05/02/2026
בכנות? לא רציתי לכתוב על זה.
לא אוהבת לתת במה לדברים האלו. זה עושה לי כווץ' בבטן. וכל כך הרבה כבר נאמר.
אבל אולי זה כל העניין בעצם. הכווץ' הזה.
אני זוכרת את עצמי הנערה בתיכון.
אהבתי לאכול והייתי "שמנה". הסביבה דאגה להזכיר לי את זה כל הזמן.
הייתה לנו מורה לספרות, רחל. היא הייתה אישה מדהימה בכל המובנים, כזאת שבאמת ראתה אותנו, ובין היתר היא איפשרה לנו לאכול בשיעורים שלה.
אלו היו שעות אחה"צ והיינו רעבים כבר אז היינו יורדים כמה חברים לקפיטריה למטה וקונים פלאפל או נקניקיה בבאגט ויושבים בשיעור ואוכלים.
ואני הייתי מחזיקה את הבגט ביד אחת, וצובטת את הבטן שלי מתחת לשולחן ביד השנייה.
אוכלת ושונאת. לא יכולה להפסיק לאכול, ולא יכולה להפסיק לשנוא.
ועברו מאז מעל 20 שנה, עבר מאז הכל מהכל ולמרות ההכל הזה, הנה אני מקלידה את השורות האלו רועדת ובוכה.
הפרה עם האבוב.
כמה כאב, כמה רעל, כמה בריונות יש במילים האלו.
ולמה? באמת, למה?!
האם, גברת פוליאקוב, את עד כדי כך שונאת את עצמך שאינך יכולה לסבול את עצם המחשבה על כך שישנן נשים שמנות שפשוט חיות את חייהן?
האם זה כל כך כואב לך שהדרך היחידה שבה את מסוגלת להתמודד עם זה היא להכאיב בחזרה?
שנים של עבודה לקח לי כדי לצאת מהמעגל הנוראי הזה. שנים של סבל עד שלמדתי לדבר אל עצמי יפה. להפסיק לשנוא, ואז גם להתחיל לאהוב.
לטפח את הגוף שלי מתוך חמלה וראיית הטוב.
אז בואו נעשה את זה ברור:
מותר לך.
מותר לך ללבוש מה שאת רוצה, ולהצטלם איך שאת רוצה.
מותר לך, לא- רצוי לך- לחיות חיים מלאים וטובים ממש כמו שאת, בכל משקל שאת נמצאת בו.
ואם למישהו יש בעיה עם זה, הוא מוזמן מאוד להסתובב וללכת.
תם עידן החושך.
את לא תחזירי אותנו לשם יעל.
