21/04/2024
מה אפשר היה לבקש מהטיפול האחרון לפני החג בימים שכאלה? אין לי מושג.
אבל ככה זה קרה:
בוקר של טיפול בכוחות הביטחון, המטופל ואני מתקרבים לאוהל הטיפולים, הוא מסתכל בחשש אחורה אל חבריו שהולכים איש איש עם המטפל/ת שלו, מפגש אקראי חד פעמי שמטרתו לעשות להם טוב. אני שואלת - ממה אתה חושש? הוא אומר, אני לא אוהב שנוגעים בי. לא אוהב מסג'ים. אמרתי לו בוא נוותר, אתה ממש לא מחוייב לסיפור הזה, הוא אמר לא לא , החבר'ה אמרו לי לבוא פתוח. אמרתי לו אוקיי, הסכם - לא מתאים, אתה קם והולך. הג'נטלמן אמר פחחח, זה לא יקרה, אמרתי לו אין מצב שאתה נשאר אצלי בטיפול אם אתה לא בעניין. ראיתי פה אנשים קמים ואומרים לא מתאים לי, תודה ושלום, אנחנו לא נעלבים, הכל בסדר. הוא היה מופתע. אמרתי לו כן כן, אם לא מתאים טיפול נצא לשתות קפה מחוץ לאוהל. פה הוא כנראה השתכנע להכניס את עצמו, לא רק את גופו. אבל זה עוד לא היה ברור.
למרגלות המזרן הוא שואל: "זו הזירה"? ואנחנו צוחקים. הצהרת הבריאות תקינה. אבל בכל זאת, איך אתה מגיע היום לכאן? מה כואב? החיים, הוא צוחק. טוב את זה לא נספיק לתקן היום, אבל איפה זה בגוף? סטרס בחלק העליון. אני שמה יד על הגב שלו ומדווחת: זה הסיפור, בשיאצו: ידיים נשענות, אין שמן, יש בגדים, לאט לאט ובקצב שלך. זה הסיפור. הוא מחייך. אה, והזבובים פה באוהל לא באחריותי. אנחנו צוחקים. הווליום של הסיטואציה נחלש. פתאום העיניים נעצמות. שתי לחיצות, ונכנס טלפון מממספר המזוהה כ"העולם שלי" ותמונה שלהם בבגדי חתן כלה, היא צריכה שהוא יפעיל לה חנייה מרחוק. הוא עוצר הכל כי יש סדרי עולם, לא מעדכן אותי לא מהסס לא חושב לרגע, כלום, מתפנה לפעול, ומארגן לה את הנוחות שהיא כל כך זקוקה לה. אני מבינה באחת כמה האיש יודע את עצמו, מכיר את גבולותיו, מסור לעולמו, אוהב.
והוא מניח את הראש בחזרה על הכרית, ואנחנו יוצאים לדרך. כעבור דקה שתיים אני שואלת אם הוא מחזיק מעמד ואנחנו שוב צוחקים. הוא שואל מה זה הידיים החמות האלו. הן שורפות. זה תמיד ככה? אין לי מושג, לא כל אחד נותן פידבק כל כך בהיר בתחילת טיפול. לידי איש שלא אוהב שמטפלים בו. אבל מה שהוא מרגיש הוא מרגיש. עכשיו אני יודעת שהמשימה שלי היא תמיד וביתר שאת עכשיו, להיות איתו, להיות איתו איפה שהוא, פשוט להשאיר אותו על המזרן, רק 45 דקות. ואחר כך זה שלו. להשאיר אותו שם, דווקא כי הוא יודע שמותר לו לעצור באמצע.
אני נדרכת: זה צריך להיות חזק כי שיאצו מענג בעוצמתו? זה צריך להיות חלש כדי לא להבהיל? אוקיי. אוקיי. זה יהיה מה שזה. בלי להיזהר. כנראה שכשלא נזהרים הידיים שורפות. אבל זה בסדר
ולפני שמתהפכים מצד אחד לצד שני הוא מספר בחיוך על כאב שהתעורר פתאום באמצע הטיפול בצד השני. חיוך. לא מבקש תשובות. עד לכאב. אני משתאה, איך יכול להיות שהוא לא אוהב טיפולים. אני אומרת איזה כיף, אנחנו בדיוק מתהפכים ואגיע לשם. ולא מגלה לו כמה אני מאושרת לשמוע שהוא מרגיש את הטיפול משפיע. ובצד השני לקח לי זמן להגיע למקום הכאב, כי יש סדרי עולם ויש מהלך לטיפול. וכשהגעתי לשם וידאתי שוב: הכאב עבר כלא היה, הוא מחייך בעיניים עצומות.
הזבובים לא מרפים, יש להם את הרגעים האלה שכל הנחיל שוקד על אותו מטר מרובע, והוא קופץ כל פעם מהדיגדוג וחוזר לעצום עיניים, אני בטוחה שתיכף הוא יזנק מהטרפת שלהם ויגיד ידעתי שאני לא רוצה, זה סיוט; אבל הוא מתעקש להישאר, מרוכז, אחוז, ושנינו קופצים כל כמה שניות וכבר לא מדברים ולא צוחקים כי הזמן מתקצר והעומק גדל, ובתום שני הצדדים אני אומרת לו
כמה נהדר ומוערך שהוא איפשר את הטיפול. ואני מציעה לו מה שאני לא מציעה אף פעם - להחליט בעצמו מה נעשה בדקות שנותרו לנו, לחיצות על הגב או על הבטן. הוא אמר לא לא, זו החלטה שלך. אני אמרתי לא לא, זה בדרך כלל החלטה שלי, היום זו החלטה שלך, תהיה הבוס. הוא אמר אני רוצה שתחליטי, מה שתרצי, אני זורם אתך. איש מתוח שלא אוהב שנוגעים בו. כחלוף 40 דקות מצהיר שהוא זורם איתי
בסוף הטיפול שאלתי אם הוא מרגיש שירד הלחץ. הוא אמר שכל כך. ושהיה כל כך מדהים, היה לא ייאמן. היה מטלטל לראות כמה הוא מתרגש לגלות עולם, לגלות בגופו עולם. הוא שאל שוב מה השם של הטיפול. כמו לשנן בעל פה שיישאר בו הטעם הטוב. העיניים שלו נצצו. בטיפול אחד הוא שינה עמדה לגבי עולם טיפולי המגע ונתן לעצמו להרגיש משהו חדש. שיחרר. עזב את מה שהיה כל כך מוחזק אצלו. בפתיחות, בהומור, באהבה, בענווה.
הודיתי לו מעומק הלב על היותו המטופל האחרון לפני החג שאין מזוהה ממנו עם חופש וחרות.
אז מה לקחת מזה לקראת החג המגיע? לתפילות שהסיוט ייגמר? לחזרתם של כל המוחזקים בשבי לבתיהם ואהוביהם? להרמוניה שכל התורות שעוסקות באמת חותרות אליה?
אני מאוד רוצה תשובות אבל אין לי. אין עדיין. אני לא יודעת יותר ממה שידעתי לפני הטיפול הזה, שהרוב נסתר, שהרבה לא בידינו אבל מה שבתוכנו הוא, בידינו ואותו יש לתת בידיים חמות, בלי לדעת מה זה יביא, וללא זהירות.
ומה שלא בידינו.............💔
שיבוא חג של חרות.
