26/03/2026
לקראת פסח, כולנו חושבים על "שפע" ו"חוסר",
אבל בואו נסתכל עליהם רגע אחרת.
תחשבו על שני בתים שונים לגמרי בערב החג.
בבית אחד, הכל מבריק ושקט.
בעלת הבית מסתכלת על הכיסאות הריקים ובלב שלה יש תפילה אחת, "רק שהבית יהיה מלא בילדים,
מישהו לחלוק איתו את השפע".
שם, ה"חוסר" הוא המקום הריק בלב.
ומנגד, בבית השכן, יש רעש ושמחה של ילדים,
אבל ההורים מביטים בדאגה במקרר הריק.
אצלם, ה"חוסר" הוא המחסור הפיזי והקושי לחגוג בכבוד.
זה נראה כמעט מוזר: האישה מהבית הראשון,
זו שכל כך חסר לה ה"ביחד",
היא הראשונה לפתוח את הלב עבור המשפחה
שחסר לה ה"לחם".
היא פשוט רואה אותם.
הראייה הזו של האחר היא לא רק מושג יפה,
היא הלב של מי שאנחנו.
ראינו את זה בצורה הכי עוצמתית ב"מירוץ למיליון", ברגע שבו איתי עצר הכל בשביל עומרי.
הוא הבין שערבות הדדית חשובה יותר מהניצחון במירוץ, והחליף אותו במשימה המפרכת
רק כדי שחברו יוכל להמשיך.
התנ"ך לימד אותנו לפני אלפי שנים
ש"לראות את האחר" פירושו לתת בכבוד.
חוקים חברתיים מדהימים כמו לקט, שכחה ופאה
נועדו בדיוק לזה: לא לתת סתם נדבה, אלא להשאיר חלק מהשדה שלנו פתוח, כדי שמי שזקוק יוכל לבוא ולאסוף בכבוד, בלי להרגיש מושפל ובלי לבקש רשות.
זה אומר להבין שלכל אחד מאיתנו יש "פרוטזה" משלו קושי שקוף שהוא סוחב והתפקיד שלנו הוא לעזור לו לעבור את המשימה.
הסוד הגדול הוא שהנתינה הזו היא בעצם גלגל.
שימו לב למילה נתן, לא משנה מאיזה כיוון תקראו אותה, היא נשארת אותו דבר.
כי כשאדם נותן, השפע תמיד מוצא את דרכו חזרה אלייך. ואיפה הברכה הזו הכי חזקה?
כשהיא "סמויה מן העין".
כשאנחנו עושים את הטוב הזה בשקט,
מהלב שלנו ישירות ללב של מישהו אחר,
בלי מצלמות ובלי מחיאות כפיים.
שם, במקום שבו העין לא שולטת,
נמצאת האנרגיה הכי טהורה שיש.
במיוחד עכשיו, בתוך ימי המלחמה
הלא פשוטים האלו,
כשהלב של כולנו קצת סדוק,
זה הזמן שלנו להיות ה"איתי" של מישהו אחר.
אני לא מייצגת שום ארגון,
אני פשוט מאמינה בכוח של הנתינה השקטה.
בואו נפתח את העיניים ואת הלב.
תנו כמה שאתם יכולים, איפה שמרגיש לכם נכון
לשכן, למשפחה של מילואימניק, או למישהו שפשוט זקוק לחיזוק.
כשאנחנו נותנים מהמקום שיש לנו, אנחנו מרפאים גם את המקומות שבהם קצת חסר לנו.
מאחלת לכולנו חג של חירות אמיתית, של ערבות הדדית ושל שפע בלב. 🍷✨
