנוֹת מהדרך את מה שמסתיר אותה מעינינו.
אנשים רבים חווים כל כך הרבה רעש ומהומה, לחץ ואינטנסיביות ולא מבינים מה הם צריכים לעשות בשביל שהדחיסוּת הזאת תתאוורר קצת, בשביל שתהיה להם קצת מנוחה ונחת, ומה שצריך לעשות בשביל זה הוא לְהַאֵט, להקשיב, להרים עיניים לשמיים ורגל אחת מהאדמה ולהתפלל שתשומת הלב המעודנת הזאת לתנועה שלנו בעולם תנחית אותנו עם הצעד הזה למקום הטוב הבא שלנו.
הכרה בחוסר אונים מחזירה כוח. כי חוסר אונים זה לא דבר בפני עצמו, זה היעדר של אוֹנים, וכשחסר משהו אפשר להוסיף ממנו.
חסרים לנו כוחות? נשיב לעצמנו כוחות.
לא כי אנחנו יכולים לשנןֹת את מה שבחוץ, אלא כי התנועה המדייקת יותר תגלה לנו שבחוץ יש את כל האפשרויות והרשוּת נתונה, ובגלל שכולם רצים אף אחד לא רואה את האוצרות שבתוך ערמות הזבל.
אבל יש אוצרות ויש עולם מקביל שאפשר להתקיים בו ועדיין להיות בחיבור ובשרוּת כאן בעולם ולא לחיות בבועה.
זה קצת דומה לזה שבנחיתה של מטוס נוסעים עמוס בחלק האחורי שלו יש אנשים שהמציאוּת שלהם היא צפיפוּת, דחיפות, מזוודות נופלות ותינוקות צורחים, ויש את אלה שנמצאים קרוב לדלת ויורדים ראשונים, אלה ואלה אינם חיים באותה מציאוּת פנימית, זה יחזור עצבני ומקלל הביתה, וזה יצא מחוייך ומלא אנרגיה, ובכל זאת אלה ואלה נמצאים על אותו המטוס.
ובאופן פרדוקסלי ככל שאתה מאט כך התנועה של הכל סביבך נעה יותר בסינכרון.
המהירות והחיפזון להשיג מקום או דבר מרחיקים ממנו.
ההצעה היום היא
לְ הַ אֵ ט.
