11/08/2024
משבר ההנקה הראשון שלי החל דווקא לקראת הסוף.
ההתחלה היתה כמו שכתוב בספרים, ראם ידע את העבודה ואני אפשרתי לו ורק תמכתי. ההנקה הראשונה היתה כבר בחדר הלידה.
בהמשך ההנקה זרמה ביום וגם בלילה ובסך הכל, הרוב עבר ממש חלק. היינו בבועה שלנו ולא כאב לי.
עד ש... נכנסתי להריון.
בחודש השני להריון הרגשתי בפעם הראשונה שאני ממש מתקשה לאפשר לו את ההנקות הספורות שעוד דרש. זה התחיל עם רגישות שהפכה משמעותית עם הזמן עד שממש כאב לי. זה גרם לי לרצות לחדול אותו. היו מקרים שניתקתי אותו וניסיתי ככה להסיח את דעתו. לעיתים זה עבד ולעיתים הוא פרץ בבכי עד שהעדפתי להמשיך להניק מבלי להראות שכואב לי. רק שירגע, שישן, או שיהיה בטוב. כל זה קרה בזמן של המון שינויים ולא רציתי להכביד עליו ולקחת ממנו את העוגן הזה.
התייעצתי עם יועצות הנקה וקולגות יקרות שהזכירו לי את העקרונות הפיזיולוגים של הריון והנקה. מה שלא הצלחתי להזכיר לעצמי ברגעים אלה של כמעט ייאוש.
בעצתן החלטתי לסמוך עליו שוב ולתת לטבע לעשות את שלו... בתקווה שהטבע יחליט בכיוון שיחלתי לו כמובן 🙃
מבלי להתחייב להמשך, קיבלתי החלטה כל יום ביומו, החלטה לסמוך עליו שהוא לוקח ממני רק מה שהוא עוד קצת צריך... הרי במילא הטבע כאילו "בצד שלי". מבחינה פיזיולוגית, בהריון, ייצור החלב בשד של אם מניקה הופך לייצור קולסטרום עבור הבייבי העתיד לבוא. כתוצאה מכך יונקים רבים אכן גומלים את עצמם בשלב זה.
ממחשבה למציאות, אכן החל תהליך מואץ יותר של גמילה עצמאית כבר באותם ימים...
אחרי שלושה חודשים, מדי פעם לקראת שינה הוא נצמד לכמה שניות, נרגע ונרדם. זו עדיין לא גמילה מוחלטת ועם זאת יש התקדמות לקראת הפסקה מוחלטת וזה מרגיש שלם יותר כשזה בא גם ממנו.
תודה מיוחדת ל
שבמשפטים ספורים יכולה לסדר את הראש ולהחזיר הגיון.
קרדיט noa_eisenshtat ♡
