09/10/2025
זה קרה אתמול בלילה, ברגע שבו הוסרו המעצורים והמוזיקה גברה על כל קול פנימי.
רקדתי – באמת רקדתי, כאילו אף אחד לא צופה, שופט או מצלם, כאילו הרחבה הופכת למעבדה לחקר החופש הגופני והנפשי. גופי נע בצורות לא מתוכננות, נשימתי הואצה, הלב דפק, והרגשתי שטף של אנרגיה רוטטת בקרביים. הירח האור מלמעלה במלוא תפארתו 🌘 בשמים העננים כתאים משורטטים מבעד עדשת המיקרוסקופ.
והרגשתי איך בתוך החוויה הזו מתערבבים להם בבת־אחת נוירוכימיקלים עוצמתיים: הדופמין מזנק ועמו תחושת עונג מתגברת, הסרוטונין מביא רוגע ושחרור, והאוקסיטוצין – ההורמון החברתי – מתחזק אם יש מבט ידידותי או חיוך של שותפיי לרחבה, בהתחלה משפחתי העליזה , ילד מדהים בן 5 וסבתא מקירגיסטן בת 70 עם גרוב מדהים.
שילדי הלכו הוספתי לזה קוקטייל (ללא סוכר לא לדאוג) , ומתקבל אפקט משולש: אלכוהול, (גם במינון קטן), מחליש עכבות ומאפשר למוח להיפתח לזרם חושני של חוויה. ה"תפריט" הזה יוצר שִׂכרון־חושים – לא רק מהמשקה, אלא גם מהתנועה, מהמוזיקה ומהשחרור.
בתור מדענית, אני יודעת שהמוזיקה הקצבית מגבירה את הגלים השולטים במוח בעת ריקוד:
• גלי בטא (β): בתדרים של 13-30 הרץ. אלו גלים המאפיינים ערנות גבוהה, קשב ופעילות מנטלית. הם תורמים לפעילות הקוגניטיבית והתנועתית הדרושה לביצוע תנועות ריקוד מדויקות ומתוכננות.
• גלי אלפא (α): בתדרים של 7.5-14 הרץ. הם מופיעים במצבים של רגיעה וערנות עדינה. בריקוד ספונטני, גלי אלפא מתבטאים בחיבור פנימי לתנועה, בציפייה ובהתרגעות לטווח ארוך יותר, ורובצים בגשר בין המודע לתת-מודע.
בריקוד עם כיאוגרפיה מוקפדת
David Dvir
בקיצור ריקוד שאינו חובבני שולטים גם גלי גמא (γ): מעל 40 הרץ, עד כ-100 הרץ. גלי גמא משקפים ריכוז גבוה וביצועים מיטביים בתיאום מורכב של הגוף והנפש, כפי שקורה בריקוד המצריך תנועות מדויקות.
נחזור בצעד תימני לריקוד חופשי, שמאפשר לתודעה להשתחרר – מופיעים גלי אלפא בצורה מוגברת, מה שמוביל להרגשה קלילה, חיבור פנימי לתנועה, ושיפור ביצירתיות. ריקוד כזה מזכיר לעיתים מדיטציה בתנועה, שבה הגוף פועל כמעט בלי מחשבה מודעת, וזרם התודעה מאפשר הפנמה, קליטה של מוסיקה, והרגעה נפשית.
מה שמוביל לתחושת אחדות של תנועה ורגש, כמעט מדיטציה אינטנסיבית. ויש בכך גם ממד אבולוציוני – הרי משחר התרבות האנושית, מוזיקה וריקוד היו כלים ליצירת לכידות וחוסן קהילתי, להורדת מתחים ולשחרור כעסים. אפילו מחקרי fMRI מראים שבזמן ריקוד משתחררים אזורים עמוקים במוח שמזוהים עם תגמול וחופש.
ריקוד כזה, נטול שיפוט עצמי, מאפשר לחוות רגע נדיר של "זרימה" – מצב שבו תודעה וגוף נטמעים בהווה ומציאות החושים מתחדדת. זה לא רק בילוי – זו דרך ביולוגית לבריאות נפשית, להפגת סטרס ולהעצמה אישית.
רקדתי המון שעות , אחרי יומיים של מנוחה במלון הכי מפנקWyndham Garden לפתע הד׳יג׳י המדהימה ) וככל הנראה ממוצא תורכי)
שמה את השיר Let My people go
הלם😲
ונשאתי תפילה תוך כדי הריקוד, אל הירח המלא שמעליי, ישתחררו כולם כבר ואז התחלתי לחשוב על מה שקרה במסיבת הנובה,
שם רקדו צעירים עד אור הבוקר שלפתע הפתיעו אותם מחבלים, חשבתי על התודעה שלהם שהייתה הכי מסונכרנת בריקוד ולפתע משום מקום יריות ומנוסה על חייהם. איך אפשר לקלוט את זה בכלל שנתיים לאחר הטבח הנורא ביותר שידעה מדינת ישראל.
תחשבו על זה..
ריקוד קבוצתי במסיבות מוזיקה יוצר תחושת זרימה ותיאום שאין לה אח ורע: עשרות ומאות צעירים שגופם ותודעתם פועלים בהרמוניה להתעלות רגשית, שמחה וחיבור. רגע כזה של שיא נוירוכימי הופך בן־רגע לאסון בלתי נתפס!
בלתי נתפס,
כאשר אל תוך הרחבה החופשית חודרת מציאות רצחנית – יריות, מנוסה, פחד איום על החיים. התודעה שעברה טרנספורמציה מתנפצת בין החיים לבין המוות: הצפה של אדרנלין, תגובת “הילחם או ברח”, וזיכרון שממשיך להדהד שנים לאחר מכן.
378 צעירות וצעירים נרצחו בטבח בפסטיבל נובה ובמסיבות נספות בדרום. מבין אלפי השורדים – כשני שלישים עדיין מתמודדים עם פוסט-טראומה, ואפילו שנתיים אחרי, רבים מתקשים לחזור לשגרה רגילה. החזרה לאיזון דורשת תמיכה רגשית יומיומית, טיפולים חדשניים, קהילה מחבקת, ובחלק מהמקרים גם סדרה של טקסי הנצחה שמאפשרים להיזכר ולחוות את האובדן כאנשי חיים.
המעבר הפתאומי מחוויה מוזיקלית-חושית לאימה פוסט-טראומטית דבר לא נתפס
איך נפש האדם – יכולה לעבד אובדן, בגידה, ושבר אמון כל־כך עמוק?
קראתי על הניצולים (בעבודתי ברייכמן גם עשינו איתם עבודה במוסיקה) שעם הזמן נשענים על עקרונות של המשכיות, חיבור לאדמה ולשגרה, טיפולים והבעה אישית-יצירתית. מצד אחד ניתוח התגובות הגופניות לאירועים מבהיר את הכאב, אך גם מראה דרכים לריפוי מתמשך.
רגעי הריקוד, השחרור והאחדות שתהפכו לטרגדיה – יישארו לעד בזיכרון הלאומי והאישי של כל מי שנגעו באור המסיבות. המסע להחלמה משותף לכולנו: בריקוד, בזיכרון, ובתקווה לעולם שבו הדברים היפים ביותר בחיים – מוזיקה, חופש, וביחד – לעולם לא ייכחדו בגלל טרור.
הפוסט הזה מוקדש בלב וללא שיפוט לכל הנרצחים והניצולים – עם מבט לכל אחת ואחד מהם, מזווית של מדע, רפואה, וחמלה אנושית
מאחלת לכל אחד להרפות, להרגיש, ולרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותו – מפגש בין מדע, מוזיקה, ריקוד, וקצת אלכוהול.
.
