09/01/2025
תקווה במצבים של סוף, ותקווה במצבים של התחלה:
או- למה כל כך קשה לפנות לטיפול?
כנראה שהתשובה קשורה לתקווה, וגם לקצב שבו אנחנו חיים, לעומת הקצב של התהליך הטיפולי.
ויקטור פרנקל עסק בנושא התקווה במצבים של סוף, של ייאוש. כזו שנבנית בפנימיותו של האדם, על אף מציאות בלתי אפשרית. שמתאפשרת בזכות יכולת התודעה האנושית להתקיים גם במצבי הישרדות קיצוניים, ולתת משמעות לחיים, למרות הכל; למרות שאי אפשר לעשות כלום, לכאורה. הוא כותב ומוכיח דרך דוגמאות אמיתיות מחייו, שיש אפשרות בכל סיטואציה.
במצבי סוף החיים, או תחושה של אין מוצא, התקווה הזו לעיתים מתעוררת בנו באופן ספונטני מתוך דחף החיים שפורץ להיאבק בדחף המוות, דחף למצוא נקודת שליטה במצב, משהו שנותן משמעות גם לסבל ולכאב הגדולים ביותר.
טיפול, לעומת זאת, מכוון ליותר מהישרדות (ואולי בשל כך מפספס לעיתים את המציאות הקונקרטית). הוא מכוון לחיים שיש בהם רווחה, ומרחב. גם העולם הפסיכואנליטי מכוון לפיתוח העולם הפנימי. הדגש הוא על פיתוח מרחב חשיבה וקיום תוך נפשי שיאפשר מקום למנעד של רגשות, מחשבות וחוויות שלא היה להם מקום קודם, מכל מיני סיבות.
מרחב כזה, כאשר יתפתח, ייתן משמעות ותקווה.
אך כדי שיהיה סיכוי להתפתחות כזו, דרושה תקווה במצב של התחלה. המטופלת והמטפלת אינן מכירות, הן לא יודעות מה קורה זו בנפשה של זו והאם יש סיכוי לתיקון. תהליך הפיתוח של המרחב הפנימי, בנוכחות של שתיים, כרוך בתהליך הכרות ממצב של זרות, בתסכול, שתיקות מרובות, בחשיבה מתמשכת ובישול איטי כמו שרק הנפש יודעת להתבשל.
זהו מצב קצה (שמייצג אולי מצבי קצה אחרים בחיים עצמם) של התחלה.
התהליך הזה, בשל עמימותו, אורכו, ולעיתים חוסר הקשר המיידי והישיר שלו למציאות, מניב פירות רק לאחר זמן. אנחנו לא רגילים כבר לקצב כזה ביום יום.
הכל היום מהיר, מיידי, הכל קורה תוך כדי תנועה.
לעיתים בשל כך העולם הטיפולי והתהליך, נתפס כאנמי, תלוש, ולא מחובר למציאות. נדרשת תקווה בתחילת הדרך, כדי לצלוח את החששות הראשוניים: שלא ייצא מזה כלום, שאנחנו רק מדברים ומדברים (או שותקים ושותקים). תקווה שקורה פה משהו, בין שתי הנפשות שהתכנסו לטובת שינוי חיובי, אבל כרגע לא "עושות" כלום. תקווה כזו, במצבי תחילת הדרך, תחילתו של טיפול, שעוד לא הוכיח את עצמו, היא קלושה עד לא קיימת לפעמים.
היא לא מתפרצת בעוצמה. לעיתים רק המטפלת מחזיקה אותה, וגם בקושי רב.
יותר מתמיד, נראה לי שבימינו, כדי ללכת לטיפול צריך אמונה גדולה בכך שמה שקורה בפנים ראוי לזמן ומקום, וצריך לרצות ולדחוף לכך שהוא ייצא גם החוצה. צריך רצון שזה יקרה, ותשומת לב לכך שזה חסר.
