31/07/2025
לשבור את השיניים – ולחייך
(פוסט על הנשים שהלב שלהן חזק מהשפה)
כשהייתי ילד, מאוד התביישתי במוצא שלי.
ההורים שלי עלו ממולדובה בתחילת שנות ה־70, התחילו הכל מאפס, ודיברו איתי רק רוסית.
ואני? רציתי להיות “ישראלי”. לא “רוסי”.
לא הסכמתי ללמוד לקרוא ולכתוב.
בקושי דיברתי.
אבל לא ממש הייתה לי ברירה – זו הייתה השפה בבית.
וככה יצא שאני מבין כמעט הכל, מדבר לאט, שובר שיניים – אבל מדבר.
והלב? הלב מבין שוטף.
⸻
בשבוע האחרון יצא לי ללוות לא מעט נשים יוצאות ברית המועצות לשעבר –
עם הבנות שלהן, עם הנכדות, עם כל המשפחה –
בבית החולים העמק, ברפאל בניתוחים מורכבים, במרפאה הפרטית, ובמרפאת צוואר הרחם באסותא.
ופתאום, בלי להתכוון, זה הפך לשבוע מאוד אישי בשבילי.
⸻
כי יש משהו בנשים האלה שאני פשוט מכיר מבפנים:
הקשיחות – שכאב לא מזיז להן.
האומץ – להאמין שיהיה טוב, גם כשלא ברור איך.
והרגש – שמתחבא מתחת לפני שטח קשוחים.
זו הדרך שבה הן מביטות בעיניים, מקשיבות, שואלות שאלה אחת – ואז אומרות:
“דוקטור, הכל יהיה בסדר. אני סומכת עליך.”
וזה הרגע שאתה חוזר בערב למחלקה,
רואה אותה כבר יושבת, מחייכת, מדברת עם הנכדה בטלפון –
ואתה שואל את עצמך בשקט:
“איך היא עושה את זה?”
⸻
ואני נזכר באמא שלי. ובסבתא שלי.
ובשפה שרק חשבתי שברחתי ממנה –
ובעצם, אולי היא תמיד שמרה עליי.
⸻
אז הנה אני –
הבן של אלה שדיברו רק רוסית בבית –
כותב מתוך לב מלא גאווה, הערכה, ובעיקר – אהבה גדולה,
לנשים האלה, שמלמדות אותי כל יום מחדש
מהי עוצמה אמיתית.
תודה שאתן כאלה.
אני שמח להיות כאן – גם בשבילכן, גם בזכותכן.
Спасибо вам. Вы – сила.
(תודה לכן. אתן – כוח.) ❤️
