12/07/2025
איך למדתי לעצור, להקשיב, ולקבל תודה.
לפני שלושים שנים גרתי בלופט באיסט וילג' של ניו יורק – דירה בוהמית בשכונה בוהמית, כמו שנאמר. זה היה מקום שהרגיש זמני ונצחי בו-זמנית. קירות לבנים עם רהיטים שמצאתי ברחוב, שטיחים מרוקאיים שחיפו על רצפת עץ חורקת, ומוזיקה שהתנגנה תמיד ברקע – ג'אז, רוק, בוסה נובה, לפעמים שתיקות. ניו יורק של אותם ימים הרגישה כמו מרחב פתוח לניסיונות, טעויות, והפתעות בלתי צפויות.
באותם ימים, דרך חבר משותף, הכרתי את איילת רון – יוצרת ובמאית תיאטרון, ישראלית שהגיע ללמד באוניברסיטת ניו יורק. היא סיפרה לי בהתלהבות על פרויקט שהיא עובדת עליו: הצגה ניסיונית עם חמש שחקניות – כל אחת ממדינה אחרת, כל אחת מדברת שפה אחרת – ובכל זאת, כולן שותפות לאותה ההצגה.
בהצגה הזו, כל שחקנית מדברת לאורך כל הזמן רק בשפתה – גרמנית, פולנית, יפנית, רוסית, ועברית. אין תרגום. אין כתוביות. ובכל זאת – נוצר דיאלוג. נוצר קסם.
משהו במפגש הלא מובן הזה הפך פתאום מובן הרבה יותר מכל מילים.
איילת שאלה אם תוכל לקיים חלק מהחזרות בדירה שלי. הסכמתי מיד. הייתה לי תחושת שליחות קטנה, כמו כשפותחים חלון לרוח נעימה להיכנס.
וכך, במשך כמה שבועות, הדירה שלי התמלאה בקולות, תנועות, מבטים, קונפליקטים, חיבוקים – חמישה קולות שונים, חמש שפות, גוף אחד של יצירה. לפעמים הייתי נכנס למטבח להכין משקה ושוכח לשתות, מרותק ממה שהתרחש בסלון שלי.
לאורך התקופה, משהו בי התחיל להשתנות. התחלתי להבין כמה כוח יש בנוכחות, כמה עוצמה יש בלתת מקום – פיזי, רגשי, אנושי – מבלי לנסות לתקן, להסביר, או לשלוט.
בסיום החזרה האחרונה, רגע לפני שעלו על הבמה לראשונה, ניגשו אליי הבמאית והשחקניות. הן עמדו מולי, חמש נשים, כל אחת בשפתה, אבל העיניים – הן דיברו כולן באותה שפה.
הן הודו לי מקרב לב על האירוח, על המקום, על הפתיחות.
כמובן, מיד נופפתי ביד בביטול ואמרתי: "הכול בסדר, זה באמת כלום."
ואז קרה רגע ששינה משהו.
איילת תפסה בעדינות את היד שלי, הביטה בי בעיניים ואמרה:
"אתה יכול לעצור רגע? תסתכל לנו בעיניים. אתה נתת לנו מקום, וזה תמך בנו.
עכשיו תן לנו להודות לך באמת. תקשיב. תספוג. זה מגיע לך, ולנו זה יהיה הרבה יותר נעים."
שתקתי.
נשמתי.
והקשבתי.
מאז עברו שלושה עשורים. עברתי דירות, ערים, ארצות. אבל המילים ההן – והאופן שבו נאמרו – נשארו איתי.
בכל פעם שמישהו מודה לי – על עזרה, על עצה, על נוכחות – אני משתדל לעצור, לא להקטין, לא לנפנף.
אני נושם.
שותק.
מקשיב.
ונותן למילים להיכנס פנימה.
כי היכולת לקבל תודה היא לא פחות חשובה מהיכולת לתת.
היא לא אגו. היא לא גאווה.
היא מרחב של קשר, של הכרה, של אנושיות.
לפעמים, זה כל מה שצריך – רגע קטן של נוכחות, כדי לזכור:
כולנו זקוקים למקום. וכולנו יכולים להיות המקום הזה, עבור מישהו אחר.
