08/05/2026
שיתוף לקראת שבת..
היה לי שבוע מתיש מאוד.
תכננתי, חיכיתי, ארזתי וברגע האחרון הטיסה שלי בוטלה.
זה לא היה רק שינוי בלו"ז, זו הייתה אכזבה ענקית ותסכול שקשה להסתיר.
למחרת הגעתי לבית הספר כרגיל להעביר קבוצה סביב "פיפ ופוזי''. הנושא היה רגשות. יכולתי לשים מסיכה ולהסביר תיאורטית מה זה תסכול, אבל בחרתי להביא את הטיסה שבוטלה לתוך הכיתה.
למה?
כי שיח רגשי אמיתי לא קורה ב"מעבדה", הוא קורה בזמן אמת.
והמודלינג הוא המורה הטוב ביותר!
ילדים הם סנסורים. כשאנחנו מרגישים משהו אחד ומשדרים "הכל בסדר", אנחנו מייצרים אצלם בלבול. כשאנחנו משתפים ברגש קצת פחות חיובי, אנחנו מעניקים להם שיעור בחוסן:
1. נורמליזציה: הם לומדים שגם מבוגרים מתאכזבים, וזה חלק טבעי מהחיים.
2. מתן מילים לחוויה: כשאני אומרת "אני מתוסכלת כי ציפיתי למשהו והוא השתנה", אני נותנת להם שפה לתחושות שלהם.
3. אסטרטגיה: הם לא רק רואים אותי מתוסכלת, הם רואים מה אני עושה עם זה עכשיו.
ואיך עושים את זה נכון בבית?
כדי שהשיתוף יהיה כלי חינוכי ולא סתם "פריקה"
-שיום: תנו שם לרגש. "אני מאוד מאוכזבת עכשיו".
-הסבר: הסבירו בקצרה את הסיבה. "בניתי על טיסה שבוטלה". זה עוזר לילד להבין שהתסכול לא קשור אליו.
-וויסות: הראו להם את הדרך החוצה. למשל אני אקח כמה נשימות או אשתה מים, ואז נחשוב יחד על תוכנית חדשה.
בשורה התחתונה:
הילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים, הם צריכים הורים אמיתיים. כשאנחנו משתפים בתסכול שלנו, אנחנו נותנים להם אישור להרגיש, ומלמדים אותם שגם כשבלון מתפוצץ (או טיסה מתבטלת) – אנחנו יכולים להתמודד.
מתחברים?
לעוד מידע על שיח רגשי חפשו בסטורי
