מקום לנשום -עידן פלג- ליווי תהליכי ריפוי והתפתחות בתרפיה בנשימה

  • Home
  • Israel
  • Qiryat `Anavim
  • מקום לנשום -עידן פלג- ליווי תהליכי ריפוי והתפתחות בתרפיה בנשימה

מקום לנשום -עידן פלג- ליווי תהליכי ריפוי והתפתחות בתרפיה בנשימה תהליכי שחרור וריפוי חסמים רגשיים ופיזיים באמצעות תרפיה בנשימה וכלים מעולמות התודעה

כשאנחנו לא נאמנים לעצמנו אנחנו מאבדים כוח.כשאנחנו פועלים מתוך מניעים של ריצוי, ועושים דברים שלא תואמים את הקו הפנימי שלנ...
01/09/2025

כשאנחנו לא נאמנים לעצמנו אנחנו מאבדים כוח.

כשאנחנו פועלים מתוך מניעים של ריצוי, ועושים דברים שלא תואמים את הקו הפנימי שלנו
רק כי “צריך”, או כי למדנו ש“ככה נכון”,
או כי “ככה יאהבו אותנו יותר”
אנחנו מאבדים אנרגיית חיים.

בכל פעם שיש מלחמה בין השכל לבין הלב,
בין הרצון לבין המהות,
מתעורר בתוכנו חלק שמורד.
כמו קונפליקט מתמשך בין מה שאנחנו חושבים שצריך להיות לבין מה שנשמתנו יודעת.

וכשאנחנו מכריחים את עצמנו
לדבר, לפעול, להתנהג, לבחור מתוך ניסיון לזכות באישור (גם באישור שלנו עצמנו)
אנחנו מאבדים חשק,
הניצוץ שלנו כבה,
והתשוקה פשוט דועכת.

חלק מהמסע שלנו הוא ללמוד את עצמנו מחדש.
לזהות את המנגנונים שסיגלנו,
את התבניות שאימצנו מהחברה, מההורים, מהמערכות השונות
ולפרק אותן בעדינות, באומץ, בנחישות.

ולהחזיר בהדרגה את הכוח פנימה
את הבחירה.
את החיבור למה שמהדהד בנו,
למה שמדליק לנו את הלב.

וברגע שאנחנו מחזירים את ההכוונה למצפן הפנימי
הכוח חוזר
התשוקה מתעוררת
ותחושת החיות נדלקת מחדש.
🙏🏻❤️

אתמול, יום רביעי בערב.שעה אחרי הזמן שהייתי אמור לסיים את היום.יום של ארבעה מפגשים, כשכל מפגש הוא עולם בפני עצמו.כל אדם ו...
17/07/2025

אתמול, יום רביעי בערב.
שעה אחרי הזמן שהייתי אמור לסיים את היום.
יום של ארבעה מפגשים, כשכל מפגש הוא עולם בפני עצמו.
כל אדם והקצב שלו, כל נשימה והמסע שהיא מובילה.
אם מישהו היה מצלם אותי בסוף היום
כנראה שהייתי נראה עייף, אבל גם מלא.
מלא בהכרת תודה על הזכות.

הסשן האחרון של היום התארך.
לא כי גלשנו בטעות בזמן, אלא כי היה צורך לעוד כמה רגעים..
הפעם זה היה רגע של לידה. ממש לידה מחדש.
לא כדימוי, אלא כחוויה מוחשית ועמוקה.

בחורה שאני מלווה כבר תקופה הגיעה לנקודת בשלות ומוכנות
זו לא הייתה הפעם הראשונה שדיברנו על חוויית המחנק שלה
היא נולדה עם חבל טבור כרוך סביב הצוואר,
והתחושה של "אין לי אוויר" ליוותה אותה לאורך כל חייה.

רק שהפעם משהו אחר קרה.
לא כי דחפנו, לא כי ניסינו להגיע לשם בכוח,
לא כי יצרנו תעלת לידה עם כריות כמו שלפעמים עושים.
אני לא מאמין בלכפות על הרוח את סדר הזמנים שלנו.
ריפוי אמיתי קורה כשיש מוכנות פנימית.
כשאנחנו מרגישים בטוחים מספיק כדי לפגוש את מה שיושב עמוק בתוכנו,
כשאנחנו מסכימים באמת לוותר על האחיזה בוודאות של מה שאנחנו יודעים,
כשאנחנו נפתחים להאמין ששינוי יכול להתרחש.

אחרי סשן הנשימה לקח לה זמן להתאושש.
היא נשארה לשבת על המזרון, וחוותה שחרור מאוד מאוד חזק.
היא אמרה: ״הנשימה סוף־סוף נכנסת. סוף־סוף אני מרגישה שאני באמת נושמת."
היא תיארה תחושת הקלה אדירה
שפתאום יש לה אוויר לנשימה.

ואז היא שיתפה
שמרגע שהיא נולדה, היא הרגישה שהיא לוקחת את כל האחריות על הכתפיים.
על אמא שלה, על האחים והאחיות, על מערכות יחסים, על עבודה, על כל דבר.
כל הזמן עם היד על הדופק, לסדר, לארגן, לתכנן, לוודא שהכול בסדר.
והעומס הזה, שלקחה על עצמה מגיל כל כך צעיר
הביא אותה לנקודה של שבירה.

וברגע הזה של השחרור שחוותה
הופיעה גם תחושה של קלות.
היא הרגישה שהיא לא צריכה "להתאמץ לנשום"
שהנשימה זורמת פשוט בטבעיות.
והאובר אחריות המתישה הזו שהיא סוחבת כל החיים
קיבלה את האישור לרדת מהכתפיים.

זו הבנה שמלווה אותי כבר לא מעט זמן,
אבל בתקופה האחרונה אני ממש רואה אותה שוב ושוב בפועל.
ככל שהמיינד מתערב פחות,
והרצון להבין או לקצר תהליך מפנה את מקומו,
הריפוי מגיע לבד, ובאופן הכי מדויק וחכם.

אם אתם מוצאים את עצמכם כועסים, מתפוצצים, יורים לאוויר מילים קשות שאחר כך אתם מתחרטים עליהן, מבקרים, מתלוננים ומנסים לתקן...
09/07/2025

אם אתם מוצאים את עצמכם כועסים, מתפוצצים,
יורים לאוויר מילים קשות שאחר כך אתם מתחרטים עליהן, מבקרים, מתלוננים ומנסים לתקן את האחר
אני מזמין אותכם לקחת כמה רגעים כדי לקרוא

על פני השטח
במציאות
משהו נדלק בנו
בגלל משהו שהיא אמרה
או בעקבות משהו שהוא עשה
זה מוציא אותנו מדעתנו
וגורם לנו לבעור מבפנים

ואז מילים קשות נזרקות
אנחנו פוגעים
ואנחנו נפגעים
יכולים לפרק ברגע אחד משהו שנבנה במשך חודשים
אנחנו מרגישים לא מובנים
לא לעצמנו ולא למי שמולנו
ואין לנו מושג מה באמת קורה
אנחנו מתקשים לשים את האצבע
למה שוב פעם הכל קורס לתוך עצמו

הנטייה לפנות החוצה
לחפש את האשמים
לבקר, לנזוף, להתעצבן על..
היא כמעט אוטומטית
אבל האמת היא שלרוב
היא רק דרך לנסות להימנע מלגעת
בכאב שנמצא אצלנו מתחת לפני השטח
הר געש פעיל מאחורי דלת כבדה
שמאיימת כל רגע להתפקע

הפצעים הרגשיים שאנחנו נושאים
לא יכולים להחלים ולהגליד
בלי אוויר נקי ואור שמש
כל זמן שהם דחוקים בפנים
הם ממשיכים להכאיב ולדמם

וכשאנחנו לוקחים את האחריות
ומסובבים את המבט פנימה
כשאנחנו מסכימים לפגוש באומץ
את מה שהדחקנו במשך שנים
לנשום ולשחרר את המטענים
עם הזמן הפצעים מתחילים להחלים
ואנחנו נעשים בהדרגה שקטים ורגועים יותר

ואז לא כל דבר יערער אותנו,
ולא כל מילה תרגיש כמו איום.
נוכל להניח בצד את כלי המלחמה,
ולבחור לחיות בלב פתוח
לב שמסכים להיות רגיש ופגיע,
ומוכן לדבר בפשטות גם על הדברים המסובכים.
מתוך חיבור.
מתוך קרבה.
ובשלום.

בעבר זה היה מטריף אותי. ממש אבל.לא הצלחתי להבין את זה.הייתי מקלל ומגדף.איך מישהו פאקינג יכול לזרוק את הזבל שלו ולהשאיר מ...
01/07/2025

בעבר זה היה מטריף אותי. ממש אבל.
לא הצלחתי להבין את זה.
הייתי מקלל ומגדף.

איך מישהו פאקינג יכול לזרוק את הזבל שלו ולהשאיר מאחוריו את המקום מוכתם ופגוע.
כמו ניצול כזה של האדמה בצורה הכי בוטה שיש.

כל פעם שהייתי מגיע בבוקר לריצה והייתי נתקל בשאריות זבל פזורות,
הייתה עוברת לי בראש המחשבה:
״מי הב # אל # זו$₪% האלו?!״

אני בדרך כלל אדם רגוע ועדין,
אבל זה מסוג הדברים שמקפיצים אצלי את הקוף.

זה היה מעורר בתוכי זעם ורצון נקמה –
בצורת סיירת שומרים שמסתתרת בשיחים ומכה נמרצות (וזה עוד ברכות) את המלכלכים הנתעבים.

לאחרונה אני עובר עם זה איזה סיבוב,
וכאילו מובן לי שמי שעושה את זה –
לא עושה את זה כי בתפיסה שלו כולם על הז** שלו ובטח שלא אני באופן אישי,
אלא כי זאת הדוגמה שקיבל מהבית וזה מה שהוא מכיר ויודע כדרך התנהלות אוטומטית.

וזה בסדר.
אני גם יודע שמה שאני פוגש בשיעור הזה – זה לא בשביל לשנות מישהו בחוץ.
קטונתי. גם לא מתיימר.

זה הכל שיעורים לביתי.
סיטואציות שמקרבות אותי אליי,
למה שקיים בי ולמה שאני יכול לשנות ולארגן מחדש בתוכי.

מה שבאמת מעניין אותי הוא מה אני יכול לעשות עם זה באופן מעשי.

ומכיוון שסיירת שמסתתרת בשיחים ומכה אנשים – זה רעיון ילדותי,
שלא באמת מייצג את מי שאני בוחר להיות,

אז בהשראת מטופל שאני מלווה,
שסיפר לי שהוא מסתובב עם מקל איסוף כזה –
(שגם הביא לי אחד במתנה)
החלטתי שנכון לי להיות יותר פרקטי:

לאסוף את הפסולת
ולזכות בכל פעם בכמה שעות/ימים
שהמקום יקבל את פני כשהוא נקי ומטופח.

מה הדבר האחרון שהרתיח אתכם
ואיזה שיעור חיכה שם מתחת?

עוד דרך שעוזרת לי לשמור על שקט פנימי,במיוחד בתקופה הזו,היא פשוט לצאת לפגוש את הטבע.בלי להיכנס עכשיו לדיונים פוליטיים או ...
22/06/2025

עוד דרך שעוזרת לי לשמור על שקט פנימי,
במיוחד בתקופה הזו,
היא פשוט לצאת לפגוש את הטבע.

בלי להיכנס עכשיו לדיונים פוליטיים או גלובליים
אם מה שאנחנו חווים זו מהפכה לקראת סדר עולמי חדש,
או אולי תרגיל מתוחכם של ממשלות…

האמת? זה פחות מעניין אותי.
לא כי זה לא חשוב
אלא כי אני לא מרגיש שזה המקום שבו אני באמת יכול להשפיע.

מה שמעסיק אותי באמת,
זה מה אני עושה עם העולם הפנימי שלי בתוך כל זה.

כל שינוי גדול שמתחיל בקולקטיב,
בסוף מורכב מיחידים.
מאיתנו.

ואני מאמין שלכל אחד ואחת מאיתנו
יש יכולת אמיתית שלא תלויה באף אחד
לייצר תנועה פנימית של ריפוי והתבהרות.

דווקא ברגעים כאלה,
שיש בהם הרבה צורך להיות שייכים, מחוברים, חלק מקבוצה,
אני שואל את עצמי:
איך אני עדיין מצליח להקשיב גם פנימה?

מה באמת מבקש את תשומת הלב עכשיו?
מה מבקש להשתחרר
הרגלים, דפוסי חשיבה, פחדים?

המציאות כמו סוגרת עלינו מבחוץ
אבל אולי היא דווקא פותחת הזדמנות מבפנים.

אולי זו הזמנה לחזור אל מה שבאמת חשוב,
ולוותר על מה שלא.

ואם מחר אלך מכאן
אני יודע בלב שלם שעשיתי כמיטב יכולתי
לחיות את הרגע הזה באופן הכי מלא, נוכח ואמיתי שאני יכול.

חיבוק
🙏🏻❤️

אגב, מאוד מסקרן אותי לדעת מה עוזר לכם לשמור על השקט שלכם בימים כאלה?

אני מרחיב את האהבה בתוכי. את הכרת התודה על הרגע הזה.על שברגע זה אני נושם.הלב פועם.הדם זורם בעורקים.ברגע הזה אני רואה,ושו...
14/06/2025

אני מרחיב את האהבה בתוכי.
את הכרת התודה על הרגע הזה.
על שברגע זה אני נושם.
הלב פועם.
הדם זורם בעורקים.

ברגע הזה אני רואה,
ושומע את הקולות – ציפורים מצייצות, ומרלין הגולדנית מלחיתה בלי הפסקה.

אני מרגיש את האוויר החם
ואת הרוח הטובה מלטפת את גופי.
וכל אלו מעגנים את התודעה שלי
ברגע הזה.

לא יודע מה יהיה אחר כך.
לא בעוד חמש דקות.
לא מחר.
ובטח שלא בעוד שנה.

מגלה שוב שעכשיו –
אני יכול להרחיב את הנשימה פנימה לתוכי.
להרפות את הכתפיים.
לרכך את הכיווץ במצח.
את המתח בלסתות.
אני משחרר את הבטן.

ואני אומר תודה על מלא דברים
שהם לא מובנים מאליהם.
על המשפחה.
על החברים.
על הטבע.
על כל מה שנמצא עכשיו סביבי.

בין האזעקות,
בין מטח למטח של מחשבות ודאגות
אני שמח.
ומלא בהודיה.
על כל מה שיש.
עכשיו.

כשהמחשבות לא נותנות מנוחה פףףףף כמה אכילת ראש עצמית. אני יודע כמה זה משפיע – על מצב הרוח, על האנרגיה, על הדימוי העצמי, ע...
10/06/2025

כשהמחשבות לא נותנות מנוחה

פףףףף כמה אכילת ראש עצמית. אני יודע כמה זה משפיע – על מצב הרוח, על האנרגיה, על הדימוי העצמי, על תחושת הביטחון והערך… ובעצם על כל תחום בחיים.
אני מכיר את זה מקרוב.

לפני שלומדים שאפשר לשחרר שם,
זה נראה כאילו החשיבה הזו שולטת בנו – ותמיד תשלוט.
כאילו אין צ׳אנס שנוכל אי פעם לנטרל את המנגנון המתיש הזה.

ואז עולה מחשבה:
״אולי אני בעצם לא צריך להפסיק לחשוב כל כך הרבה…
זה מה שנותן לי ביטחון שאני ״על הדברים״.
ככה אני תמיד מנסה לפתור את הבעיות.״

וזה בדיוק איך שהתמכרות עובדת –
המוח מספר לך שאתה זקוק לזה.
הוא בעצמו מוליך אותך שולל.

למשל כמה פעמים הרגשת שהטבק או הוויד לא באמת תורמים לך –
אבל שעה וחצי או יום אחרי, ההרגל לוחץ ואתה משתכנע שבדיוק איתם אתה הכי יצירתי, הכי רגוע, הכי שקט…
ו”בכלל לא כזה רע לי, אני אפילו לא משתעל בבוקר…”
אתה מכיר את זה.

אז ככה גם עם הרגל החשיבה.
כשהיא אוטומטית, אינסופית –
ומסובבת אותנו במעגלים.

אני זוכר בכמה דרמות מצאתי את עצמי רק כי נתתי למחשבות שלי לרוץ, לנתח, לדמיין תסריטים.
ויכוחים ומאבקים פנימיים בין הקולות של הראש, של הלב, של הבטן…
לילות חסרי שינה,
ימים חסרי אנרגיה.

כשאני פוגש היום אנשים שמספרים כמה הם מותשים מההרגל הזה – אני מבין אותם.
אבל באותה נשימה אני גם יודע שאפשר לצאת מזה.
ושזה שווה את ההשקעה. כי זה משנה את כל חוויית החיים.

כשהמוח נרגע, החיים שלנו הופכים להיות שקטים ופשוטים יותר.
ואפשר לחזור ליהנות מהדברים הקטנים

כל יום שבו אנחנו נשארים בלופ הזה – אנחנו מחזקים בתוכנו את האמונה ש”אין דרך אחרת”.

אבל בטח שיש.
ואפשר ללמוד לכוון את האנרגיה שהולכת על חפירה (שבדרך כלל לא מובילה לשום מוצא)
לבניה ויצירה של מלא דברים נפלאים שמרחיבים את הלב.

קחו לעצמכם החלטה לשנות את ההרגל הזה
זה אפשרי. לגמרי.

קשה להסביר כמה חופש מחכה בצד השני –כשמפסיקים להיסחף אחרי כל מחשבה.
🙏🏻❤️

אני מנסה לגרום לבן/בת הזוג שלי להתנהג ‘נכון’אחת הדרכים להסתבך ממש במערכת יחסים זוגיתהיא לנסות לגרום לצד השני ליישר איתי ...
05/06/2025

אני מנסה לגרום לבן/בת הזוג שלי להתנהג ‘נכון’

אחת הדרכים להסתבך ממש במערכת יחסים זוגית
היא לנסות לגרום לצד השני ליישר איתי קו.
במילים אחרות – לגרום לו להתנהג כמו שאני מצפה
ובצורה שלא לוחצת לי על הכפתורים

אני זוכר מערכות יחסים שלי בעבר
שבהן כל אחד מהצדדים ניסה, ולפעמים ממש בכוח, לשנות את הצד השני.

מערכות יחסים שלא היה בהן הרבה שקט (בלשון המעטה)..
שדה קרב שהתנהל באווירת מתח והשאיר אותנו פצועים.

ההיגיון הפשוט אומר:
“אם הוא רק יהיה יותר מכיל…”
“אם היא רק תהיה יותר קלילה ולא תעשה דרמה מכל דבר…”
אז ברור לי שהכל יהיה מושלם!
ולכן אני עושה הכל כדי לשכנע את הצד השני..

אבל ברגע שאני לוחץ את הצד השני לפינה,
נוצרת מלחמה.
התקפה – הגנה
הטונים עולים
נהיית סערה
וכל צד מרגיש שלא מבינים אותו,
שלא שומעים את הצרכים שלו.

ומכאן קל מאוד לעבור לפסים אחרים –
לשכוח בכלל מה היה העניין מלכתחילה,
ועכשיו יש בניינו קרב על עוד ועוד עניינים לא פתורים.
וזה מתסכל ממש.
כי זה כמו בור שנופלים בו שוב ושוב.

לי בשלב מסוים נשבר מהדינמיקה הזו.
הבנתי שאם אני לא שולף את עצמי החוצה – זה ימשיך ככה שנים.
והזמן שלי חשוב. באמת יקר.
אין לי שום רצון להמשיך לבזבז אותו על ריבים, מאבקי כוח ומלחמות.

אז אני מעדיף לבד בשקט וברוגע
מאשר ביחד ברעש ובעצבים.

ובבחירה שלי לקחת צעד אחורה –
לקחתי איתי את האחריות לטפל באישיוז שלי.
(כל ניסיון להטיל את האחריות על האחר לעולם לא יניב תוצאה טובה באמת)
וכשכל צד לוקח אחריות על החלק שלו –
נפתח מרחב חדש לתקשורת.
ואפשר לדבר.
להגיד מה באמת רוצים.
מה מרגישים. מה חווים.

ככה אפשר לבנות קשר שיש בו יותר רכות ופשטות,
שיושב על יסודות יציבים ובריאים
בו כל צד יכול לבטא את עצמו מהלב,
והצד השני יכול להיות נוכח וקשוב באמת.

כשאנחנו מסכימים לקחת אחריות על הפצעים שלנו–
אנחנו כבר לא צריכים שהצד השני יתנהג “נכון”.
אנחנו רק צריכים שיהיה מרחב בטוח ואמיתי,
שבו מותר לנו להיות אנחנו.
🙏🏻❤️

הפוסט הזה נכתב בידיים רועדותובתקווה שיצליח לגעת בנושא הזה ברוך ובחמלה גדולים.הרבה גברים ונשים שאני מלווה בתהליך משתפים א...
29/05/2025

הפוסט הזה נכתב בידיים רועדות
ובתקווה שיצליח לגעת בנושא הזה ברוך ובחמלה גדולים.

הרבה גברים ונשים שאני מלווה בתהליך משתפים אותי בתחילת הדרך על חיים מאתגרים:
זוגיות מורכבת, עניינים בעבודה, דרמות בלתי פוסקות בקשרים, תחושת תקיעות בלופים של ניתוחים ומחשבות.

אבל כשנוצר אמון וביטחון במרחב – עולים גם הסיפורים שהוסתרו כל השנים.
רבים מהם מספרים על ילדות שבה חטפו מכות מאחד ההורים או משניהם.

במרתפים הפנימיים, מתחת לשכבות העליונות, מסתתרים אירועים מטלטלים.
ילדים שפחדו פחד מוות מהמכה הבאה, מההורה האלים שיתהפך שוב ויהפוך אותם לשק חבטות.

החוויות האלו לא נעלמות.
גם אם נקברו עמוק – הן ממשיכות להשפיע על הכול.
על מערכות היחסים, על תחושת הביטחון והערך, על הדרך שבה האדם פוגש את עצמו ואת העולם.

אם כילד למדת שאתה “ילד רע”, שאתה הבעיה, שאתה הסיבה לזה שהבית מתפרק –
איזו חוויית חיים תצמח מזה?
אילו קשרים ירקמו?
איזה יחס תיתן לעצמך?

ולמרות כל זה
רובם אנשים מאוד מצליחים שבנו לעצמם מוניטין וקריירות עמידות
אבל בתוך תוכם הם חיים בדריכות תמידית.
בלחץ מתמשך ובכאב עמוק.

בתחילת הדרך נדמה להם שכל הבלגן בחייהם קשור לבן/בת הזוג, לבוס בעבודה, למעגלים החברתיים..
אבל עם הזמן מתבהר שהבלגן הגדול מגיע מבפנים
מהשדים שלהם שניסו לא לפגוש.

הרבה פעמים זה בא לידי ביטוי בצורה של משהו שכמו משתלט עליהם מסיבה לא ברורה..
הכל היה רגוע למשך כמה ימים
ובבת אחת, אירוע קטן ושולי לכאורה מערער אותם
והם מוצאים את עצמם בלב סערה שהם עצמם יצרו.

בתהליך, לצד שיחות ומקום לביטוי מילולי
אנחנו עובדים עם תרגולי נשימה מעגלית.
הנשימה מאפשרת לנו לצלול פנימה לחלקים שהודחקו ולעבד מחדש את החוויות שנצרבו בהם.
הנשימה יודעת בחכמה גדולה לפגוש את הרגשות הקשים שיושבים כמו אבנים כבדות בקרקעית ומאפשרת להם להתפרק ולהשתחרר.

עם ההתקדמות בדרך, הם מצליחים לגעת במקומות הכואבים בנשימה פתוחה ומרפאת
ומגלים בהדרגה מחדש את האפשרות לחיות אחרת.

לכולנו יש את הזכות לשאוף לחיים רגועים, שמחים ושקטים
וככל שזה קשור אלינו, יש לנו דרך לעשות.
חבל לחכות שהדברים אולי ישתנו מעצמם
כי זה אף פעם לא יקרה.
לשחרר את עצמנו מכבלי העבר זו בחירה ופעולה אקטיבית ונחושה
שיש בה פתח להקלה עצומה המאפשרת לנו לארגן ולכוון את חיינו מחוויה של סערה אל חוף מבטחים

אם גם את או אתה חוויתם בילדותכם אלימות מכל סוג שהיא,
אני מקווה שתמצאו את תעצומות הנפש להביא כמויות של חמלה לילדים הקטנים והפגועים שהייתם
ותבחרו לטפל בילד הפצוע ולהעניק לו את המרחב הבטוח לרפא את הלב

כי רק מהמקום הזה תוכלו להפסיק לתת לעבר להכתיב ולנהל את חווית החיים שלכם בהווה.

חבקו את עצמכם חזק
והבטיחו שלעולם לא תינטשו אותכם שוב.

רגע מתהליך – שיתוף מהדרךלפעמים מתוך השקט של אחרי מפגש – עולות המילים הכי חזקות.“עמודי היסוד של האגו שלי מתפוררים”היא כתב...
27/05/2025

רגע מתהליך – שיתוף מהדרך

לפעמים מתוך השקט של אחרי מפגש – עולות המילים הכי חזקות.

“עמודי היסוד של האגו שלי מתפוררים”
היא כתבה לי את זה בהודעה, בערב אחרי המפגש.

עד לא מזמן, רוב מה שהיא חוותה היה לחץ מתמשך.
צורך לתפקד, להוכיח, להיראות טוב כלפי חוץ – גם כשבפנים הכל הרגיש בכאוס.
עייפה מלהוסיף עוד ועוד אחריות ולהחזיק את כל העולם על הכתפיים, בלי לדעת איך באמת להרפות.

עם ההסכמה לנשום עמוק יותר – היא התחילה לפגוש את מי שהיא באמת,
בלי כל מה שחשבה שהיא צריכה להיות.

בכולנו יש חלקים שבנינו סביבם חומות.
הם נבנו מתוך כאב ישן, מתוך צורך לשרוד, להתגונן, לתפקד.
אבל החומות האלה, שפעם הגנו עלינו – הופכות עם השנים לכלוב.

רק כשאנחנו מסכימים להניח לרגע את התפקידים שאנחנו נושאים, את המסכות, את ההסברים –
אנחנו יכולים לפגוש אותנו. כמו שאנחנו. פשוטים. אנושיים.

וכשזה קורה – משהו מתרכך ונפתח בפנים.
ופתאום יש תחושת הקלה שלא פגשנו לפני.
פחות מאמץ, יותר שקט, נוכחות וחמלה.

“אחרי מפגש כאילו אין תהום וגם אין חרדה – כאילו הכול הסתדר, כי אני מסודרת עם עצמי.”

כמה עוצמה ורכות יכולה להיות בנשימה, כשאנחנו מרשים לה לקחת אותנו פנימה.

חשוב לשאול את עצמנו:
כמה מהבחירות, המחשבות והתגובות שלנו עדיין מונעות מתוך מנגנוני הגנה ישנים –
ומה יכול לקרות בחיינו כשנרשה להם סוף סוף להתפורר?
🙏🏻❤️

לא הבנתי איזה מחיר יקר אני משלםבמשך שנים ניסיתי לשלוט בהכל.לא רק במה שקורה – אלא גם במה שאני אומר.באיך אני נשמע. איך אני...
22/05/2025

לא הבנתי איזה מחיר יקר אני משלם

במשך שנים ניסיתי לשלוט בהכל.
לא רק במה שקורה – אלא גם
במה שאני אומר.
באיך אני נשמע.
איך אני נראה.
איך אני נתפס בעיני אחרים.
ניסיתי לשלוט ברושם שאני יוצר,
במה שיחשבו עליי –
ואיך זה ישפיע עליי אחר כך.

הייתי בטוח שאם רק אהיה עם היד על הדופק כל הזמן – שום דבר לא יתפקשש.
שאם אתכנן לפרטי פרטים –
הכול יעבוד כמו שצריך.

אבל בפועל, הניסיון לשלוט בהכול רק יצר יותר עומס, מתח וחרדה.
ובכל פעם שמשהו לא הלך לפי התוכנית – הרגשתי כאילו כל המבנה מאיים להתפרק.
שהעולם גדול עליי, והחיים פשוט מסובכים.

עם הזמן התחלתי להבין מה באמת מפעיל אותי.
שמתחת לניסיון לשלוט – יש פחד.
לאו דווקא מהמצב עצמו, אלא ממה שהוא יגלה עליי אם אפסיק להחזיק הכול חזק.
מה יקרה אם לא אדע מה לומר, אם אתבלבל, אם אאכזב.
הבנתי שהשליטה לא הייתה פתרון –
היא הייתה הדרך שלי לנסות להסתיר את הפגיעות.
אבל היא גם מה שגרם לי להרגיש כל הזמן בעומס

היום אני פוגש אנשים שמגיעים עם חרדות ותחושת עומס גדולה,
וכמעט תמיד – כשאנחנו מקלפים את השכבות – אנחנו מגלים מתחת את אותו צורך עמוק בשליטה.
הרצון לדעת מראש,
כדי להרגיש בטוחים
ולנסות להקדים תרופה למכה.

אבל זה לא עובד ככה.
כי האמת היא – שהשליטה היא אשליה.
וכמה שזה נשמע מפחיד – זה גם ממש משחרר.

דווקא הניסיון הבלתי פוסק לשלוט בהכול
הוא זה שמחזיק את החרדה במקום.

וכשאנחנו לומדים להרפות – אפילו קצת –
אנחנו מגלים שדווקא שם, במקום הזה של ההסכמה לשחרר,
נכנס פתאום הרבה יותר אוויר.
הגוף נרגע.
הראש נהיה שקט.
והחיים מיד מרגישים פחות עמוסים ומסובכים.

אני מגלה כל פעם מחדש–
כשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט בהכול,
אז אנחנו מרגישים הכי חופשיים.

🙏🏻❤️

רגע מתהליך – שיתוף מהדרךחלק חשוב בתהליך שאני מעביר – “תודעה נושמת לרווחה” – הוא ללמוד לנסח חזון אישי:תמונה שמחברת אותנו ...
18/05/2025

רגע מתהליך – שיתוף מהדרך

חלק חשוב בתהליך שאני מעביר – “תודעה נושמת לרווחה” – הוא ללמוד לנסח חזון אישי:
תמונה שמחברת אותנו למה היינו רוצים לחוות ולהרגיש בתחומי החיים השונים.
תמונה שתהיה לנו כמו מפת דרכים – כזו שעוזרת לנו לנווט לעבר יעד ברור ומשמעותי.

בהתחלה זו יכולה להיות רק רשימה של משפטים, אבל עם הזמן – כשהתהליך מעמיק – היא הופכת להיות תמונת חזון שלמה, מחוברת ואמיתית יותר

מה שמאפשר את ההעמקה הזו הוא הנשימה עצמה –
כשאנחנו נושמים בצורה מודעת, ההגנות מתרככות.
פחדים, כעסים, בושה, חוסר אונים – לאט לאט מקבלים מקום להשתחרר
וכשהם משתחררים – נפתח בתוכנו מרחב חדש של הקשבה, ובהדרגה מתגלה קול פנימי הרבה יותר מחובר וברור.
הנשימה, במובן הזה, מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו בלי להיבהל ולהתכווץ.

הבוקר, בחור שאני מלווה בתהליך סיפר לי שהוא חזר למסמך שכתב בתחילת הדרך –
ושם לב שמה שכתב אז על זוגיות ועבודה כבר לא מרגיש לו מדויק.
משהו בו השתנה.
הוא ״פתאום״ הבין שהוא רוצה דברים אחרים ממה שחשב – ושעכשיו הוא הרבה יותר מחובר למה שבאמת חשוב לו.

וזה שיתוף ממש מרגש בעיניי.

כי גם אם לרובנו ברור שאנחנו צריכים איזושהי תמונה לשאוף אליה –
לא תמיד אנחנו מבינים שהתמונה הראשונית שאנחנו כותבים מגיעה מתוך פחדים והגנות.
הרבה פעמים היא לא הרצון האותנטי שלנו, אלא ניסיון לפתור מהר את הכאב, או להתחמק ממה שאנחנו הכי צריכים לפגוש כדי לגדול.

ככל שאנחנו מתקדמים ומשילים שכבות –
משהו בנו נפתח.
הופך רך יותר, נוכח יותר, מדויק יותר.
ואז גם החזון שלנו משתנה.
הוא נהיה הרבה פחות קשור לפחדים או לתדמית שאנחנו מנסים להציג– ויותר מחובר למהות.

זו אחת המתנות הכי גדולות של תהליך – להיזכר מי אנחנו באמת.

Address

Cramim Street
Qiryat `Anavim
9083300

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when מקום לנשום -עידן פלג- ליווי תהליכי ריפוי והתפתחות בתרפיה בנשימה posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram