28/05/2026
אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי במושג "מטריפי דעת" מתוך הספר 'דרך האמן' של ג'וליה קמרון. באותו רגע, פתאום קיבלתי לגיטימציה ותוקף למשהו שהרגשתי במשך הרבה מאוד זמן כלפי אנשים מסוימים שהיו בתוך החיים שלי.
בשלב הראשון, זה נתן לי את התעוזה להתחיל לעשות בדק בית וסדר מחודש במערכות היחסים שלי.
עד אז, הנטייה האוטומטית שלי הייתה תמיד לקחת אליי בחזרה את כל מה שפגשתי בחוץ. לפני שבכלל פתחתי משהו מול אדם אחר, הייתי שואל את עצמי מיליון שאלות: איפה אני לא בסדר? מה בהתנהלות שלי גורם למצב הזה לקרות?
ופתאום, היה שם איזה רגע של היפוך.
במקום להטריף את הדעת של עצמי ולמצוץ לעצמי עוד אנרגיה, יכולתי לרגע אחד לשמוט את הרעיון הזה שאני אשם באיבוד האנרגיה שלי. יכולתי פשוט לראות את זה משתקף באנשים האחרים
אנשים שהרגשתי שלא מכבדים את הגבולות שלי, שלא שומעים את המילה שלי. כאלו שתמיד התנהל מולם איזה מאבק סמוי מתחת לפני השטח על המילה האחרונה, אפילו כשאנחנו יושבים אצלי בסלון, בתוך פרויקט שאני בעצמי יצרתי ויזמתי.
לתקופה מסוימת זה באמת עזר לי להרפות מקשרים מסוימים.
היה משהו מאוד משחרר בלקבל אישור חיצוני למה שהרגשתי מבפנים, ולהרפות מהאסטרטגיה שפעלתי איתה במשך שנים- לסובב בכל פעם את אור המודעות בחזרה אליי.
אבל זה לא החזיק מעמד לאורך זמן.
בשלב מסוים חזרתי לרעיון שאני מתחבר אליו עמוק עד היום: אנחנו יוצרים הכל בחיינו, בצורה לא מודעת כמובן.
ואם אירוע מסוים או אדם מסוים נמצא בחיים שלנו בדרך כזו או אחרת- יש לנו איזה צורך רוחני בדבר הזה. יש לי צורך רוחני בו. אני לא יכול רק להשליך את זה על הצד השני ולהגיד "זה לא קשור אליי, זה שלו ולא שלי".
ופתאום, כל המקום הנוח הזה שהייתי בו- המקום שאיפשר לי להוריד אחריות מהכתפיים שלי ולהניח אותה אצל האחר בטענה ש"זה שלו"- חזר אליי בסיבוב.
התחלתי שוב להפנות את זרקור המודעות בחזרה אליי, ולבדוק איפה האחריות שלי בסיפור.
ראיתי את זה קורה מול תלמידים שלימדתי באותה תקופה, שהרגשתי שהמפגשים איתם משאירים אותי מרוקן מאנרגיה. זה קרה מול אנשים שהרגשתי שאיתם הגבולות שלי שוב מיטשטשים, ובמערכות יחסים זוגיות ואינטימיות שבהן הרגשתי שאני חייב להשאיר חלקים ממני מחוץ למשוואה רק כדי שזה יעבוד.
אבל בסיבוב החדש הזה, כשאני שוב מפנה את המודעות פנימה, התחלתי לשים לב לחורים קטנים. חורים שבהם אני זה שמאפשר לאותה אנרגיה לזלוג, אני זה שנותן לגבולות להתטשטש.
ולא משנה אם זה קרה מתוך הפחד לאבד ולהישאר לבד, הפחד לפגוע באחרים, או אפילו הפחד לצאת "לא רוחני", לא מכיל, לא אדם נאור ומואר.
זה התחיל בי. אני זה שיצרתי את מערכות היחסים האלו, כדי שאני אוכל לחזור חזרה אליי בסופו של דבר ולקחת אחריות על החלק שלי. אין לי שום יכולת לשנות את הצד השני או לקחת אחריות עבורו, כל אחד חייב לעשות את זה בעצמו.
המקום הנוח הזה של להשליך החוצה, הפך אצלי חזרה ללקיחת אחריות מלאה. לשאול את עצמי שאלות נוקבות וחשובות, ולהפסיק לצאת מנקודת הנחה ש"נגרם לי" או "נעשה לי", שמישהו רוצה ברעתי, מתנכל לי או מנסה לפגוע בי.
כמה מתוחכמת המערכת הפנימית הזו, שיכולה לסובב את הדברים ולגרום לי לאבד את האחריות שלי במקום היחידי שבו באמת יש לי מאה אחוז השפעה.
אני עדיין לא מצליח להיות במאה אחוז נאמן לעצמי כל הזמן. בחלקים מסוימים אני עדיין תופס את עצמי מוותר על הגבולות או על הערכים שלי. אבל היום אני עם אצבע על הדופק כל הזמן. אני לא נותן לזה לחמוק ולהפוך לרעש רקע, אלא מחזיק את זה כתנועה חיה שכל הזמן מזכירה לי אותי.
