09/04/2024
אביב מגיע.
זמן בו מתעורר בנו הצורך לפתוח ארונות סגורים.
להסתכל בהם,
לפעמים לחייך אל מה שנמצא בתוכם,
לראות חפץ ישן ולהתגעגע אל התקופה ההיא ואל מי שהיינו פעם
לפעמים לשמוח במה שהשתנה,
לפעמים לכאוב
או להרגיש סתם ככה, זה פשוט חפץ שעבר זמנו בחיינו.
🤍
ואני לומדת בשנה הזו להסתכל על ארונות אחרים
ארונות חדשים
ארונות הקשרים שלנו
מרחבי החיבור שבינינו
🤍
במשך שנים הסתכלתי פנימה על עצמי
על הדפוסים והמקומות הרגישים שלי
על האיכויות והחוזקות שלי
וגם על עצמי במערכות יחסים, אבל מתוך נקודת מבט מבודדת.
כזו שלוקחת בחשבון בעיקר את עצמי ואת מה שאני מביאה לתוך הקשר.
🤍
לאחרונה נפתח בפני עולם חדש
גדול, עמוק, מרתק ומרגש
עולם שמדבר על החיבור בינינו
על הקשרים העדינים והעמוקים שכולנו נולדים זקוקים להם, כמהים אליהם.
עולם שמספר שנולדנו עם צורך מולד, מחווט, עמוק ומתמשך בקשר,
צורך שלא מתפוגג עם ההתבגרות
צורך שחי בנו ומכתיב את חוויית החיים שלנו בעולם.
לטובה כאשר אנחנו זוכים לקשר הורי וזוגי טוב ובטוח,
ולרעה כאשר קשר כזה נעדר מחיינו או כשאנחנו מתקשים בכך.
🤍
אני לומדת להכיר את מערכת ההיקשרות,
מערכת שנועדה לאפשר לנו חוויה טובה ובטוחה בעולם
אבל לעיתים רבות כל כך היא נפגעת וכך רבים מאתנו מרגישים אחרת.
חווים פחד,
בדידות,
חוסר שייכות,
חוסר אמון,
אשמה ובושה
חיים מערכות יחסים בהן רב מאוד הכאב ומועטות מדי תחושות הביטחון והאהבה.
🤍
אני לומדת להסתכל ולהקשיב אחרת על סיפורי הקשר שלי ושל האנשים שמגיעים אלי
ולאט לאט,
בעדינות
לראות מה קורה בארונות האלה
לכבד כל התנהגות קשה ומכאיבה שנוכחת בהם.
לדעת שהכל נמצא שם עם סיבה
ושאפשר לגשת לשם.
להסתכל על המערכת העדינה והמורכבת הזו ועל החוטים שהסתבכו בה עם המון הבנה וחמלה.
לגעת ולטפל בה.
לנקות,
לאוורר,
לעזור לה להירגע ולהתרפא.
