19/07/2025
פרדוקסים בטיפול:
אחד האתגרים השכיחים בטיפול הן שאלות בסגנון "אז מה עושים עם זה?", "איך מתקנים את זה?", "איך אני יוצא מזה?", וכיו"ב.
אלו הן שאלות שמשקפות גישה תוצאתית ו"עושה", גישה שמחזיקה באמונה ששינוי מתרחש דרך אקטיביות מארגנת, ולרב יש לה נטייה לחבל בתהליכי ההתפתחות הטבעיים שמתרחשים בטיפול ולהפריע להם יותר מאשר שהיא עוזרת.
נדמה לי אולי שלגברים יש יותר נטייה להשקפה כזאת, פשוט כי הם מוסללים לכך מגילאים צעירים ו"מודרים" מהרשות לטבול בעולמם הרגשי ולבטא אותו, אבל גם נשים שאני פוגש בקליניקה לא פעם שואלות שאלות שכאלה, שהן מאוד טבעיות ומשקפות משהו בהלך הרוח הכללי בחברה שבה אנחנו חיים - הלך רוח שיש לו תרומה גדולה ומהותית להיווצרות הבעיות שאיתן אנשים מגיעים בסופו של דבר לטיפול.
עולם הנפש עובד בהלך רוח אחר, שנדמה פרדוקסלי לתפיסה הרגילה שלנו. הוא דורש מאיתנו להרפות מהניסיון "לתקן" או "לצאת מזה", להפסיק להילחם במה שאנחנו מרגישים, ולהרשות לעצמינו לפגוש את מה שאנחנו חווים כפי שהוא, ללא שיפוט, התנגדות או ביקורת עצמית.
לעיתים זה עשוי להרגיש ולהיתפס כמו כניעה לבעיות שלנו.
למה זה טוב? ישאלו חלקנו.
פרדוקסים כבר אמרתי? :
ככל שאני מסכים לכאוב - ככה פחות כואב לי ואני נהיה יותר פתוח ונגיש.
ככל שאני מסכים לפחד - ככה אני מגלה את האומץ שבי.
ככל שאני מסכים לכעוס ככה אני נהיה פחות כעוס.
ככל שאני נשבר - אני חוזר להיות שלם,
וככל שאני מתפרק - כך אני פוגש בכל החלקים שלי ומגלה את האחד, הכולל, שאני.
ככל שאני לומד לעמוד בלב הכאוטיות שבי - ככה אני נהיה יותר יציב וצלול.
ככל שאני מסכים להרגיש את החרדה שלי ולא מתנגד לה - ככה אני נהיה יותר שלוו ורגוע.
ככל שאני מסכים להרגיש פגיע - ככה אני מגדל בתוכי בטחון עצמי.
ככל שאני מסכים לעצב שבי - ככה אני יוצא מהדיכאון (כן כן, להבדיל ממה שרבים חושבים - עצב אינו שער לדיכאון אלא שער יציאה ממנו).
ככל שאני מסכים ללכת לאיבוד - ככה אני מתקרב אל עצמי ומגלה את התנודות של המצפן הפנימי, הקול הפנימי, היעוד והדרך שלי.
כפי שמציע הדאו:
"הדרך אינה עושה דבר,
והכל נעשה דרכה"
