04/10/2022
אהובות, אהובים.
משתפת אתכן היום ממש במקומות אישיים ועמוקים שלי עם עצמי.
במהלך הקיץ הייתי באתגר נפשי,
חוויתי הרבה פחד והגבתי בימים של ניתוק.
הטראומה והילדה הפנימית, הן חכמות כל כך, ולא יאפשרו לאף חלק פגוע להשאר מאחור בלי שהסכמנו להרגיש אותו.
אז הסכמתי,
פגשתי שכבות של כאב שעדיין לא הכרתי,
למרות שנים של צלילה פנימה וריפוי.
והיום,
נולדה ממני התפילה הזו,
ואני משתפת אותה בהכרת תודה לתהליך,
לכאב,
לילדה הפגועה,
לחלקים שמסכימים להרגיש.
מצרפת בתגובות שיר יפהפה שעוזר לי להרגיש את הילדה הפנימית ולהזין אותה באהבה.
מאחלת לכן שנה של חמלה עצמית, עדינות ורכות.
שלום עם כל החלקים.
*תפילה*
לרכז את כל הוויתי בהקשבה עמוקה לעצמי,
מתנה של עדינות, שקט וחמלה.
במקום בו נפגשות הילדה הפגועה, האמא הרעה,
האישה הפראית, הזקנה היודעת כל, הנערה, החולמת,
האמא הטובה והילדה המשחקת,
הנשמה הנצחית והגוף הנוכח ברגע,
במקום הזה יש חופש למי שאני באמת, לנבוט.
הלב אינו יודע להפתח לפי פקודה או בקשה.
הוא פועם מתחת לשכבות של הכאב שעדיין מכסות אותו כמו אבק ישן.
הוא מרגיש כשהאוויר סביבו ספוג בעדינות ובחמלה,
הוא פורח כשאני מפנה את המחשבות, מקשיבה ומרגישה את השכבות העדינות של הרגש, נותנת לכאב לפעום דרכי, בלחישה ובעוצמה.
הוא מחובר למעיין הדמעות השוכן מתחת לסלע שנברא בתוכי, כשהילדה שהייתי הבינה שאין מי שישמע אותה בוכה.
כשהמעיין זורם בחופשיות
הוא זורם בתוך הלב
והלב מתענג עליו ומוזן ממנו
כמו צמח המקבל אור שמש אחרי לילה ארוך.
כמו ילדה המקבלת חיבוק אוהב אחרי שכבר הפסיקה לקוות לאהבה.
כמו נשימה של אוויר צלול.
אני סולחת לעצמי על הכל.
על הימים בהם לא הקשבתי, לא הרגשתי.
על אנשים שבחרתי שיהיו לצידי, אך הכאב שלהם מנע מהם לאהוב אותי.
על המילים שביקשו לצאת ממני ולא אמרתי אותם.
על הריצוי וההתפשרות.
על ההקטנה והשתיקה.
על הניתוק והבריחה.
על הימים בהם ממלכת הפחד שולטת על ממלכת הרגש.
אני לא מצפה מעצמי
שמעכשיו הכל יהיה שונה.
הנהרות בתוכי,
לא ביום אחד יסטו ממסלולם הטבוע עמוק באדמה.
אני מתפללת להיות בהקשבה,
שגם תוך כדי עשייה יומיומית,
אצליח לקחת נשימה,
צעד ועוד צעד,
לשמוע
את הפחד, את הריצוי, את הילדה הפגועה.
צעד צעד בחמלה,
בתקווה,
בתקווה לשתות עוד ועוד ממימי המעיין הטהור.
שוב ושוב אחזור אליו
שוב ושוב אחזור אלייך,
ילדה יפה.
