אולגה גרון CBT

11/04/2026

*הצטרפו לקהילה מקצועית חדשה בתחום האוטיזם*

שלום לכולם, הקמתי קבוצת וואטסאפ לאנשי מקצוע בתחום האוטיזם. הקבוצה הוקמה מתוך זיהוי הצורך הממשי בשטח: הצורך בידע נגיש, עדכני ויישומי לאנשי מקצוע העובדים עם ילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי. המטרה, לייצר קהילה חיה ותוססת שמהווה "בית מקצועי" - מקום שבו אפשר להתייעץ, לשתף בכלים טיפוליים, להרחיב את סל המיומנויות שלנו וללמוד אחת מהשנייה. אני מאמינה שככל שנחזק את הממשקים בנינו וננגיש את הידע המקצועי, כך נוכל להעניק טיפול טוב ומדויק יותר למטופלים שלנו. מוזמנים לקחת חלק פעיל, לשאול, להשיב ולצמוח יחד. מצורף קישור.

WhatsApp Group Invite

09/04/2026

אני אגיד לכם את האמת, המעבר הזה חזרה ל"שגרה" ממש לא פשוט לי. אנחנו עוברים מתקופה של דריכות שיא, של הסתגרות בבועה והישרדות, למצב שבו פתאום מצופה מאיתנו לחזור למסגרות ולהתנהג כאילו הכל בסדר..
אבל זה מרגיש קצת מזויף, נכון? כי אנחנו יודעים שהאיום עדיין כאן, חוסר הוודאות מרחף מעלינו, וזו למעשה "שגרה על תנאי" שעשויה להשתנות בכל רגע. חשוב לי להגיד קודם כל: התגובה הזו שלנו היא הכי נורמלית שיש. אי אפשר לכבות את מערכת האזעקה הפנימית שלנו בלחיצת כפתור, וכולנו חווים כרגע עומס רגשי שמקשה על ההסתגלות.
וכשאני יושבת בקליניקה ופוגשת את הילדים והבוגרים המדהימים שעל הרצף, אני רואה איך הקושי הטבעי והאנושי הזה שלנו, מוכפל אצלם פי כמה.
הרבה מהילדים והבוגרים על הרצף נשענים על שגרה וחזרתיות, השינוי החד הזה של חזרה הפתאומית לשגרה מפרה את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר שלהם. תוסיפו לזה את ההצפה החושית של החזרה למסגרת – הרעש, הדרישות החברתיות, והכאוס – ותקבלו מערכת עצבים שעובדת שעות נוספות רק כדי לשרוד, ונמצאת צעד אחד מקריסה.
הם משקיעים אנרגיה עצומה במהלך היום רק כדי להחזיק מעמד, ואז לעיתים כשהם חוזרים הבייתה הם מרוקנים, מתפרצים, או מסתגרים שוב במסכים...חשוב שנזכור שהם זקוקים למרחב בטוח שבו יש להם יכולת של שליטה. זה לא מאבק כוח נגדנו, אלא אסטרטגיית הישרדות של ילד שחווה הצפה.
כשהעולם בחוץ כל כך סוער ובלתי צפוי, התפקיד שלנו הוא להיות החוף המבטחים שלהם בבית. בואו ניתן להם, וגם לעצמנו, את הזמן והחמלה שדרושים כדי באמת לנשום שוב.

06/04/2026

טיפול בצל המלחמה... גם כשהאזעקה תופסת אותנו באמצע הטיפול... בלי להסס, עוברים למקלט וממשיכים בדיוק מאיפה שהפסקנו. 🧡

05/04/2026

בואו נדבר על מלכודת התלות..זוהי תופעה פסיכולוגית מוכרת. בימים אלו של מלחמה וחוסר וודאות המלכודת הזו מורגשת יותר מתמיד, והיא שואבת אליה משפחות רבות.
​אז מה היא "מלכודת התלות"?
לדוגמא, ילדים שמווסתים את עצמם דרך נוכחות ההורה. הסטרס של המלחמה גורם לילד לחוש חוסר ביטחון, ובתגובה, הוא "נצמד" להורה כדי להירגע. המלכודת נוצרת כאשר ההורה, שמוצף בעצמו, מנסה ליצור מרווח כדי לנשום. הניסיון הזה להתרחק מתפרש אצל הילד המפוחד כנטישה פוטנציאלית, והתוצאה היא הפוכה: הילד נצמד חזק יותר, הסטרס שלו עולה, וגם הסטרס של ההורה עולה בהתאמה. זהו מעגל אינסופי שבו "מנגנוני הקירבה" של הילד הופכים ל"מנגנוני לחץ" עבור ההורה.

​למה זה מורגש יותר עכשיו במלחמה?
במלחמה ​הסטרס הבסיסי גבוה. כלומר, המלחמה עצמה היא גורם סטרס חיצוני עצום וקבוע לילד. אפשר לתאר את השפעת המלחמה כגלים של ים.
המלחמה פועלת כגלים. הילד חווה "גל של לחץ", ההורה מנסה להתמודד, ורגע לפני שזה נרגע, מגיע גל נוסף. אין מרווח לנשימה.
ואז? אז יש שחיקה של "מנגנוני הרגיעה". הילד זקוק להורה רגוע כדי להירגע. אבל במלחמה, גם ההורים מוצפים, ולכן קשה להם לספק את ה"עוגן" הנדרש, מה שמחריף את הצורך של הילד בהיצמדות.

​האם אפשר לצאת מהמלכודת? בהחלט.

אם אתם מרגישים שאתם נשחקים וש"מלכודת התלות" מנהלת את הבית, תפנו להדרכת הורים מקצועית. בהדרגה, צעד אחר צעד אפשר לפעול להחזיר את הבטחון אל הילד שלכם, ולכם כהורים, את מרווח הנשימה.

02/04/2026

*יום המודעות לאוטיזם*

ילד נכנס מבעד לדלת. הוא מוצף, אולי מנפנף בידיים, אולי נמנע מקשר עין ומזמזם לעצמו מנגינה. ההורים שמאחוריו מיד מתכווצים, המבט שלהם מתנצל. "סליחה שהוא ככה היום," הם ממלמלים. "אנחנו עובדים על זה בבית, וגם בבית הספר ממש מעירים לו על זה".

הכיווץ הזה? ההתנצלות הזו? שם בדיוק עובר הפער העצום שעדיין קיים בחברה שלנו.

בחוץ, בבתי הספר, בגינות המשחקים, ולפעמים בלי לשים לב אפילו בתוך הבתים שלנו, שולטת עדיין גישה שמייצרת בושה. גישה שמשדרת לילד (ולמשפחה שלו) שהוא "מקולקל", שהוא חייב להתאמץ לשנות את מי שהוא, למסך את עצמו ולהתאים לתבנית ה"רגילה" כדי להיות אהוב ושייך.

אבל אז אנחנו מתיישבים בקליניקה. אני לא מבקשת ממנו לשבת בשקט, ולא דורשת קשר עין. אני מנסה לדבר את השפה שלו. זו המהות של הגישה האפרמטיבית (המאשררת), לא לנסות "לתקן", אלא לתת תוקף אמיתי ומכבד לחוויה האוטיסטית. להבין שהמערכת העצבית שלהם חווה את העולם אחרת, וזה בסדר גמור.

הפלא שקורה בחדר ברגע שמניחים את הגישה ה"מתקנת" בצד הוא עצום. הבושה נושרת. פתאום יש מקום לביטחון, לחיבור אמיתי, לילד שמרגיש שרואים אותו בדיוק כפי שהוא, שלם.

המשאלה שלי להיום היא שהפער הזה ייסגר. שהגישה המאשררת תפרוץ את גבולות הקליניקה ותגיע לכל חדר מורים, לכל סלון ולכל גינה ציבורית.

בואו נסכים היום פחות "להיות מודעים" לאוטיזם, ויותר פשוט לקבל אותו. ♾️💙

28/03/2026

כשמגיע אליי לקליניקה ילד שמתחיל לנפנף בידיים מול גירוי מרגש או ברגע של הצפה, אני לא רואה "התנהגות שצריך להכחיד". אני רואה שפה. אני רואה גוף חכם שמוצא דרך גאונית לווסת את עצמו בתוך עולם שלפעמים הוא פשוט "יותר מדי".
​הורים יקרים, אני יודעת שלפעמים המבטים בחוץ מכווצים אתכם. אני יודעת שהדחף הראשוני הוא לבקש ממנו "שב בשקט" או "תוריד ידיים", מתוך רצון לגונן עליו, לעזור לו להשתלב. אבל כשאנחנו עוצרים את התיפוף, את הנפנוף או את הקפיצה, אנחנו לא רק עוצרים תנועה – אנחנו סוגרים את שסתום הביטחון שלו.
​נפנופי הידיים הם לא רעש. הם מוזיקה של מערכת העצבים. דרכם הילד משחרר עודפי מתח, מעבד רגשות עוצמתיים או פשוט מרגיש את גבולות הגוף שלו בתוך המרחב. כשאנחנו מאפשרים לזה לקרות, אנחנו אומרים לו: "אני רואה אותך, ואתה בטוח כאן בדיוק כמו שאתה".
​התפקיד שלנו כסביבה הוא לא ללמד אותם איך להיראות "נורמליים", אלא ללמד את העולם איך להכיל את הגיוון הנפלא של המין האנושי. בחודש המודעות הזה, אני מזמינה אתכם להחליף את הניסיון לעצור – בניסיון להבין.
​תנו להם לנפנף. תנו להם לזרוח. זה לא משהו שצריך "לתקן", זו פשוט הדרך שלהם לנשום.

28/03/2026

לפעמים, גם כשאנחנו מכירים את כל התיאוריות ויודעים לדקלם את המנגנונים של המוח, החרדה פשוט מגיעה. היא לא מבקשת רשות, היא לא בודקת אם זה זמן נוח, היא פשוט מתיישבת שם, בתוך החזה, ומכווצת הכל. בתוך רגעים כאלו, קל מאוד להרגיש שאנחנו "פגומים" או שמשהו אצלנו לא בסדר, אבל האמת היא שחרדה היא חלק מהחוויה האנושית של כולנו. היא ניסיון של המערכת שלנו להגן עלינו, גם אם היא עושה את זה בצורה קצת משובשת ומתישה. בגישת ה-CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי), אנחנו לומדים לזהות את המחשבות האלו, לאתגר אותן ולשנות את ההתנהגות, אבל לפעמים אנחנו צריכים משהו נוסף – עוגן של חמלה ורוגע שייתן לנו כוח להמשיך בתהליך הזה ולנרמל את מה שאנחנו מרגישים.
​זה בדיוק מה שהרגשתי כשצפיתי בסרטון של מורה הזן טיך נהאט האן על "תרגול אי-פחד". יש משהו בקול השלו שלו שמתחבר כל כך יפה לעקרונות של המיינדפולנס שאנחנו משלבים בטיפול, והוא נתן לי המון השראה וכוח ברגע הנכון. הוא מזכיר לנו שהפחד הוא לא "אנחנו", אלא משהו שנמצא בתוכנו. הוא מדמה את התודעה שלנו לגינה מלאה בזרעים, ואומר שבדיוק כמו שיש בנו "זרע של פחד", יש בנו גם "זרע של אי-פחד" (Abhaya). התפקיד שלנו הוא לא להילחם בפחד עד חורמה, אלא ללמוד לטפח את הזרע השני, להשקות את היכולת שלנו להיות נוכחים ורגועים דרך הגוף והנשימה.
​בסרטון המרגש הזה, שתוכלו לראות כאן: https://youtu.be/ObfJfA9q3ho , הוא מסביר שפחד הוא תמיד פחד ממשהו – מהמוות, מחוסר אהבה או מדחייה. הוא אומר ש"כשיש בנו פחד, אנחנו מאבדים את המוצקות שלנו", וזה תיאור כל כך מדויק לתחושה הזו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. אבל הרעיון שהכי תפס אותי הוא עניין ה"פחד מהפחד". אנחנו כל כך סובלים מההצפה הרגשית הזו, שאנחנו מתחילים לפחד מהרגע שהיא תחזור. טיך נהאט האן אומר משפט ששינה לי את הפרספקטיבה: "ברגע שתוכיחו לעצמכם, ולו פעם אחת, שיש לכם את היכולת להתמודד עם הפחד, לא תפחדו מהפחד יותר".
​זה היופי שבחיבור בין הכלים המעשיים לרוח. כשאנחנו לומדים לנשום, להרפות את הגוף ולהגיד לעצמנו: "כן, יש בי פחד ברגע זה, אבל יש בי גם כוח ואי-פחד", אנחנו מחזירים לעצמנו את השליטה. הסרטון הזה הזכיר לי שהפחד הוא רק חלק מהסיפור שלנו, ושיש לנו תמיד את היכולת לחזור הביתה, אל היציבות שלנו. זה לא קורה ביום אחד, וזה דורש תרגול, אבל הידיעה שאנחנו מסוגלים "לטפל" בפחד שלנו משנה את כל חוקי המשחק והופכת אותנו לחזקים יותר ממה שחשבנו

This short film from the FREE Plum Village App ➛ https://link.plumvillage.app/wB1b is part of a new series of videos -- Wake Up films -- inspired by the spir...

27/03/2026

בימים האחרונים בקליניקה, אני פוגשת שוב ושוב את אותה התמונה: הורים עייפים, דואגים, שמרגישים שהבית הפך לסיר לחץ. מעבר לחרדה הכללית שכולנו חווים בתקופת המלחמה, עבור משפחות לילדים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), האתגר מורכב פי כמה.

בקליניקה שלי אני מאמינה בגישה מאשרת ומתקפת. כלומר, להבין את המוח ולא להילחם בו. לכן, חשוב לי לעשות קצת סדר, רגע לפני שאנחנו דורשים מהילדים (ומעצמנו) את הבלתי אפשרי.

מה זה בעצם אומר, מוח של ADHD? 🧠 מוח עם הפרעת קשב הוא מוח מופלא, יצירתי ומהיר, אבל הוא עובד אחרת. הוא זקוק ליותר גירויים כדי להישאר בפוקוס, ומתקשה יותר בוויסות –של קשב, רגשות ותנועה (הקושי להתמקד במה שמשעמם, או לחלופין "היפר-פוקוס" על מה שמעניין).

איך המלחמה פוגשת את זה? 🚨 המלחמה טרפה את הקלפים ולקחה לילדים שלנו את הדבר שהם הכי זקוקים לו: מסגרת ושגרה חיצונית.

• הצפה חושית ורגשית: האזעקות, החדשות ברקע, והמתח שלנו ההורים – הכל נספג אצלם בעוצמה גבוהה ומוביל להצפה.

• תנועתיות כביטוי לחרדה: הרבה פעמים, מה שנראה לנו כמו "טיפוס על הקירות" או היפראקטיביות מוגזמת, זו בעצם הדרך של הגוף שלהם לפרוק סטרס וחרדה שהם לא יודעים לבטא במילים.

• קשיי התארגנות: בלי הלו"ז של בית הספר, היכולת ליזום פעולות פשוטות פוחתת, והשעמום הופך מהר מאוד לתסכול ולפיצוצים בבית.

אז מה עושים? כמה טיפים שעוזרים להורים שאני מלווה:
1. תנו שם לקושי ונרמלו אותו 🗣️ במקום לכעוס על חוסר השקט, נסו לשקף: "אני רואה שקשה לך לשבת עכשיו, זה באמת מתסכל שהכל הפוך. בוא נמצא דרך להוציא את המרץ הזה". הלגיטימציה מורידה מיד את מפלס האשמה של הילד.
2. עוגנים של שגרה (אפילו קטנים!) ⚓ לא צריך לו"ז צבאי, אבל כן "עוגנים". שעת קימה סבירה, ארוחת צהריים משותפת, וזמן משחק מוגדר. אגב, משחקים (כן, גם מיינקראפט או בניית עולמות וירטואליים) יכולים להיות מרחב מצוין עבורם לתחושת שליטה, הישג וויסות רגשי בתוך הכאוס.
3. שמירה על רצף טיפולי 💊 הורים רבים מתלבטים אם לתת טיפול תרופתי בימים שאין מסגרת מסודרת. ההמלצה המקצועית היא לא להפסיק. התרופה לא נועדה רק ללמידה; היא עוזרת לילד לווסת את עצמו, להפחית חיכוכים בבית, ולהרגיש טוב ונינוח יותר בעור של עצמו. הבית זקוק לשקט, והילד זקוק להצלחות.
4. חוק מסיכת החמצן ✈️ אתם מכירים את זה מהמטוס – קודם שמים מסיכה להורה, ואז לילד. חרדה היא דבר מדבק, וילדים עם קשב מרגישים את האנרגיה שלנו כמו רדאר. נסו למצוא גם בתוך הטירוף הזה עשר דקות לעצמכם. תנשמו, תשתו קפה בשקט, תדברו עם אדם קרוב. כשאתם מווסתים, קל להם יותר להירגע.

תזכרו שאתם עושים עבודה מדהימה בתנאים בלתי אפשריים. אל תשכחו להיות סלחנים – קודם כל כלפי עצמכם. 💙
מוזמנים לפנות אליי, אולגה גרון, עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית CBT 0543566373

19/03/2026

בשבועות האחרונים, מאז תחילת המלחמה עם איראן, אני פוגשת ילדים, מתבגרים ובוגרים עם אוטיזם בקליניקה שלי, וליבי יוצא אליהם. אני רואה איך מערכת העצבים הרגישה שלהם מגיבה בעוצמה למציאות הלא הגיונית הזו. מה שאני רואה בשטח זה לא סתם "לחץ", אלא ביטויים מאוד ספציפיים של חרדה שחשוב להכיר. חשוב גם שנבין כי אילו הן תגובות שעוזרות להם לווסת את עצמם, ועוזרות להם לשרוד את התקופה הלא נורמלית הזו. חשוב שנקבל ונכיל את התגובות הללו, ניתן להם תוקף ונעזור להם.

אני רואה בקליניקה כי קיימת עלייה משמעותיות בהתנהגויות חזרתיות או טקסיות. מכיוון שקיימת חוויה של חוסר שליטה מוחלט, יציאה מהשגרה המוכרת והמרגיעה, החזרתיות והטקסים הם הדרכים שלהם לייצר לעצמם אי של סדר בתוך כל הכאוס המאיים.

בנוסף, קיים פחד מוחשי מפגיעה פיסית אליו מתווספת הרגישות החושית הגבוהה. כל רעש חזק או שינוי בסביבה נחווים כמאיימים. חשוב לזכור שהפחד הזה הוא לא פרי דמיונם והוא מציאות אמיתית של סכנה אליה הם מגיבים גם ברמה הפיסיולוגית.

אני רואה גם עלייה בקשיים בוויסות ובתקשורת . כשהעומס הרגשי גדול מידי אז אחנו יכולים לראות מצד אחד עלייה בתובענות, התנהגות "מתנגדת" , קשיים ביחסים עם הסביבה. או דווקא להיפך הסתגרות והתבודדות. חשוב להבין שאלו הם סימנים שכנראה יכולות ההכלה של הילד כבר אינן מסוגלות לספוג את העומס הרגשי והוא זקוק לפריקה או למנוחה.

אז איך אני עוזרת למטופלים שלי לעבור את זה יחד בקליניקה?

קודם כל מתן לגיטימציה לתגובות שלהם, מתן תוקף לחוויה שלהם. למשל הבנה שלפעמים עבור ילדים ובוגרים על הרצף, השקט והבדידות הם התרופה הכי טובה. אם הילד מעדיף להיות בממ"ד לבד עם הספר או המשחק שלו זה כלי וויסות מצוין (התעסקות רבה יותר בתחומי העניין).

לימוד ארגז כלים לוויסות עצמי, לימוד נשימות, הרפייה, עבודה קוגניטיבית על מחשבות מפחידות או דאגות, כלים פיסיים לשחרור אנרגיה, דמיון מודרך ועוד.

עבודה משותפת עם ההורים. הניסיון שלי מראה שוב ושוב שכאשר ההורים מעורבים והופכים לשותפים לטיפול, היכולת של הילד ליישם אסטרטגיות במציאות עולה פלאים.

בתמונה, מצורפת עבודה מדהימה עם ילד בכיתה א שבה הוא עוזר לרובוט שבנה להכיר את הכלים שעוזרים לו לווסת את עצמו.

אם אתם מרגישים שהבית זקוק עכשיו לעוגן מקצועי ואמפתי שיעזור לנווט בתוך הסערה, אני כאן בשבילכם. מוזמנים לשלוח לי הודעה למס: 0543566373 ובואו נחשוב יחד איך לייצר מרחב בטוח ושקט יותר עבורכם ועבור הילדים.

17/03/2026

בפוסט הקודם דיברתי קצת על על סטימינג קולי בבית או בבית הספר. הפעם ארצה להרחיב על המצבים שבהם הילד שלנו מוצא נחמה בוויסות חושי כשהסביבה משתנה או הופכת למתוחה?
​עכשיו, דמיינו את זה: צפירת אזעקה נשמעת. הפעולה האינסטינקטיבית שלנו היא לקחת את הילדים ולרדת מהר למקלט הציבורי או הממ"ד המשותף.
​שם, במרחב המצומצם והמתוח, רמת החרדה עולה – גם שלנו וגם של השכנים. זה המקום שבו הילד שלנו, שחש את המתח, עשוי להגביר את הסטימינג הקולי כדרך להתמודד עם המצב החדש, הרועש והלא מוכר.
​אבל במקלט, השכנים לא תמיד מבינים. התלונות עשויות להתחיל. ההורים מרגישים דרוכים כפליים גם מהמצב הבטחוני אך גם מהצורך לווסת ולהגיע את הילד ולדאוג שהוא לא "יפריע".
במצבים כאלו אני מציעה לנקוט בכמה פעולות. ולכן משתפת בכמה ​טיפים להתנהלות במרחב המוגן המשותף בזמן מלחמה:
​תקשורת מהירה וברורה: עם הירידה למקלט, שתפו את השכנים בהסבר קצר: "הילד שלי זקוק להרגעה קולית כרגע כדי לווסת את עצמו. זה עוזר לו להישאר רגוע במצב הזה".
​יצירת "מרחב הרגעה" קטן: אם המקלט מאפשר, נסו למצוא פינה שקטה יחסית. השתמשו באוזניות חוסמות רעש עבור הילד אם הן עוזרות לו, או צרו "קיר חושי" קטן עם הגוף שלכם או חפצים מוכרים.
​תרגול התנהגות חלופית (שקטה יותר): נסו להציע לילד התנהגות חלופית שקטה יותר שתספק לו גירוי חושי דומה. למשל, משחק נשיפות שקט (במקום צעקות), לחיצה על כדור הרגעה, או השמעת צליל מונוטוני שקט (למשל, זמזום עדין).
​שמירה על קשר עין והרגעה: הישארו מחוברים לילד. שימוש במחוות הרגעה מוכרות כמו חיבוק חזק, מגע עדין, או מבט מרגיע יכולים לעזור להפחית את המתח שלו.

בזמן מלחמה, המקלט המשותף יכול להיות מאתגר. אך הבנה, תקשורת והכנה מוקדמת יכולות לעזור לנו ולשכנים להתמודד בצורה טובה יותר עם צרכיו של הילד, ולשמור על סביבה בטוחה ותומכת עבור כולם.

17/03/2026

על סטימינג קולי ואיך מתמודדים...
​לפעמים זה קורה באמצע ארוחת ערב משפחתית, לפעמים זה בכיתה כשכולם מנסים להתרכז, ולפעמים זה פשוט בבית, כשפתאום נשמע זמזום, צרחה, או חזרה אינסופית על שורה מסרט.
​הורים רבים שמגיעים אליי לקליניקה משתפים בתחושת חוסר האונים: "זה מפריע לסביבה", "הילדים האחרים מתרחקים", או פשוט "אנחנו לא מבינים למה הוא עושה את זה".

​קודם כל, בואו נעשה סדר: מה זה בעצם 'סטימינג קולי'?
סטימינג (Stimming) הוא קיצור של self-stimulatory behavior – התנהגות של גירוי עצמי. כשזה קולי, הילד משתמש במיתרי הקול, בגרון או בפה כדי לייצר צלילים, שירים או חזרתיות מילולית.

​למה הילד שלכם עושה את זה? (זה לא "סתם")
​הסטימינג הוא לא רעש מיותר, הוא כלי שתורם עוזר לילד לווסת את עצמו ולהביע את עצמו.

​למשל הסטימנג עוזר לילד בוויסות החושי. בעולם שמרגיש לפעמים רועש מדי או עמוס מדי (כמו מסעדה או קניון), הצליל שהילד מפיק הוא צפוי ונשלט. הוא עוזר לו "לסנן" רעשים חיצוניים.
הוא משמש גם ל​הרגעה עצמית. בדיוק כמו שאנחנו מזמזמים לעצמנו כשאנחנו לחוצים, עבור ילד על הרצף זהו כלי להפחתת מתח.
לפעמים בדרך זו הוא מבטא את עצמו רגשית​. לפעמים זו הדרך שלו להגיד "אני מתרגש!" או "אני ממש שמח עכשיו".

​אז מתי ואיך כדאי לפעול?
​ההמלצה המקצועית היא להתערב רק אם הסטימינג מונע מהילד ללמוד, מסכן אותו או מבודד אותו חברתית באופן משמעותי.

​איך כדאי לנהוג? הנה כמה צעדים מעשיים:
​זיהוי ה"למה": נסו לעקוב – האם זה קורה כשהוא עייף? רעב? כשיש הרבה רעש מסביב? הבנת הטריגר היא חצי מהפתרון.

מציאת ​התנהגות חלופית: במקום להגיד "תפסיק", נסו להציע חלופה דומה שפחות מפריעה לסביבה – למשל, זמזום שקט במקום צעקה, או נשיפת בועות סבון שנותנת גירוי דומה לאזור הפה.

​להגדיר "זמן ומקום": אם הילד מסוגל להבין, אפשר להגדיר שיש מקומות שבהם אנחנו "שומרים על שקט" (כמו ספרייה) ומקומות שבהם מותר להוציא את כל הקולות שבעולם (כמו בחדר או בגינה).

​יצירת "מרחב בטוח": אם אתם יודעים שהולך להיות אירוע עמוס, תכננו מראש פינה שקטה שאליה הילד יוכל לפרוש כדי להתפרק ולווסת את עצמו קולית בלי לחץ.

​השורה התחתונה: הסטימינג הוא השפה של הילד שלכם לווסת את עצמו בעולם. כשאנחנו מבינים את הצורך שמאחורי הקולות, קל לנו יותר להגיב בחמלה ובצורה יעילה.

15/03/2026

מי מאיתנו לא מרגיש שהקרקע רועדת בתקופה הזו. האזעקות הופעות לחלק מהשגרה והדאגה למשפחה ולחברים מלווה כל רגע, מחשבות לגבי העתיד וחוסר הוודאות... תחושת החרדה היא לא רק הגיונית אלא תגובה טבעית של הגוף והנפש שלנו למצב הלא טבעי והלא נורמלי.
אני רוצה לשתף אתכם בכלי שאני מוצאת בו הרבה כוח בימים האלו. זהו מודל החוסן שפתח פרופ' מולי להד. המודל מלמד שלכל אחד מאיתנו יש "ערוצי התמודדות" שונים דרכם אנחנו מגייסים כוחות. אין דרך אחת "נכונה" להתמודד. החוסן שלנו מורכב מהיכולת להשתמש במה שעובד עבורנו ברגע נתון.
לפי המודל גש"ר מאח"ד, ישנן מספר דרכים שבהן ניתן לחזק את החוסן האישי והמשפחתי.

גוף - פעילות ועשייה
המתח נאגר בגוף. לפעמים הדרך הכי טובה להירגע היא פשוט לזוז.
• מה אפשר לעשות? תרגילי נשימה, מתיחות בתוך המרחב המוגן, או אפילו סידור מהיר של הבית כדי להחזיר תחושת שליטה פיזית.

שכל - חשיבה והבנה
השכל מחפש סדר בתוך הכאוס. חשיבה והבנה של המצב.
• מה אפשר לעשות? צריכה מבוקרת של חדשות (רק בזמנים קבועים), למידה על המצב ממקורות מהימנים, ותכנון לו"ז יומי בסיסי שנותן מסגרת ליום.

רגש - שיתוף ודיבור
לתת שם למה שאנחנו מרגישים מפחית מהעוצמה של הפחד.
• מה אפשר לעשות? לדבר על החששות עם אדם קרוב, לכתוב ביומן, או פשוט להרשות לעצמנו לבכות או לצחוק כשצריך.

משפחה - תמיכה ועזרה
הבית הוא העוגן שלנו.
• מה אפשר לעשות? ארוחה משותפת (גם אם פשוטה), משחק קופסה עם הילדים, או שיחת וידאו עם הקרובים שלא נמצאים איתנו פיזית.

אמונה - תקווה וערכים
מה שנותן לנו משמעות עוזר לנו להחזיק מעמד.
• מה אפשר לעשות? תפילה, התמקדות בערכים של עזרה הדדית, או פשוט הידיעה והאמונה שעברנו קשיים בעבר ונעבור גם את זה.

חברים - קהילה ותמיכה
אנחנו לא לבד בסיפור הזה.
• מה אפשר לעשות? לשלוח הודעת "מה שלומך" לחברה, להשתתף בקבוצות תמיכה דיגיטליות, או להתנדב בקהילה אם המצב מאפשר.

דמיון - יצירתיות והפוגה
היכולת "לברוח" לרגע למקום בטוח בתוך הראש.
• מה אפשר לעשות? דמיון מודרך של מקום רגוע, קריאת ספר, צפייה בסדרה אהובה, או ציור ויצירה עם הילדים.

זכרו, החוסן שלכם כבר נמצא בתוככם. לפעמים כל מה שצריך זה פשוט לזהות איזה ערוץ פתוח עבורכם היום ולתת לו מקום.
במידה ואתם מרגישים בעומס, חרדה מוזמנים ליצור איתי קשר 0543566373