15/07/2019
מוקדש באהבה לאמא הלביאה,טל.
יש עוברים שהתל'מ לא מענין אותם.
הם יודעים מתי טוב להם לצאת.
אל תלחיצו אותם, אל תנדנדו להם (נו כבר, מאמי, אמא ואבא רוצים אותך בחוץ. יאללה, כבר ארבעים ואחד וחצי... צא כבר! לאמא אין כוח... ) דבר לא משכנע אותם. לא מדרגות, לא הליכות , לא נדנודים על הכדור, לא עיסוי פטמות... הם רוצים להחליט לבד.
כבר.
כשמתחיל להיות מאוד מאוד צפוף ולוחץ, והם מסתקרנים לבדוק מה מחכה בחוץ... אז הכל מתחיל.
הצירים באים(והולכים, בהתחלה) ואז שוב הם באים והפעם כמו גלים גבוהים (של דגל אדום). העובר מתחיל לחפש את דרכו ובודק היכן האור שבקצה המנהרה...
האמא מצידה אומרת לעצמה בשקט, היום זה היום, ולא מסיימת את המשפט כי ציר כואב מקשה עליה. היא כבר הזעיקה את האבא, דאגה לסידור לקטנגדול, התקשרה לדולה,
ויאללה, להדסה הר הצופים.
החדר הגדול והמאובזר עושה רושם גדול על ההורים , אך לא על העוברון. הוא עדיין לא בטוח שבסוף הדרך מחכה לו הארץ המובטחת. הוא ממש מהסס... גם המיילדת המקסימה (שירי) לא מצליחה לפתות אותו .
מקלחות,
מקלחות, סיבובים על הכדור,
מקלחות,
מקלחות,
אפידורל,
משנים את המוסיקה שוב ושוב. אולי הוא לא אוהב... אולי הוא בקטע רגוע ,דוקא? אולי סוער יותר?
כבר פתיחה ממש רצינית,
והנה רואים את הראש!
לחיצות.
רק עוד לחיצה אחת.
ועוד אחת, ודי. ואחרונה.
אבל העוברון נאחז חזק... לא בטוח שכדאי לו.
מתלבט.
גם לא ממש מתלהב מנינה סימון...
אבל שירי המיילדת היתה נחרצת,
ואמא לחצה את עצמה בטירוף,
ואבא לבש כפפות (מלחיץ)
והדולה התרגשה ממש...
והקטנצ'יק אומר לעצמו : מקסימום, לא נראה לי ,אני חוזר. כי כאן הכי נעים וכייף.
והוא מרפה לשניה או שתיים והופ! ידיים אוחזות בו ומעבירות אותו אל מחוץ לאמא אבל קרוב קרוב.
אותה הלמות לב מוכרת, אותו קול שדבר אליו תמיד, חום אחר, מגע שונה, אבל הוא יתרגל...
וההוא עם הכפפות נראה נחמד ונשמע מוכר...
והוא מתבונן בעירנות מסביב ורואה חיוכים, רואה הרבה אהבה וחיבה, רואה משפחה קטנה שהרגע גדלה, וחושב לו שאולי ישאר כאן עם כל הנחמדים האלה,
ושרק נינה סימון תפסיק כבר.