09/03/2025
הדרך מבית ספר הביתה היתה מוכרת לי היטב.
כל סיבוב, כל שבר במדרכה, כל עלייה וכל מורד. כל משב רוח, או פינת צל.
הדרכים המוכרות נוחות לנו. אין צורך לחפש מכשול, לשמור על עירנות, להזהר מהלא נודע.
וכך אנחנו פוסעים באותה דרך. ואם אני רגילה לחנות במקום מסויים, דבר ראשון אלך לשם. ואם הייתי פעם אחת בתא שירותים, סביר להניח שאליו גם אלך בפעם הבאה. מן הרגל שכזה.
פלדנקרייז אמר שגיוון חשוב, והמרפאה בעיסוק חוזרת על דבריו ביתר שאת.
וכך, כל ביקור שלי בבילינסון, מאתגר אותי בלחפש חנייה במקום בו טרם חניתי.
שיהיה במרחק סביר להליכה.
לא במקום חם יתר על המידה.
ושהדרך לא מוכרת לי.
היום, בצאתי מהמפגש, חשבתי שללכת בדרך לא מטכרת זה פלוס גדול, אבל מה אם אשים לב לפרטים נוספים?
עיתותי בידי, וחיפשתי על מה להביט. פה חרדל פורח, שם לחם ערבי פשט על הכל. פה אנשים זרקו פסולת כאילו שהמדרכה היא פח הזבל שלהם, ושם מצפין מנקה הרחובות את הפח שלו.
בין לבין ראיתי ענפי זית גזומים, כליל החורש בפריחתו, מדרכה שדורשת תיקון, כרזות למיניהן, חלקן כבר התבלו.
כמה דברים נשמטים מאיתנו כשאנחנו פשוט לא שמים לב?
בשיר השירים אומר שלמה המלך:
"אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"...
ללא מדרשים - החזרתיות הזו בהטיית הפועל די משונה.
נראה לי שניתן לפרש את הפסוק כך - אם נגוון, נצליח לעורר בנו את החדווה , את הרצון, את הלהט שבהם אנו חפצים.
הגיוון