14/04/2026
הסדק שבו עוברים החיים:
כבר חמש שנים שהזמן שלנו לא באמת נע קדימה. הוא פשוט יושב לנו בגרון, מסתחרר עלינו במעגלים של כאב. מהקורונה, דרך השבעה באוקטובר ועד המלחמה הזאת שלא נגמרת. אלו שנים שחרשו לנו תלמים עמוקים בנפש, ששינו לנו את ה-DNA, וכולם מסביב כאילו מצפים שנלחץ על Play ונחזור לרקוד את השגרה.
אבל איזו שגרה זו? בחדר הטיפולים שלי אני רואה את השברים כל יום. אני שומעת את הקולות שחומקים מהכותרות-חיילים שחוזרים מהתופת ולוחשים לי שהלב שלהם נשאר שם, בבוץ, ושהם פשוט רוצים להפסיק הכל כי אין להם אוויר ביומיום. אני רואה את הילדים הקטנים שגדלו לתוך בהלה שנצרבה להם בגוף, ואת בני הנוער המופלאים שלנו. אלוהים, בני הנוער האלה. דור שנדרש לעשות "סוויץ'" בלתי אנושי, לתפקד בעומס אטומי ולפתור משוואות כאילו השמיים לא רעדו להם רק לפני רגע.
וזה המלכוד הכי אכזרי שיש. כי בסוף באמת יש בגרות. המערכת לא עוצרת, הזמן דוחק, ומה שמשגע אותי יותר מכל זו התחושה שהיא פועלת בוואקום. ההתאמות מינוריות עד כדי חוסר הלימה מוחלט למציאות שבה הילדים האלו חיים. אנחנו מדברים גבוהה-גבוהה על "חוסן", אבל בתוך בתי הספר אין באמת זמן לנשום. כל דקה שמוקדשת ללב, לעיבוד, לנשימה, מרגישה לילדים האלו כמו "בזבוז זמן" שיעלה להם בציון. הציונים נשארו חזות הכל, גם כשהלב מפוזר לרסיסים.
ומי רואה את המורים בתוך המרוץ המטורף הזה? אלו שאמורים להיות עמוד השדרה של כולם, להציל אחרים מטביעה בזמן שהם עצמם נאבקים להחזיק ראש מעל המים. גם הם בחרדה, גם להם יש יקירים בחזית וגם הם נחנקים מהעומס. חמלה היא מילה יפה, אבל היא לא יכולה להחזיק לבדה מערכת שקפאה בזמן כשהמציאות בחוץ בוערת.
אנחנו חיים בתוך סתירה בלתי אפשרית: דורשים מהם להצטיין באזרחות, בזמן שאנחנו מכינים אותם למלחמה. אותה מערכת שדורשת מהם להתרכז עכשיו בדף נוסחאות, היא זו שבעוד רגע תלביש אותם מדים ותשלח אותם כלוחמים אל השדה.
כמו שכתבה ויסלבה שימבורסקה: "אַחֲרֵי כָּל מִלְחָמָה / מִישֶׁהוּ חַיָּב לְנַקּוֹת. / סֵדֶר כָּלְשֶׁהוּ / לֹא יִתְרַחֵשׁ מֵעַצְמוֹ. [...] מִישֶׁהוּ חַיָּב לִדְחֹף אֶת הַגַּלְעֵד / אֶל שׁוּלֵי הַדֶּרֶך / כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲבֹר הָעֲגָלוֹת / מְלֵאוֹת מֵתִים."
הלמידה הזו לבגרויות היא ה"ניקוי" המאומץ הזה. זה הניסיון הנואש לדחוף את גלעדי הכאב לשולי הדרך כדי שהחיים יוכלו, איכשהו, לעבור. אולי הגיע הזמן להפסיק לנרמל את הטירוף. להכיר במאמץ ההירואי של התלמיד שיושב מול הספר ושל המורה שעומדת מול כיתה בלי חמצן. לקרוא לזה בשם: תפקוד מפוצל. להיות שבורים ובכל זאת להמשיך. זה לא חוסן של גיבורי על, זה חוסן של הישרדות. אנחנו עם חזק כי אין לנו ברירה, אבל אנחנו לא צריכים להיות חסינים כמו פלדה. מותר לנו לכאוב את הפער הבלתי נסבל הזה.
הציון בבגרות ייכתב ויישכח, אבל התחושה שראינו אחד את השני בתוך התופת, שהבנו שזה גדול על כולנו ובכל זאת עמדנו בזה יחד,זה הדבר היחיד שיבנה אותנו מחדש. כי בסוף, המבחן האמיתי הוא לא על החומר בהיסטוריה. המבחן הוא עלינו, אם נצליח להישאר בני אדם בתוך היסטוריה שעדיין נכתבת בדם.
ענבר
צילום: עירד יובל
