20/05/2026
בחמש בבוקר התעוררתי עם כאבים אדירים בקרסול שמאל.
לא יכולתי לדרוך על הרגל.
לא זכור לי שקיבלתי מכה.
לא נפלתי.
לא הסתובב לי הקרסול.
פשוט כאב חד, עמוק, כזה שהגוף לא משאיר מקום להתווכח איתו.
התקשרתי לשירות האחיות של מכבי.
האחות אמרה מיד: לך למיון.
אז מצאתי את עצמי לפנות בוקר במיון של הלל יפה.
קיבלו אותי שם מהר ובצורה מאוד אנושית.
חמש וחצי בבוקר זו שעה פחות עמוסה.
כמה אחיות ישר הכניסו אותי למיטה, בדקו לחץ דם, עשו לי אק"ג (פעם ראשונה בחיים) ושמו לי מחט בווריד. גם לבדיקות דם וגם "שיהיה מוכן אם צריך".
ואז אמרו לי פשוט לחכות לרופא.
קיבלתי הודעה עם קישור לאפליקציה.
יכולתי לראות בזמן אמת את תוצאות בדיקות הדם ומה השלב הבא בטיפול.
הכל ממוחשב.
מאוד יעיל.
ומאוד מוזר להיות פתאום בצד שמטפלים בו.
שכבתי שם בערך 45 דקות.
ואז התחיל בכי.
לא דרמטי.
לא התפרקות.
פשוט דמעות שקטות שזלגו.
ופתאום עלו לי החבר'ה.
הלוחמים מהסמינר האחרון שהנחיתי דרך עמותת כפר מעבר.
לא מישהו ספציפי.
לא סיפור אחד.
אלא הם כקבוצה.
כמו גוף אחד גדול שנושא כאב.
עלה בי כל מה שהחזקנו שם יחד.
שלושה ימים בהרי ירושלים עם צוות צבאי שעבר אירוע מאוד קשה.
לא אכנס לפרטים, אבל זה היה סמינר מאוד אינטנסיבי.
לא רק ההנחיה עצמה.
גם כל מה שמסביב:
שיחות מקדימות עם לוחמים שחששו להגיע, החזקה רגשית, תיאומים, בירוקרטיה, שאלונים למחקר שאנחנו מקיימים בעמותה, לוגיסטיקה, אחריות.
המון אחריות.
ואז שכבתי שם במיון וקלטתי שגם אני צריך לזכור את מה שאנחנו מלמדים.
לא להיות הסנדלר שהולך יחף.
לא לשכוח את ההקשבה לגוף דווקא כשאין זמן.
דווקא כשיש אחריות.
דווקא כשיש לחץ.
והבנתי כמה אני עייף.
כמה זמן אני מחזיק הכול.
מטפל.
דואג.
מארגן.
נמצא בשביל אחרים.
ופתאום אין מה לעשות.
אי אפשר לעבוד.
אי אפשר לטפל באף אחד.
פשוט לשכב.
והגוף כנראה חיכה לרגע הזה.
כשהרופא הגיע הוא הסתכל על בדיקות הדם ואמר שכנראה מדובר בגאוט.
גאוט זו דלקת שנגרמת מהצטברות של גבישי חומצת שתן במפרק.
אצלי זה הופיע בקרסול הפנימי.
בבדיקות הדם חומצת השתן שלי הייתה קצת מעל הנורמה.
לא בצורה קיצונית, אבל מספיק כדי להתאים לתמונה.
מה שהיה מעניין זה שמדדי הדלקת עצמם דווקא היו נמוכים.
לא היה חום.
לא היה אודם משמעותי.
זה הרגיש פחות כמו קריאת מלחמה ויותר כמו קריאת עצירה.
התחלתי לקרוא על האזור הזה בגוף.
הקרסול הוא המקום שמחזיק את משקל הגוף ומאפשר לנו להמשיך לנוע קדימה.
והחלק הפנימי של הקרסול קשור לעולם הפנימי.
לתמיכה הפנימית.
למה שאנחנו מחזיקים מבפנים.
וגם יש משהו מעניין בזה שזה הופיע דווקא בצד שמאל של הגוף - צד שמזוהה הרבה פעמים עם רגש, הקשבה וקבלה.
ופתאום זה היה כל כך ברור.
הכאב לא הגיע סתם.
הוא הגיע בדיוק בבוקר שאחרי מפגש הזום המסכם של הסמינר.
הגוף אמר:
הסמינר הסתיים.
עכשיו אתה.
עכשיו תרגיש גם את עצמך.
ויש משהו מאוד מדויק בזה שהכאב הופיע דווקא במקום שנושא עומס.
נהיה ברור:
אי אפשר להמשיך לשאת את הכול באותו אופן.
אי אפשר רק לשאת משקל ולהמשיך קדימה בלי לבדוק מה קורה בפנים.
וגם גאוט, במובן הסימבולי, היא הצטברות.
משהו שלא התפנה.
משהו שנהיה יותר מדי.
לא רק פיזית.
רגש.
עומס.
אחריות.
כאב של אחרים שנכנס פנימה.
ומעניין שבדיוק באותו יום קרס עמוד האינטרנט של בזק ליד הבית, ואין לי אינטרנט.
כל המערכות מסביב התחילו לכבות אותי רגע בכוח.
פחות לעבוד.
פחות מסכים.
פחות להחזיק.
יותר לנוח.
יותר להקשיב.
אני לא אומר שכל מחלה היא "רגשית".
ולא חושב שצריך להפוך כל כאב לסיפור רוחני.
אבל במקרה הזה, ברגע שהבנתי שהגוף שלי לא "בוגד בי" אלא מדבר איתי - משהו השתחרר.
עצם ההבנה הייתה חלק מהריפוי.
והדבר הכי מפתיע?
פחות מיממה אחרי הביקור במיון, בלי לקחת את התרופות שהרופא רשם לי, אני כבר כמעט הולך רגיל.
הגוף רק ביקש ממני לעצור רגע באמת.
להרגיש.
להניח את המשקל.
ולהקשיב למה שכבר הרבה זמן מנסה לדבר דרכי.
בתמונה: במיטה במיון הדבר האחרון שחשבתי עליו הוא לעשות סלפי. אז במקום - תמונה מלפני כמה שנים בתוך ניידת תרומת דם.
המרכז הרפואי הלל יפה
