גישת שתי חרבות, קריית אונו - אומנות לחימה טיפולית

06/08/2025

היא עמדה מולי, קפואה.
כבר שבועות שהיא מחזיקה בחרב, אבל לא באמת נלחמת.
רק עומדת, שותקת, כמו שהרגילה את עצמה כל החיים.

עמדתי מולה בשקט, רק נוכח.
לא תקפתי, לא פיתיתי.
השניות נמתחו.
ואז, בלי אזהרה, משהו זז בה:
הלסת ננעלה, הכתפיים רעדו, והפיצוץ הגיע.
צעקה חסרת קול התפרצה מהגוף - רעד, תנועה חדה, מכה באוויר את כל מה שנאגר בה מאז שהייתה ילדה.

נשארתי איתה. ספגתי.
נסוגתי קצת, לא נעלמתי.
עד שהיא נעצרה.
היא עמדה שוב בשקט, אבל זו הייתה שתיקה אחרת.

"את צעקת," אמרתי לה. "צעקת עם כל הגוף."

ופתאום זה היה ברור -
היא לא באמת הייתה צריכה ללמוד להילחם.
היא רק הייתה צריכה להרגיש.
וכשזה קרה, הכלים הפכו לדרך,
והריפוי התחיל מבפנים.

---

#ויסותרגשי #המנעות #צמיחהאישית #טיפולילדים #אומנויותלחימהוטיפול #כוחושקט #הכלהותמיכה #התמודדותעםקשיים #ריפויופיתוח #טיפולרגשיילדים #הורותמאתגרת #כליםלצמיחה

13/07/2025

ביתו הוא מבצרו 🏰

הוא בונה אותו בקפדנות – קיר מרחב מוגן, מוקף חומה, מוקשים מסביב וכלי נשק בפנים.
יושב בתוכו, נושם. מוגן.

ואז, לרגע, מעז לצאת.
צעד אחד בלבד.

משהו זז בחוץ - והוא מיד חוזר.
בודק שהחומות מחזיקות. שהלב שקט.

כי רק כשהוא יודע שיש לו לאן לחזור -
הוא יכול להרשות לעצמו לצאת, אפילו לרגע.

02/07/2025

🎯 להפעיל את הגוף כדי להפעיל את הראש

כשהילד שוכב על כרית מתגלגלת, נע בעזרת ידיים, מתמרן, אוסף טבעות ונשאר מרוכז במשימה - הוא לא רק משחק. הוא מתאמן.

✅ תיאום בין שני צידי הגוף
✅ חיזוק חגורת הכתפיים
✅ שיפור יכולת הריכוז וההתארגנות
✅ ויסות רגשי דרך תנועה
✅ תחושת מסוגלות דרך הצלחה

ב"שתי חרבות" אנחנו לא מתחילים מהמילים - אנחנו מתחילים מהתנועה.
כי כשהגוף מבין - גם הלב והמוח נפתחים.

07/06/2025

סיפור קטן על יום הולדת, הבטחות – והחיים האמיתיים.

הוא ישב מולי, גב זקוף, דיבר בביטחון:

"ביום ההולדת שלי יש לי ‘יום כן’.
אני יכול לבקש כל מה שאני רוצה (לא דברים יקרים),
ולאמא מותר להגיד לי 'לא' רק 10 פעמים.
אחרי זה – היא חייבת להגיד לי כן."

שקט.
חיוך קטן.

שאלתי, בצחוק חצי רציני:
"ומה יקרה אם תבקש ממנה את המפתחות לאוטו, והיא תגיד לך ‘לא’ בפעם ה־11?"

הוא הפסיק לחייך.
המבט שלו התחדד.
הוא ענה:
"זה אומר שהיא משקרת."

וככה,
נחתנו לעולם שבו ההבטחה היא קיר תומך,
ואם יש סדק קטן – כל המבנה מתערער.
אם הבטחת רק 10 "לא" – ה־11 זה בגידה.

כי אצלו בבית הפנימי,
גבולות הם כמו קירות בטון
נוקשים, חזקים, לא נמתחים ולא גמישים.
לא משתנים לפי מצב הרוח או הנסיבות.

אבל החיים והיחסים בין אנשים
הם לא קיר מבטון.
אם כבר מקום ביתי - הם יותר כמו אוהל.
לפעמים נמתח, לפעמים רוטט ברוח,
ולפעמים – הוא פשוט מתכווץ קצת כדי להתאים.

אז אולי "יום כן" הוא לא שיעור בקבלת כל מה שאתה רוצה,
אלא הזדמנות ללמידה עמוקה יותר:

שגם אם קורה ולפעמים מבטיחים ובסוף אומרים לך "לא",
זה לא כי שיקרו לך.
זה פשוט כי ככה נראים החיים האמיתיים –
גמישים, משתנים, אנושיים.

🌀

ואולי, בתוך כל הרצון שלנו לבנות קירות מגנים חזקים כמו בטון לילדים שלנו –
מה שהם באמת צריכים,
זה שנלמד אותם לפעמים גם איך לגור גם באוהל.

10/05/2025

יש בתוכי מפלצת.

הוא לחש את זה בשקט, כמעט בלי להסתכל לי בעיניים.
ילד עדין, גוף רזה, קול שקט, כמעט בלתי נשמע.
העולם קצת גדול עליו. הוא נבהל בקלות. נמנע.
אבל בתוך הראש שלו – הוא לוחם־על.
בלב של הדמיון, הוא מנצח את כולם. הבעיה היחידה היא שאז, כולם מפחדים ממנו ורוצים להשמיד אותו

וכשהוא מדבר על עצמו – לפעמים זה בקול אחר.
יותר חזק. יותר בטוח.
הוא מרגיש כאילו יש עוד מישהו שם בפנים. כאילו זר, לא שייך
והוא קורא לו – המפלצת.

"אני חזק, אתה יודע? אני יכול לרסק אנשים אם אני רוצה. אני פשוט לא רוצה."
אמר לי יום אחד, בעיניים בורקות.
ניסיתי להבין – מה זו המפלצת הזאת?
האם הוא שולט בה? או שהיא משתלטת עליו?

אבל אז הוא נעצר.
כולו התקפל פנימה.
"אל תדבר עליה… היא מפחידה."

הייתה שתיקה.

לא פחד מהעולם.
פחד מעצמו.

אז סיפרתי לו על האלק –
ברוס באנר, הגאון השקט, שלא מצליח לשמור בפנים את מה שבוער,
וכשזה מתפוצץ – יוצאת ממנו מפלצת ירוקה, אדירה, שלא תמיד יודעת מתי לעצור.

וסיפרתי לו על ונום –
ישות שחיה בתוכך, מדברת איתך, לוחשת הבטחות.
ולפעמים, אתה מאמין לה. ולפעמים, אתה לומד לשים לה גבול.

הוא הקשיב. אבל רק עד גבול מסוים.
כי לדבר על המפלצת… זה יותר מדי עכשיו.
אז עצרנו.

כי לפעמים, דווקא לא לדבר –
זה אומר שראית. שנגעת.
שיש שם משהו אמיתי.
הוא כבר לא לבד.
וביחד נמשיך להכיר אותה, לדבר איתה, להבין אותה
הוא יוכל לחבר אותה למי שהוא
ולהפנים אותה בחזרה כדמות שנותנת בטחון ושומרת.

#חרדה #המנעות

08/04/2025

לפעמים שואלים אותי:
"מה עשיתם היום בטיפול?"
והילד עונה בפשטות:
"שיחקנו."

אבל המשחק הוא לא סתם.
הוא השפה שהנפש מדברת בה, כשעוד אין מילים.
הוא הדרך שבה הילד בודק, מתנסה, מתמודד – ומחלים.

למשל – כשילד בוחר חרב ארוכה או קצרה וקובע חוקים:
מי מותר לו להתקרב ומי לא –
הוא בעצם מתרגל גבולות.
כשהוא פתאום אומר: "עכשיו תנסה לשבור לי את המגן" –
הוא מתמודד עם פחד.
בודק אם הוא חזק מספיק כדי להחזיק מעמד.
וכשהוא מצליח – קורה משהו בעיניים:
✨ ביטחון. ✨ הקלה. ✨ שקט.

המשחק מאפשר עיבוד רגשי,
שיקום תחושת שליטה,
ולעתים – גם תיקון.
פנימי. עמוק. שקט.
כשאנחנו יודעים להקשיב למשחק –
אנחנו שומעים את הנפש מדברת.

כמו שכתבה מלאני קליין – דרך המשחק, הילד מבטא עולמות פנימיים
שעדיין לא נגישים בדיבור ישיר.

אז כן, הוא רק שיחק.
אבל בתוך ה"רק" הזה –
קורים הדברים הכי חשובים.

#טיפולרגשי #משחקטיפולי #טיפולבילדים #תרפיהבאמצעותמשחק #גבולות #אמנותלחימהטיפולית

27/03/2025

עבדתי איתו על פיתוח קואורדינציה ושליטה מוטורית, חיזוק הקשר עין-יד, ושיפור הדיוק בתנועה. כל זריקה דרשה סבלנות ושליטה בדחפים, במיוחד כשהניסיונות הראשונים החטיאו את המטרה.

אבל הוא לא ידע את כל זה. מה שהוא כן ידע זה שמלך הוויקינגים כבר נפל, ועכשיו הגיע תורו של מלך הפיראטים לצלול למצולות. כשהכדור פגע במטרה וספינת הפיראטים שקעה, השמחה הייתה גדולה.

#טיפולבתנועה #קואורדינציה #ריכוזוקשב #ויסותרגשי #משחקתרפי

18/03/2025

משחקים פרוט נינג'ה עם הלימונים מהעץ

15/03/2025

22/02/2025

שוב נלחמנו ושוב הוא בחר בגרזן הקרב הכבד והמסורבל, זה שמקשה עליו לזוז מהר. כשהצעתי לו לנסות חרב קלה וגמישה יותר, הוא היסס ואמר: “החרב קלה מדי, אני לא מרגיש חזק איתה.”

דיברנו על איך לפעמים אנחנו נאחזים בכלים שמרגישים לנו בטוחים, אבל בפועל מקשים עלינו – כמו הדפוס שלו בכיתה: הוא תמיד מנסה לשלוט במשחקים עם החברים, להיות זה שקובע את הכללים, אבל אז הם מתרחקים ממנו והוא מרגיש דחוי.

שבוע לאחר מכן, הוא נכנס בריצה, “אתה יודע מה קרה? שיחקנו כדורגל, וכשלא נתנו לי להיות השוער, רציתי לכעוס וללכת. אבל אז נזכרתי במה שאמרת – שאני יכול לנסות חרב אחרת! אז במקום לריב הסכמתי להיות בהגנה, ובסוף היה לי הכי כיף שבעולם!”

זה היה רגע שבו הוא ראה איך החרב השנייה היא שלו – לא רק ההבנה בטיפול, אלא היכולת לשנות את התגובה שלו במציאות.

המפגש עם המטפל הוא כמו החרב הראשונה – הוא חותך דרך הערפל, מפריד בין מה ששלי ומה של האחר, חושף דפוסים לא מודעים, מעניק תובנות ויוצר תנועה בתוך מרחב בטוח להתבוננות אמיתית. זה המקום שבו ניתן לפגוש את הפחדים, לרכך מנגנוני הגנה ולהתחיל לחשוב על עצמך באופן אחר.

אבל החרב השנייה – היא של המטופל.
היא נשלפת בין הפגישות, בהתמודדות היומיומית.:
⚔️ כשאתה מזהה תגובות אוטומטיות ומחליט לעצור ולחשוב עליהן.
⚔️ כשאתה מרשה לעצמך להרגיש את הפחדים במקום לברוח מהם.
⚔️ כשאתה לוקח אחריות על התהליך ולא רק ממתין שהטיפול “יקרה לך”.

המטפל מספק “סביבה מחזיקה”, אך המטופל הוא זה שלומד לשאת את עצמו בעולם.

השינוי לא מתרחש רק מתוך הבנה, אלא מתוך תנועה ופעולה, מפגש עם החיים, והתמודדות עם מה שעלה בפגישה – שם החרב השנייה חייבת להיכנס לפעולה.

שתי חרבות – שתיהן הכרחיות. אחת חותכת את הערפל, השנייה מניעה את הדרך קדימה.

11/01/2025

על טראומה ואומנויות לחימה

As I was going up the stairs
I met a man who wasn't there,
He wasn't there again today I wish to hell he'd go away.

כמה פעמים אנחנו פוגשים את "האיש שלא היה שם"?
הוא לא באמת קיים, אבל מרגיש כל כך נוכח.
דמות זו יכולה להיות העבר שלנו, זיכרונות כואבים, או תחושות שמסרבות לשחרר.
החוויה הזו מוכרת לכל מי שמתמודד עם פוסט-טראומה.
העבר מופיע ברגעים הכי לא צפויים ומסרב לעזוב.
אומנויות לחימה מציעות דרך ייחודית להתמודד:
לא רק עם יריב חיצוני, אלא עם הפחדים שבתוכנו.
דרך תנועה, נשימה, מכוונות ומשמעת עצמית, אנחנו לומדים לפגוש את ה"צללים" שבפנים ולשחרר אותם.
האיש הזה אולי לא ייעלם ביום אחד,
אבל עם עבודה מתמדת, נוכל להפוך את הכאב לנוכח, להיות עם ולצד המטופל בתהליך זה ורק אז אפשר להפכו לכוח,
ואת העבר – למשהו שבונה אותנו, לא רודף אותנו.

10/10/2024

שאלה: על כמה מיומנויות אפשר לעבוד בתרגיל אחד?
תשובה: המון