פסיכותרפיה דינמית/ יפעת שרטר סאלם

09/01/2025

תקווה במצבים של סוף, ותקווה במצבים של התחלה:
או- למה כל כך קשה לפנות לטיפול?
כנראה שהתשובה קשורה לתקווה, וגם לקצב שבו אנחנו חיים, לעומת הקצב של התהליך הטיפולי.
ויקטור פרנקל עסק בנושא התקווה במצבים של סוף, של ייאוש. כזו שנבנית בפנימיותו של האדם, על אף מציאות בלתי אפשרית. שמתאפשרת בזכות יכולת התודעה האנושית להתקיים גם במצבי הישרדות קיצוניים, ולתת משמעות לחיים, למרות הכל; למרות שאי אפשר לעשות כלום, לכאורה. הוא כותב ומוכיח דרך דוגמאות אמיתיות מחייו, שיש אפשרות בכל סיטואציה.
במצבי סוף החיים, או תחושה של אין מוצא, התקווה הזו לעיתים מתעוררת בנו באופן ספונטני מתוך דחף החיים שפורץ להיאבק בדחף המוות, דחף למצוא נקודת שליטה במצב, משהו שנותן משמעות גם לסבל ולכאב הגדולים ביותר.
טיפול, לעומת זאת, מכוון ליותר מהישרדות (ואולי בשל כך מפספס לעיתים את המציאות הקונקרטית). הוא מכוון לחיים שיש בהם רווחה, ומרחב. גם העולם הפסיכואנליטי מכוון לפיתוח העולם הפנימי. הדגש הוא על פיתוח מרחב חשיבה וקיום תוך נפשי שיאפשר מקום למנעד של רגשות, מחשבות וחוויות שלא היה להם מקום קודם, מכל מיני סיבות.
מרחב כזה, כאשר יתפתח, ייתן משמעות ותקווה.
אך כדי שיהיה סיכוי להתפתחות כזו, דרושה תקווה במצב של התחלה. המטופלת והמטפלת אינן מכירות, הן לא יודעות מה קורה זו בנפשה של זו והאם יש סיכוי לתיקון. תהליך הפיתוח של המרחב הפנימי, בנוכחות של שתיים, כרוך בתהליך הכרות ממצב של זרות, בתסכול, שתיקות מרובות, בחשיבה מתמשכת ובישול איטי כמו שרק הנפש יודעת להתבשל.
זהו מצב קצה (שמייצג אולי מצבי קצה אחרים בחיים עצמם) של התחלה.
התהליך הזה, בשל עמימותו, אורכו, ולעיתים חוסר הקשר המיידי והישיר שלו למציאות, מניב פירות רק לאחר זמן. אנחנו לא רגילים כבר לקצב כזה ביום יום.
הכל היום מהיר, מיידי, הכל קורה תוך כדי תנועה.
לעיתים בשל כך העולם הטיפולי והתהליך, נתפס כאנמי, תלוש, ולא מחובר למציאות. נדרשת תקווה בתחילת הדרך, כדי לצלוח את החששות הראשוניים: שלא ייצא מזה כלום, שאנחנו רק מדברים ומדברים (או שותקים ושותקים). תקווה שקורה פה משהו, בין שתי הנפשות שהתכנסו לטובת שינוי חיובי, אבל כרגע לא "עושות" כלום. תקווה כזו, במצבי תחילת הדרך, תחילתו של טיפול, שעוד לא הוכיח את עצמו, היא קלושה עד לא קיימת לפעמים.
היא לא מתפרצת בעוצמה. לעיתים רק המטפלת מחזיקה אותה, וגם בקושי רב.
יותר מתמיד, נראה לי שבימינו, כדי ללכת לטיפול צריך אמונה גדולה בכך שמה שקורה בפנים ראוי לזמן ומקום, וצריך לרצות ולדחוף לכך שהוא ייצא גם החוצה. צריך רצון שזה יקרה, ותשומת לב לכך שזה חסר.

26/12/2023

על טיפול בימי מלחמה

אני חושבת על המשמעויות של המצב למקצוע הטיפול, ומוצאת את עצמי מנסה להגדיר את ההבדלים בין ימים כתיקונם לימים אלו.
כבר טיפלתי בטראומות מגוונות ובמצבים קשים. ועדיין, קורה עכשיו משהו חריג, קיצוני, ומשותף לכולנו הדורש התאמות מקצועיות, ולמידה מתמדת.
ההתמודדות היא תוך כדי תנועה, כאשר אנחנו נמצאים בתוך המצב הטראומטי, כאן ועכשיו, עוד לא אפילו בפוסט- טראומה. יש שנפגעו ישירות, פיזית ונפשית בעצמם, או איבדו קרובי משפחה וחברים, נפגעי הלם וחרדה. ויש מי שלא נפגע ישירות, אך חי באותה מציאות בה מתרחשים ללא הפסק אירועים טראגיים וטראומטיים. הכל קורה סביבנו, לידנו, ונוגע בחיי כולנו באופן זה או אחר.
המציאות הזו לא רק לא יכולה שלא להיכנס לקליניקה, אלא שאם היא אינה נכנסת והמציאות לא מדוברת כלל במסגרת הטיפול, צריך לבדוק איך ולמה זה קורה.
ברור לי שטיפול כעת לא יכול להיות אותו הדבר כמו טיפול בימים רגילים. המטפלת והמטופלים חווים את אותם אירועים עוצמתיים ביחד, ואי אפשר להתעלם מזה או להשאיר את המפגש חד צדדי, תיאורטי, או עסוק רק בנפש פנימה. יש צורך בהתערבויות שהן קצת אחרות, אולי ישירות יותר, ומתייחסות למציאות שנכפתה עלינו.
יחד עם זאת, להערכתי יש חשש שהמרכיבים החיוניים של הטיפול ה"רגיל" יילכו לאיבוד, או ייחשבו למשמעותיים פחות לאור המצב. חשוב לי להדגיש עבור אלה המחפשים עזרה, כי יש היבטים של טיפול שהם בעיניי הכרחיים אולי אף ביתר שאת בימים אלה, ואותם אי אפשר לאבד בדרך, גם אם האיכות שלהם אחרת.
כוונתי להיבטים הקשורים לתהליך ולא לרגע אקוטי. לתשומת הלב לקשר, ההתייחסות בטיפול לחוויה של אדם בתוך קשר בין אישי, ההכרה בשותפות הקיומית, הצורך בשיח אותנטי וניסיון אמיתי ליצור מקום בטוח, קרוב וייחודי. אמנם לוקח זמן לבסס אותם, אך אלה מרכיבים של טיפול שחייבים להיות, יחד עם כל התערבות וטכניקת טיפול שהיא, משום שאנחנו זקוקים גם לזה וגם לזה, ואפשרי ויעיל ביותר לשלב בין המענה המיידי המותאם למצב ובין תהליך של טיפול נפשי על מנת להרגיש שיפור משמעותי בחיים.

03/01/2023

משתפת בפודקאסט שהתארחתי בו, העוסק בטיפול בדיכאון.
בפרק אני מדברת עם אברהם צור על הטיפול בגישה ההתייחסותית:

דיכאון ואני · Episode

23/06/2022

זו תהיה הפגישה העשירית שלנו.
אתה אמור להגיע כל רגע, ובמחשבות אני כבר איתך. מוצאת את עצמי חוששת לקראת מה שמורגש כמאבק.
כל פגישה מחדש אני מתקשה להבין למה בעצם אתה מגיע, ואתה מצידך לא עוזר לי להבין.
אתה ממעט מאוד לדבר, נותן לי לשאול אין סוף שאלות, כחוקרת.
ואני נותרת מבולבלת.
אתה מגיע, מהפעם הראשונה, בדיוק בזמן, ללא בעיות. סימן לשיתוף פעולה.
בו בזמן אתה כמו מתבצר בתוך עצמך, נמנע כמעט בכח לספק חומר לעבודה, ובעצם גורם לשנינו להרגיש תקועים במקום.
ניסיתי להתייחס ישירות לעניין, הסברתי לך שאני זקוקה לשמוע ממך מה קורה כדי לנסות לעזור, כדי שיהיה תהליך. ענית- "אני מוכן לענות על הכל". ובכך החזרת אותי לתפקיד החוקרת, ונשארת עמום.

אני מסתכלת על השעון, חמש דקות עברו מתחילת הפגישה. אתה מאחר,
לראשונה. אני תוהה אם יש לכך משמעות, מקווה שלא קרה משהו.
ובתוך ההמתנה, פתאום עולה בי מחשבה שההגעה הסדירה וההתנהגות הטובה באופן מסויים גם מונעות ממני לראות מי אתה. כשאתה עומד בכללי המסגרת, לא חורג ממנה, אתה לא בולט. עוד ניצב בשורה של ניצבים.

עוד מטופל שמגיע בזמן.

כבר לא. משהו השתנה.

אולי האיחור הזה מבטא סיכוי לתזוזה.
ואולי, התזוזה היא הדבר שאתה מנסה לברוח מפניו. להימנע ממנו בכל מחיר, גם אם בו בזמן אתה פה כדי לבקש אותה.
שינוי הוא דבר קשה. הטבע שואף להומיאוסטזיס, שמירה על הקיים, היציב.
שינוי, גם אם הוא חלק מהתפתחות אישית, הוא ההיפך מיציבות, מטלטל את המערכת. לכן אנחנו נוטים להימנע ממנו. הוא מפחיד אותנו ונחווה לעיתים כמסוכן לנו.
ובכל זאת, ממש יחד עם הפחד, יש תנועה שדוחפת קדימה, לצמוח ולהתפתח.
זה מאבק. זהו המאבק שהורגש בפגישות שלנו., בהן אתה החזקת את הרצון לשמירה על הקיים, ואני ניסיתי לעודד תזוזה.

אני עדיין מחכה, מקווה שתיכנס כל רגע, ושיתאפשר לשתף אותך במחשבות.

11/05/2022

לטבוע בתוך עצמך

את מתיישבת ומיד שוטף אותנו הדיבור, בזרם בלתי פוסק כמעט
לרגע נדמה לי שאינך משתהה אפילו לנשימה.
מה אני רוצה ממך? את מדברת... בשביל זה באת. אני רגילה לעזור למטופליי לשתף את אשר על ליבם, וזה מה שאת עושה.

לכאורה.

רק לכאורה.
כי שטף הדיבור היום לא מאפשר להתחבר,
המילים חולפות על פנינו, מסחררות אותנו כברכבת הרים.
משהו מתהפך בבטן, אבל אין רגע להרגיש את זה, לעכל את שקורה בגוף. ובטח שאי אפשר לדבר. אין לי אוויר.
אני מציעה לך לעצור רגע,
ואת מביטה בי כמו גילית בזה הרגע שאינך לבד בחדר:

- איך את מרגישה?
- כאילו הוצאת אותי עכשיו ממערבולת.
- כן, אני גם הרגשתי בתוך סחרור
- אמרתי הרבה דברים, ועכשיו אני לא זוכרת בכלל על מה דיברתי
- סיפרת על השבוע שלך, אבל אני לא יודעת מה הרגשת. מילים יכולות לשמש אותנו לתקשורת, לחיבור רגשי, אבל עכשיו הן כנראה שירתו בדיוק את ההיפך, איכשהו

-לא הרגשתי כלום, רק דחיפות למלא את הפגישה.
-במשהו אחר
-כן
- אחר ממה?
- אחר! אחר ממה שקורה לי כשאני שותקת פה. זה מעיק וזה לא עוזר בכלל. חשבתי שהיום אני אדבר וזה יעזור.
- אז הגעת עם משימה, לא להרגיש מועקה.
- מועקה מילא, אני רגילה לזה. אבל כשאנחנו יושבות פה בשקט, ואת מסתכלת עליי עם כל האמפטיה הזו בעיניים, אני מרגישה עצב נוראי. ואני חושבת שאת בטח חושבת איזה מסכנה היא, שהיא לא מצליחה לדבר, שהיא באה עם כל הכאב הזה ואי אפשר לעזור לה...
- כלומר, האכפתיות שלי גורמת לך להרגיש מסכנה, וכדי לא להרגיש את זה, כדי להרגיש חזקה, אולי, דיברת כאילו אני לא פה בכלל.
- שטויות. הרי ברור שאת פה, אני יודעת את זה.
- נכון, את יודעת. וזו ידיעה שהפריעה, כנראה. זה לא תמיד נח, שרואים אותך, שרואים את הקושי. הדיבור הפעם עבד כמנגנון הגנה מההרגשה הלא רצויה.

07/03/2022

שתינו צריכות את השתיקה הזו

חכי
עוד רגע אחד

למה מיד את שואלת
מה עובר לי בראש
תני לי רגע
לחשוב
גם את הרגשות
ולהיות

03/03/2022

באיזה טיפול את?
איך אפשר לדעת אם הטיפול טוב?

בהמשך לפוסט הקודם על מהו טיפול דינמי, אתיייחס לחלק מהעקרונות המבחינים אותו מסוגי טיפול אחרים.
בנוסף, אדגיש נקודות חשובות שהן סימן למקצועיות ואמינות.

ישנם שני עקרונות מרכזיים המבחינים בין הטיפול הדינמי לסוגי טיפול אחרים:

1- טיפול דינמי מבוסס על יחסי העברה-
העברה היא מנגנון הגנה שכולנו משתמשים בו בחיי היום יום. ההנחה היא שגם במפגש הטיפולי נוצרים עם הזמן יחסי העברה בין המטפלת והמטופלת. המילה מרמזת על הקשר לעבר הקם לתחיה, וכך יכול להתפרש כהעברת רגשות ודפוסים מדמויות עבר משמעותיות לדמות חדשה. למשל, המטפלת, כדמות הסמכות בחדר, מייצגת דמויות משמעותיות בחיי המטופלת. ייצוג זה מאפשר שחזור של יחסים מוקדמים מהעבר בתוך המפגש הטיפולי.
חלק מתפקיד המטפלת הוא לזהות את ההעברה המתרחשת, להבין את משמעותה ולעזור למטופלת לשים לב כאשר הדפוס קורה גם מחוץ לחדר.
המטפלת תנסה לזהות דפוסים לא רק דרך מה שתספרו לה, אלא גם בהתנהגות ובאופן בו יירקמו היחסים בינכם. מכיוון שההתרחשות הינה במסגרת ברורה ומוגדרת, ניתן להתבונן בדפוס היחסים שמשתחזר באופן שונה בטוח.
המטרה היא להפוך התנהגות לא מודעת שלנו, שמתרחשת תמיד, גם במצבים יום יומיים רגילים, למודעת, כך שתוכלו לבחור לנהוג אחרת, אם תרצו.

2- שמירה על יציבות מסגרת הטיפול, ובשפה מקצועית- מושג ה SETTING
המתייחס לכל מה שקשור למסגרת הטיפול: השעה בת 50 הדקות, קביעות הפגישות, הגדרת היחסים. ה setting הוא מושג יסוד בפסיכואנליזה, ומהווה, בין השאר, את אחד הגורמים המבחינים אותה מכל צורת טיפול אחרת, ומכל קשר אחר בין בני אדם. הוא כולל את המבנה, המרחב, הקירות והתנאים שבהם מתקיים הטיפול. המסגרת הטיפולית – הסטינג – מורכבת ממכלול פרטים טכניים לכאורה. במסגרת כלולים מיקום המפגש, מועדו ומשכו, עקרונות של סודיות, פרטיות ואתיקה, הסכם לגבי התשלום ומדיניות ביטול הפגישה. אלו יוצרים את המיכל הטיפולי ומאפשרים את העבודה הטיפולית.
ניתן לומר כי השמירה על גבולות הסטינג מאפשרת לטיפול להתמקד באופן נקי ככל שניתן בתוכן העולה במהלך השעה המוגדרת מראש לצורך כך. כאשר המסגרת יציבה, ניתן למלא אותה בתוכן נפשי והיבטים שונים של הקשר הטיפולי. לא ניתן לצפות מראש מה יהיו התכנים ומהלך הפגישה הטיפולית, אך על המטפלת ליצור את התנאים שיאפשרו למטופלת כל סוג של תוכן באופן שיהיה מוחזק ובטוח. תנאים אלה כוללים זמנים קבועים ואורך פגישה קבוע, וכן העדפה של ביטוי מילולי ולא רגשי.

עקרונות חשובים נוספים המאפיינים קשר טיפולי אמין ומקצועי:

• הפוקוס הוא עליכן, המטופלות. לעיתים המטפלת (בעיקר אם משתייכת לגישה ההתייחסותית) תחליט לשתף פרט מידע על חייה האישיים, אך זה תמיד יהיה קשור לצורך שלכן, לשרת את הטיפול ולא להוות במה לצרכי המטפלת.
הטיפול הדינמי הוא מקום בטוח דיו לבחינת האופן בו אתם מתנהלים במערכות יחסים בחייכם, והטיפול הוא סוג של מערכת יחסים הניתנת להתבוננות. המטרה של ההתבוננות ביחסי מטפלת- מטופלת תהיה תמיד בשירות המטופלת, והשאיפה תהיה לקשר בין מה שקורה במפגש הטיפולי לדפוסים של יחסים בחיים האמיתיים. השיח על הקשר הבין אישי לעולם לא יתמצה רק במה שקורה בתוך החדר.
אתן לעולם לא תצטרכו לשמור בסוד את מה שקורה בחדר (האחריות הזו היא על המטפלת, ולה אסור להוציא מידע ללא רשותכן, אלא במקרי קיצון, וגם אז- נכון שתשתף אתכן בכך שמדווחת על משהו). רק המטפלת מחוייבת לסודיות. את לעולם לא. מותר ורצוי לשתף, לחשוב עוד ולבטא מה שקורה בטיפול, גם מחוץ לחדר.
• אין מגע בטיפול דינמי. יש מטפלות שאולי ישקלו לאחר הרבה זמן טיפול או לאור מצוקה קיצונית או בקשה חוזרת ונשנית של המטופלת. אז ייתכן מגע קל (למשל להחזיק את היד לרגע להבעת תמיכה), רק בהסכמה וכאשר ניתן לדבר על זה- לפני ואחרי.
• כל מה שקורה בחדר, ניתן לדיבור ולחקירה.
המטפלת הביכה אותך? זה נושא לשיחה. את כועסת? נושא לשיחה. משהו היה נראה לך לא תקין, לא אתי, לא מתאים לצרכייך?
דברי על זה.

17/01/2022

לאחרונה שיתפתי פה קטעים קצרים, סיפורים ומחשבות מעולם הפסיכותרפיה הדינמית. כתבתי מתוך העולם הזה, התופס חלק גדול מעולמי, ולא עצרתי להגדיר מהו.
וההגדרה נחוצה. יש היום שפע של גישות וטיפולים, ובתוך המגוון הזה לא תמיד ברור מה זה בעצם, ואיך זה קשור לטיפול פסיכולוגי.

אז קצת על פסיכותרפיה דינמית-
פסיכותרפיה היא טיפול נפשי, ואילו התוספת "דינמית" מתייחסת לרעיון כי בנפש יש תנועה של אנרגיה נפשית בתוך ובין רבדים שונים. פרויד הגדיר זאת כ"משק האנרגיה", וטען כי יש לאדם כמות אנרגיה נפשית מסויימת, המתועלת לצרכים משתנים על פי מאפייניו האישיים, כוחות האגו ועוד.

במילים אחרות, פסיכותרפיה דינמית הוא טיפול המבוסס על עקרונות הפסיכואנליזה, זאת עם הבדל אחד ברור להגדרה, והוא תדירות הפגישות. פסיכואנליזה כוללת טיפול אינטנסיבי של בין 3-5 פגישות בשבוע. כל טיפול שמתבצע בתדירות נמוכה יותר, כמו רוב הטיפולים כיום, הוא פסיכותרפיה. העקרונות הטיפוליים, התיאוריה והחשיבה הקלינית מבוססים על אותה גישה, השואפת להתבונן במעמקי הנפש על מנת לחבר את חלקיה, ללמוד אותה ולהבין את הסיבות שיצרו ושמרו אצל כל אדם את דפוסי ההתנהגות הנוכחית.

קיימות שיטות טיפול נוספות הנפוצות היום כדוגמת ,CBT פסיכותרפיה גופנית ועוד, הנקראות לעיתים גם הן "פסיכותרפיה", אך מבוססות על עקרונות שונים והכשרות שונות מהפסיכותרפיה הדינמית והפסיכואנליזה. בגישות אלה יהיה הבדל ניכר באופי היחסים הטיפוליים וכן
ב- SETTING , מונחים הראויים לפוסט נפרד משלהם.

אז למה לא להגיד טיפול פסיכולוגי וזהו?
פסיכולוגית קלינית היא מי שלמדה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית במוסד מוכר. כל תואר שני אחר, גם אם הוא טיפולי וכולל לימודי פסיכולוגיה מעמיקים וקליניים, לא ייקרא כך. כיום ישנם כמה מסלולי לימוד טיפוליים מסוג זה המבוססים על עקרונות פסיכואנליטיים, וכוללים גם הכשרה מקצועית תחת הדרכה (אשמח להבהיר ולפרט בנפרד למתלבטים ומתעניינים במסלולים השונים).

עוד כמה מילים על תעודת הזהות המקצועית שלי-
כפי שמשתקף בפוסטים שלי, אני מטפלת על פי עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי.
למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ותואר שני בטיפול באמנות ממכללת דוד ילין. זהו תואר טיפולי, כאשר כלי ההבעה הם לא רק בשיחה אלא משולבים בשימוש באמנות ויצירה. לאחריו המשכתי ללימודי פסיכותרפיה דינמית במכון מגיד, השייך לאוניברסיטה העברית ומוכר על ידי האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה והאגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. מסלול זה, הנמשך שלוש שנים, כלל הכשרה נוספת בבריאות הנפש, וכן העמקה בטכניקות הטיפול בשיחה, הכרות עם גישות פסיכואנליטיות נוספות ואופן התפתחותן עם השנים, והרחיב את ארגז הכלים הטיפולי שברשותי.

23/12/2021

התיישבת בפנים רציניות מהרגיל ואמרת במילים מדודות, לאט. לאט. שאת רוצה להודות לי. לא "תודה".
רק,
רוצה להודות, כמו זה עוד לא לגמרי מתאפשר ואת רוצה לבדוק הכלו המים.

אמרת, ושתקת.

ופרצת בבכי קורע לב, שכמו נבע מסדק שנבקע בך בזה הרגע.
עוד אני מקשיבה לקול הדמעות המדברות אליי, נעה בין שאלות, הרהורים ורצון עז לנחם, עולה בי דימוי של שבויה המבקשת לחלץ עצמה מבית האסורים.
המונח, התמים עד לפני רגע, מקבל משמעות חדשה, נוראית.
את- אסירת תודה.
ואני? מיד רוצה לנער עצמי מהתפקיד המשלים, המתבקש, ולהחזיר לך את עצמאותך. אך אני נזהרת,
הרי העצמאות עלולה להיות גם בדידות. ומה שקושר- אוסר אותנו, הוא גם החיבור.

חשבתי, לרגעים נדמה שעדיף לנפש להיות חופשית, לבדה, לא מודה.

13/12/2021

אני מזכירה לך על מה דיברנו בשבוע שעבר.
היום, כך נראה, אני אחראית על הרצף ועל הזכרון, כמו מנסה לשזור את לולאת המפגש הנוכחי בלולאת המפגש שקדם לו.
אך נדמה שזה חדש לך לחלוטין, ואת מתקשה להאמין.

- באמת?! ככה אמרתי?

- ממש כך

- אני כל כך מצטערת. סליחה. אני לא מדברת ככה בדרך כלל...

- זה באמת היה רגע מסעיר במיוחד

- כן, אבל...

- (אני עוצרת אותך) את יודעת, אני מעריכה את ההתנצלות שלך. אבל כרגע, האשמה הזו מפריעה לנו.

- מפריעה?

- כן, היא מסתירה לנו את העיקר, לא מאפשרת לראות מה כל כך זעזע אותך, עד כדי שכחה. מה הדבר שגרם לך להגיב ככה, באופן שלא מוכר לך בעצמך. וזה הדבר החשוב יותר עכשיו.

- זה מוזר. את הזכרת לי מה היה, וזה נשמע לי נכון, כלומר אני רואה את התמונה ויודעת שאת צודקת, שזה קרה כך. אבל אני לא באמת זוכרת.

- אולי זה קשה מדי, לזכור כרגע. היה משהו שזעזע, וגם הייתה התגובה שלך לתוכן שעלה, שאת לא רגילה בה. אולי עדיף פשוט לשכוח הכל. זו לא פעם ראשונה שאנחנו נתקלות בפתרון הזה.

- אז מה, המח שלי מוחק לי חלקים?

- נראה לי שזה לא לגמרי נמחק. אולי, הוא שומר זכרונות מסויימים, לרגע שאפשר יותר לשאת אותם.

24/11/2021

למה ומתי פונים לטיפול?

שמעתי פעם משפט יפה: "אדם לא מתעניין בנפש אם היא אינה מציקה לו" (אני לא זוכרת לצערי מי אמרה אותו, ובכל זאת הוא שווה ציטוט).

יש הרבה סיבות לפנות לטיפול. החל ממצוקה קיצונית סביב תחומי חיים שונים, דרך רצון לקבל תמיכה במשבר נקודתי שהתרחש, ועד פניה שמטרתה חקירת הנפש ודרכי פעולתה יותר לעומק.
אנשים לרוב מגיעים לטיפול במצבי הקצה, כשהקושי כבר גדול, ויש שבר משמעותי. וזה בסדר, כי זה ככה.
אבל האמת היא, שהחיים קשים. תמיד.
אנחנו מגיעים לעולם הזה עם רגישויות רבות, ורגשות. המציאות מכאיבה לנו.
אנו נולדים עם כמיהה לקשר. וקשרים, דווקא הקרובים ביותר, הם בעלי פוטנציאל פגיעה גבוה.
עד כדי כך, שכדי להתגונן, אנו עשויים להימנע מהם. נכון, לפעמים יהיו ברקע חברים ומשפחה, ועדיין, תהיה הימנעות מקרבה אמיתית, וחוסר במערכת יחסים עמוקה ומספקת.
המציאות הזו שמטלטלת אותנו בין כמיהה לכאב, דורשת הגנות ועיבוד תמידי, וכל אדם מעבד אותה באופן טבעי, בדרכו שלו, ומייצר הגנות על פי נטיותיו ויכולותיו. אבל לפעמים זה לא מספיק.
חששות, פחדים וחרדות צצים עקב עומס ההתנגשויות בין הרצונות הפנימיים למציאות החיצונית. כשאלה לא מעובדים, לא מדוברים, הם עלולים לגדול ולהגיע למימדים מפלצתיים, עד כדי תחושת בדידות, שגעון ואימת מוות.
דיבור על הנפש, והתבוננות משותפת בתוך מרחב טיפולי מטיב, לרוב מחזירים את הדברים לפרופורציה באופן שניתן לשאת אותה. כך, הטיפול מספק עטיפה נוספת ותמיכה בנפש המתמודדת עם החיים כפי שהם.