21/10/2024
שחר והב, צלם וחקלאי מניר עוז, כותב על דניאל דרלינגטון וקרולין בוהל שנרצחו בשבעה באוקטובר בקיבוץ:
ניר עוז, סוף ספטמבר.
דני מתקשר מברלין, הוא מגיע לארץ עם חברה טובה. שואל אם יש איזו ספה להיזרק עליה ליום-יומיים? זו לא באמת שאלה. דני הוא ניר־עוזניק. הוא יודע שהדלת תמיד פתוחה ושתמיד יהיה מקום להיזרק. מי הגברת? אני שואל. "אנחנו לא זוג", הוא ישר מבהיר בעברית עם מבטא בריטי מתובל בגסות ישראלית. "אתה כבר תראה, היא משהו לא רגיל מיוחד במיוחד". את הביטויים בעברית הוא עוד לא שייף לגמרי.
דניאל דרלינגטון היה בן 34. הוא לא נולד בקיבוץ, הוא ממנצ'סטר. בנישואיה השניים אמא שלו התחתנה עם מתנדב בריטי שהפך לחבר קיבוץ, ואחרי 12 שנה ובת שנולדה בקיבוץ הם עזבו. אותו ואת אחותו היינו פוגשים בחופשות הקיץ לאורך השנים, כשהם היו באים לבקר את האחים הגדולים מנישואיה הראשונים של אמם לחיים פרי. תמיד היה להם סטייל מתוקתק של אירופאים, בזמן שאנחנו היינו מסתובבים בקיבוץ בחולצות גזורות ושיער פרוע.
קרולין בוהל היתה בת 22. היא ודני התיידדו באיזשהו טיול צלמים בברלין. הוא היה צלם והיא דגמנה לו ולאחרים מדי פעם, והתכוננה לקראת לימודי אופנה וקיימות בברלין. היא הסתפרה בדיוק לפני שבאו לישראל, אז אני הכרתי אותה עם שיער קצר, אבל סיפרו לי שהפרסונה שלה תמיד היתה שיער ארוך־ארוך וגולש. קצת מוזר לי לכתוב עליה עכשיו, הרי הכרנו בקושי שבועיים. עד 6 באוקטובר בערב, כשנפרדנו לשלום לפני שהיו אמורים לנסוע לשדה התעופה למחרת, בכלל לא ידעתי את שם המשפחה שלה. קראנו לה "קרו", בקיצור.
הם מגיעים לקיבוץ, כל הזמן מצלמים ומצטלמים, ואנחנו מחפשים לוקיישנים בדיונות ובוואדיות. היא מחליפה דמות כמו זיקית מול המצלמה, ודני מעמיד ומביים אותה במקצוענות שאני מקנא בה. יש לו עין מטריפה, לדני, והוא מפרגן לה קליקים במצלמה הדיגיטלית ובמצלמת פילם בפורמט בינוני. אני מסתובב סביבם בחולות, דואג שישתו ומסריט עם הסמארטפון "מאחורי הקלעים" לאינסטושים שלהם.
שישי בבוקר חולף, והם נשארים. היום האחרון של הבריכה לעונה, סוף הקיץ, ערב שמחת תורה. הם מתארגנים על טרמפ בשבת לשדה התעופה עם קרן מונדר, שבאה לבקר את ההורים בקיבוץ. יציאה ב־09:00.
"תגיד, זה לא מסוכן פה, כל כך קרוב לעזה?", היא שואלת. בחורה צעירה ותמימה, אבל נראה שהיא חוששת קצת. ואני, כמו הניר־עוזניק השאנן שאני, עונה לה שמה פתאום, אנחנו 500 מטר מגדר הגבול, אני מבלה את רוב היום שלי על הדרך הזאת.
שבת, 06:55.
בשלב הזה עוד הייתי בטוח שכבר יש צבא בקיבוץ, לפחות לפי רעש הירי הבלתי פוסק והפיצוצים החזקים. לא תיארתי לעצמי שאני שומע את צבא חמאס טובח בקיבוץ, כשכיתת כוננות קטנה של החבר'ה, בתחתונים ועם כמה כדורים אחרונים במחסנית, עושה מאמצים אבודים להדוף אותם. לא עבר לי בראש בכלל, גם כשמחבלים חדרו לקיבוץ, שתהיה להם עוצמת אש כזאת.
אני מזפזפ כמו משוגע בין ערוצי החדשות בטלפון ומתכתב עם כל מי שאני יכול, תוך כדי שאני כבר שומע מחבלים מסתובבים סביבי. אשתי כותבת שיש מחבלים בתוך הבית ושהם מנסים להיכנס. אני מייד אומר לדני, והוא משיב שיש מחבלים סביבם, ושגם אצלם מישהו מנסה להיכנס לבית. תוך כדי כך אני כותב לאלעד קציר ולארבל יהוד, שגרים בצמוד לבית של אחי. תנסו לראות מה קורה עם דני וקרו.
23:00
אני מגיע לגן הממוגן שבו היו כולם. הדבר הראשון שאני שואל את אחד החבר'ה מהכוננות זה אם הוא יודע איפה דניאל וקרולין, כי איבדתי קשר איתם ב־09:06 בבוקר. אני לא מקבל תשובה, רק מבט עייף וניד ראש קטן שאומר הכל.
הראש שלי בכלל לא שם. לדניאל יש פה משפחה, והם כבר ידאגו לכל ההודעות והפרטים. אבל קרולין לא קשורה לכלום. היא ידידה של דניאל מברלין שבאה איתו לחופשה חצי־מתוכננת בישראל. הם שינו את התוכניות ברגע האחרון בכל יום בשבוע האחרון, ואני היחיד שיודע איפה הם היו ומה קרה לה. ומי זאת בכלל.
בוקר יום ראשון, אנחנו עוד בקיבוץ אחרי שישנו כולנו על מזרנים על הרצפה בגן. עשן סמיך עוד מיתמר מכל כיוון, הקיבוץ עוד בוער. בעוד רגע ייקחו אותנו לבתים לאסוף כמה חפצים. תהלוכת הבושה, אני חושב לעצמי. אנחנו מסתובבים כמו פליטים בשבילי הקיבוץ על מיטלטלינו, תחת הפגזות. אפילו מערכת הצבע האדום כבר לא עובדת, בפעם הראשונה זה שנים, ואין לדעת מה ייפול לנו על הראש.
חודש אחרי, גרמניה.
המשפחה של קרולין מקבלת אותי כאילו הייתי בן בית, אני מתחיל לקבל תמונה שלמה יותר של הבחורה הצעירה שהכרתי למשך פחות משבועיים. יום אפרפר וקר, חשוך בכנסייה. הכומר מסיים לדבר, ואני מבין רק מילה אחת. קרולין. השמש יוצאת מאחורי העננים, וכמו בתסריט כתוב היטב - בדיוק ברגע הנכון חלונות הענק מציפים את הכנסייה באור מאיכות שלא ראיתי מימיי, כזה שרק אלפי ריבועי זכוכית בצבעים עדינים יכולים לשלב דרכם. האור פותח לכולם את הלב. התמונה של קרולין על הכן שבמרכז האולם מוארת פתאום, והחיוך שלה מקבל את הבמה הראויה.
בערב מתאספים חברי הילדות הקרובים, שותים יין חם ראשון של תחילת החורף, שרים שירים ומנגנים בגיטרה. חלק מספרים סיפורים על קרו, ואני מתחיל להבין את מה שהרגשתי עוד מהרגע הראשון. היה משהו מיוחד בילדונת הזאת. היה לה כישרון להפיץ אור וחמימות לכל עבר, וזה משך את כולם לעברה.
כמה ימים לאחר מכן אני כבר נוחת במנצ'סטר להלוויה של דניאל. אחרי שהאירוע מסתיים אני מצליח לשבת קצת עם דייב, אבא שלו. הוא בריטי מנומס ושקט, ואני מתהפך מכמה שדניאל היה דומה לו. הוא גם נשמע בדיוק כמוהו. הוא גר בקיבוץ כמה שנים והיה חבר של כולם. הוא מתחיל לשאול אותי מה קרה עם האנשים בקיבוץ, ואנחנו עוברים אחד אחד. יש הרבה סיפורים. את חלקם אני אפילו לא יודע עדיין. עבר רק חודש, והרבה מהם עוד איפשהו בעזה וגורלם לא ידוע. גם יש כל כך הרבה שקשה לזכור. הוא חטוף? היא נהרגה? הכל קצת מעורפל אצלי בראש, ורק בשבוע הבא אחזור לישראל בפעם הראשונה כדי להשלים פערים.
הוא שומר על קרירות מפתיעה ביחס למצב, עד שאנחנו מגיעים לסעיד ועדינה. הם היו כמו משפחה בשבילו בקיבוץ. סעיד נרצח, ועדינה עדיין במנהרות בשלב הזה. גם בשבילי הם היו כמו משפחה, אז הקרירות נסדקת ושנינו בוכים, אולי בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר. אני רק יכול לדמיין איך זה לאבד בן. ביום שבת אחד בניר עוז הרולטה הסתובבה, אדום או שחור. היה לי מזל וזכיתי, והבן שלי חי ובריא. "כאילו תלשו לך את הגפיים", אמא של קרולין תיארה את ההרגשה. "אפשר ללמוד לחיות עם זה ואפשר להתאים תותבים, אבל אי אפשר להחזיר".
***
קישור לכתבה המלאה מתוך ישראל היום בתגובות.
