20/10/2025
✈️ המסע שלנו: בין כאוס לגדילה,להתפתחות אישית…
יש רגעים במסע שלא נראים טוב באינסטגרם.
הרגעים שבהם העייפות, הרעש, וחמישה אנשים בעולמות שונים מתנגשים בחדר אחד ( לרוב לקחנו שני חדרים ובויאטנם אפילו שלושה).
כל מעבר — גבול, מלון, אוטובוס — מטלטל גם מבפנים.
המוח לא אוהב חוסר ודאות.
האינסולה והאמיגדלה נכנסות לכוננות: “מה הולך לקרות עכשיו?” במיוחד אצלי שמנהלת הכל מרגישה דריכות שיא.
ובכל פעם שמשהו משתבש — תיק שנשכח, תור אינסופי, טעות בניווט—
כשמצב לא צפוי מופיע — אוטובוס מאחר, מלון שונה מהתמונה, ילד מתפרץ — האמיגדלה שלי נכנסת לכוננות ושולחת אותי למצב "הילחם או ברח".
במצב רגיל, המוח מפעיל מנגנון טבעי: קליפת המח הקדם מצחית שולחת אותות מעכבים לאמיגדלה ובעצם אומר לה “רגע, תני לי לחשב את זה לפני שאת מפעילה כל אזעקה”
אבל לחץ כרוני — (בעיקר בימים של המעברים) חמישה שבועות של מסע משפחתי — יכול "לחמם" את האמיגדלה ולהחליש את הקשר הזה.
אבל בדיוק כאן קורה הקסם: הקורטקס הפרה-פרונטלי שלי, האזור שאחראי על ויסות רגשיים וקבלת החלטות מודעות, לומד להאט את התגובה, אני מדובבת למוח כל הזמן את ההרגשה,
מקרקעת את הדברים כדי להגיע לבהירות מחשבתית.
מערכת העצבים שלי לומדת לנשום מעט יותר עמוק.
לפעמים בא לי ללחוץ על Pause, אלוהים איך עוצרים את הכדור אני רוצה לרדת ( פעם אחרונה שאמרתי את זה התחילה הלילה מלחמת איראן ובאמת עצרתי לשבועיים).
לומר — “די לשיעורים של החיים, תודה, הבנתי.”
אבל האמת?
זו למידה על סטרואידים.
המסע מאלץ אותנו לגדול, גם בלי שביקשנו,
לשחרר שליטה, להכיר את עצמנו קצת יותר — דרך כאוס קטן נוסף.
למה למידה על סטרואידים? כי בעצם אין חדש תחת השמש ( השקיעה הכי יפה שראיתי בימי חיי)
כל מה שאני מכירה מהבית - יתרונות / חסרונות של כל אחד מאיתנו מועצמים פה פי אלף.
התקווה שלי שאולי באיים יהיה שקט יותר התבררה כנכונה, מים מרגיעים,
השנורקלים בקוטאו מהממים ביופיים ( אני עדיין מתנדנדת מההפלגה של אתמול).
ישראלים בקוסמוי קצת משפחות , בקוטאו סטודנטים בחופשת סמסטר (אוניברסיטת בן גוריון כבשה פה כל חלקה טובה) מאזן מאד הילדים שהיו צמאים לחברה אחרי הבדידות בפוקוק.
ואני הבנתי שהשקט האמיתי יגיע כשנהיה מסוגלים למצוא אותו גם באמצע הבלגן.
הבנתי שלהנות מהיופי של הטבע או להמשיך לכעוס על הילד זו שאלה של בחירה.
אז כאן, בקצב של חמישה אנשים שונים:
• אני לומדת לווסת, גם כשאני על סף פיצוץ( קשה מאד).
• הילדים לומדים גמישות, גם כשאין שליטה.
• וכולנו, יחד, מפתחים נוירופלסטיות רגשית במצבים בלתי צפויים.
אז זה לא טיול מושלם, זו מעבדה ניידת להתפתחות אישית שלי ושל משפחתי ואני בטוחה שהחוויות ימשיכו להדהד בנו עוד שנים אחריי.
בחרתי לסיים את המסע הזה באווירה טובה, לילה אחרון לפני המסע הביתה חוגגים לבכורתי יום הולדת ולי את לידת האמהות המקצוע הקשה ביותר (ולא תמיד מתגמל, לדעתי)…
