רונית גויכמן - לחשב קשר מחדש

רונית גויכמן - לחשב קשר מחדש מדריכת הורים למתבגרי קשב - מחוסר אונים להורות יוזמת

הקש"ר שלי

אימא לשתיים, אחת קש"ר והשנייה לא.
מלווה ומאמנת הורים לילדי קש"ר.
בסרט "סיפור אחר" משך את תשומת ליבי המשפט: "כשנולד ילד נולדים בעצם שני ילדים: הילד שדמיינת והילד האמתי ובאיזו נקודה צריך לבחור בין השניים".
אני בחרתי להתמודד עם האתגרים בדרך שלי.
אחרי שנים שהייתי עסוקה ברגשות אשמה, דאגה ותסכול.
הרגשתי שאני נוסעת במהירות מופרזת, ללא בלמים ובלי יכולת לעצור. תחושה חוסר אונים נוראית.
ידעתי דב

ר אחד: אני חייבת לעזור לבת שלי בפרט ולמשפחה שלנו בכלל.
כמנהלת פרויקטים פירקתי את המטרה למשימות, תכננתי וניהלתי את המסע:
למדתי מה זה קש"ר,
לקחתי עזרה ועברתי אימון בכדי לברר מה חשוב למשפחה שלי
התחברתי לערכים בבית הוריי
וחיברתי את כל החלקים.
כיום המשפחה שלנו היא צוות.
כל אחד מחברי הצוות מביא את חוזקותיו ותורם לתא המשפחתי,
ביחד עם התקשורת הפתוחה והכבוד ההדדי נוצר קשר אותו בלתי ניתן לפרום.
זאת הייתה דרך בודדה, עם המון עליות ומורדות והרבה ניסוי וטעיה.
את הידע המקצועי והניסיון המעשי שצברתי ארזתי לתהליך ליווי .
השליחות שלי היא לקצר עבורכם את התהליך ובעיקר שלא תרגישו לבד.

לא ככה דמיינת את השיחות ביניכםלא את הטוןולא את המרחקאיך כל דבר קטןהופך לריבואת כבר יודעת מראשאיך זה ייגמר(עצירה)אבל יש ר...
05/05/2026

לא ככה דמיינת את השיחות ביניכם
לא את הטון
ולא את המרחק
איך כל דבר קטן
הופך לריב
ואת כבר יודעת מראש
איך זה ייגמר
(עצירה)
אבל יש רגע אחד
שבו זה יכול להתחיל להשתנות

והרגע הזה קורה בלייב
📍 מחר ב־20:00

בלייב הזה
אני לא רק אדבר על זה
אני אראה לך
איך שיחה אמיתית
שנראית כמו ריב
יכולה להפוך לדיאלוג
בזמן אמת

זה הרגע שבו דברים מתחברים
וזה שונה לגמרי
מלשמוע או לקרוא

אם את רוצה להפסיק להיגרר לריבים
ולהתחיל להוביל את השיחות בבית
את לא רוצה לפספס את זה

שרייני מקום דרך דף האתגר:
https://ronitgoychman.ravpage.co.il/conflict-2-dialogue

שלך, רונית🩵

יש רגעים שאת רק רוצה שהיא תקשיב.לא תתנגד, לא תתנתק.רק שיחה שיש בה הבנה.שבה את מובילה ולא מובלת.נשארת רגועה גם כשהיא מתעצ...
30/04/2026

יש רגעים שאת רק רוצה שהיא תקשיב.
לא תתנגד, לא תתנתק.

רק שיחה שיש בה הבנה.
שבה את מובילה ולא מובלת.
נשארת רגועה גם כשהיא מתעצבנת.
יודעת לכוון את השיחה
עד שאתן מגיעות יחד להסכמה ולשיתוף פעולה.

לא מתוך כוח.
מתוך דיאלוג אמיתי.

זה לא חלום רחוק.
זה קורה כשאת יודעת להוביל.

בדיוק בשביל זה יצרתי את האתגר:
אמא חוזרת להוביל — 5 ימים לאימהות למתבגרים

מתחיל ביום ראשון | חינם לגמרי

הרשמה בקישור 👇
https://ronitgoychman.ravpage.co.il/conflict-2-dialogue

את כבר יודעת איך זה ייגמרעוד לפני שאמרת מילהשוב תריבואת כבר לא יודעת איך לדבר אתואם זה מוכר לךאת לא לבד!יצרתי אתגר חינמי...
24/04/2026

את כבר יודעת איך זה ייגמר
עוד לפני שאמרת מילה

שוב תריבו

את כבר לא יודעת איך לדבר אתו
אם זה מוכר לך
את לא לבד!

יצרתי אתגר חינמי של 5 ימים
בדיוק לרגעים האלה
כתבי “שיחה”
ואשלח לך פרטים

שלך,
רונית
| לחשב קשר מחדש |
מלווה אימהות למתבגרים
דרך הבנה, נוכחות והובלה בקשר.

יש תקופות כאלהשהכול מתערער.יש מלחמה,אין שגרה,והכול מתבלבל.כולם בביתואת מנסה להחזיק כל הכדורים באוויר כל הזמן.לדאוג לה,לל...
06/04/2026

יש תקופות כאלה
שהכול מתערער.

יש מלחמה,
אין שגרה,
והכול מתבלבל.
כולם בבית
ואת מנסה
להחזיק כל הכדורים באוויר
כל הזמן.

לדאוג לה,
ללימודים שלה
ולעתיד.

אבל בפועל,
את מוצאת את עצמך
מתעצבנת עליה יותר,
מעירה יותר,
מתרחקת יותר.

רגע אחד דואגת.
רגע אחד כועסת.
ורגע אחר בכלל לא בטוחה
מה נכון לעשות.

ובשקט, בלילה
מתגנבת לפעמים המחשבה.

"אין לי כוח עכשיו
גם לגיל ההתבגרות שלה".

זה רגע מאוד אנושי
אבל גם רגע חשוב.

אני רוצה לשאול אותך רגע
מה באמת נותן לך תחושת השפעה עכשיו
הניסיון לשלוט במה שקורה
או הדרך שבה את בוחרת להיות בתוך זה?

כי דווקא שם
כשנדמה שאין לך פניות,
נמצאת נקודת הבחירה.

לא בחירה גדולה
אלא רגע אחד קטן.

איך את עונה לה
כשהיא מדברת בטון "שמדליק" אותך,
איך את מגיבה
כשאין לך כוח,
האם את נכנסת לעוד מאבק
או שאת רגע עוצרת.

זה לא מושלם
וזה לא כל הזמן
אבל זה כן רגע אחד
שנראה קצת אחרת.

לפעמים
זה מתחיל בכלל
בלקחת נשימה עמוקה
ולהזכיר לעצמך
שאת לא אמורה להחזיק הכול מושלם.

זה בדיוק מה שאני עושה
בפגישה "להוביל שיחה אחת".
לפעמים לא צריך תהליך ארוך כדי להתחיל שינוי
מספיקה שיחה אחת אחרת.

כתבי "שיחה" בתגובות
ואשלח לך את כל הפרטים.

עקבי אחרי לעוד כלים שיעזרו לך
להוביל בקשר, גם ברגעים המורכבים

שלך,
רונית
| לחשב קשר מחדש |
מלווה אימהות למתבגרים
דרך הבנה, נוכחות והובלה בקשר.

היא עמדה במטבח כשהדלת נטרקת ברעש רועם.רגע לפני כן הבת שלה צעקה מהחדר:“אז לא צריך טובות... אני כבר אסתדר לבד.”לכמה שניות ...
05/03/2026

היא עמדה במטבח כשהדלת נטרקת ברעש רועם.

רגע לפני כן הבת שלה צעקה מהחדר:
“אז לא צריך טובות... אני כבר אסתדר לבד.”

לכמה שניות הבית השתתק.

כמה דקות קודם הן עוד דיברו על פורים.
או לפחות ניסו.
המסיבה התבטלה.
גם התחפושת
וגם כל התכנונים
עם החברות החדשות מהחטיבה.
הכל התבטל.
ועכשיו כלום.

הבת בוכה.
עצבנית.
מבקשת שיסיעו אותה רחוק.
לא מבינה למה זה מסוכן.
והאמא מרגישה איך "לחץ הדם שלה עולה".

איך היא לא רואה את המציאות?
יש אזעקות.
יש אי ודאות.
יש סכנה אמיתית.

ואיפה האחריות?
איפה ההתחשבות?
איפה היכולת לראות מעבר לעצמה?

ואז זה קורה.
הטון עולה.
הבת נסגרת.
הדלת נטרקת.
והאמא נשארת במטבח עם מחשבה אחת כואבת:

גידלתי אותה בבית הזה,
איך היא לא רואה אותנו עכשיו?
אבל אם עוצרים רגע את הסיפור,
יש כאן עוד סיפור.

נערה שחיכתה חודשים להרגיש שייכת.
שמצאה חברות חדשות.
שהרגישה לרגע חלק ממשהו.
ופתאום זה נעלם.
לא בגלל ציונים.
לא בגלל ריב.
בגלל מציאות לא יציבה.

היא לא יודעת להגיד
"אני כל כך מאוכזבת".
אז היא אומרת
"תסיעו אותי".
והאמא לא יודעת להגיד
"אני דואגת".
אז היא אומרת
"תפסיקי לחשוב רק על עצמך".

שתי מערכות עצבים מוצפות.
שני פחדים שונים.
שני כאבים אמיתיים.

כשדאגה של אמא
פוגשת אכזבה של מתבגרת,
קל מאוד להיפגע.

אבל אולי ברגע הזה,
הבעיה היא לא החוצפה.
ולא האנוכיות.
ולא החינוך.
אולי הבעיה היא ההצפה של שתיהן?

לפעמים הערך הכי גדול שאת יכולה לתת עכשיו
הוא לא נאום.
ולא הסבר על המצב.
אלא רגע אחד של יציבות.

משפט אחד:
אני רואה כמה התאכזבת.

ואחריו גבול ברור:
אנחנו לא נוסעים רחוק עכשיו.

לא כי את אדישה.
לא כי היא לא מבינה.
אלא כי קודם מרגיעים.
ואחר כך מחנכים.

בתקופה הזו
כולנו מצטמצמים קצת.
גם אנחנו.
גם הם.

כשהעולם בחוץ מתערער כל כך,
הבית הוא המקום שבו אנחנו שומרים על יציבות
האחד בשביל השני.

אולי המטרה בימים כאלה
היא לא לגדל מתבגרת אידיאלית.
אלא לשמור על הקשר בתוך הסערה.

אם הפוסט הזה דיבר אלייך,
אשמח שתכתבי כאן בתגובה
"מוכר".
לפעמים רק הידיעה שאנחנו לא לבד
כבר נותנת קצת אוויר.

שלך,
רונית
| לחשב קשר מחדש |
מלווה אימהות למתבגרים
דרך הבנה, נוכחות והובלה בקשר

הדבר הכי קשה ברגע הזהזה לא רק הפחד מהאזעקה.זה הרגע שבו את רואה אותו נשאר במקום,מתמהמה,ואת מרגישה איך הדופק שלך עולה.את צ...
02/03/2026

הדבר הכי קשה ברגע הזה
זה לא רק הפחד מהאזעקה.
זה הרגע שבו את רואה אותו נשאר במקום,
מתמהמה,
ואת מרגישה איך הדופק שלך עולה.
את צועקת.
הוא מתעצבן.
והלב שלך מתכווץ.

לא כי את כועסת רק על ההתנהגות שלו.
את דואגת לו.
ואת רוצה לדעת שברגעים הכי קריטיים,
אתם פועלים כצוות.

אבל כאן מגיע משהו שחשוב להבין.
במצבי איום מתמשכים,
לא כולם מגיבים לפחד באותה צורה.
יש מי שנדרך מיד.
ויש מי שמדחיק.

אצל חלק מהמתבגרים, ההדחקה נראית כמו אדישות.
כמו “עוד רגע”.
כמו חוסר דחיפות.
זה לא בהכרח זלזול.
לפעמים זו הדרך של המוח שלהם להרחיק את הפחד כדי לא לקרוס.
ועדיין, וזה חשוב לומר ברור:
הבטיחות לא נתונה למשא ומתן.

בטיחות היא הגבול.
ושיתוף פעולה הוא הדרך להגיע אליו.

אז מה עושים בפועל?
לא מחכים לאזעקה הבאה.
ולא מנסים לחנך תוך כדי ריצה למרחב המוגן.

בזמן רגוע יחסית,
יושבים לשיחה קצרה. אנושית. ישירה.
לא נאום.
לא חקירה.
משהו כזה:
“כשיש אזעקה ואני רואה שאתה מתמהמה, אני נלחצת. אני דואגת לך.”
משתפת רק את האמת שלך. בלי האשמה.

ואז שאלה אחת סקרנית:
"מה יעזור לך להגיב מהר יותר בפעם הבאה?"
השאלה הזו עושה שינוי עמוק.
היא מעבירה אותו מעמדת "מי שמקבל הוראות"
לעמדה של לקיחת אחריות.

השלב הבא הוא לאפשר לו לבחור תפקיד ברור.
אולי הוא יבחר לדאוג לאחים הקטנים שיכנסו לממ"ד.
אולי לדאוג לכלב.
אולי לוודא שהחלון סגור.

למה?

כי כאן נכנסים שלושה צרכים פסיכולוגיים שבמיוחד מתחדדים בזמן איום מתמשך:
ביטחון.
משמעות.
והשפעה.

כשאת נותנת לו לבחור תפקיד ברור,
משהו משתנה.
ברגע שהוא בוחר,
הוא כבר לא רק מגיב לאזעקה.
הוא שותף בהתמודדות.

זה לא קסם.
זה תרגול של אחריות בתוך הקשר.

הבית בזמן מלחמה צריך הנהגה שקטה.
לא שליטה.
לא מאבק.
הנהגה ששומרת על גבול ברור,
ומזמינה שיתוף פעולה כדי לעמוד בו.

אם זה הסיפור שלך עכשיו,
כתבי “צוות” בתגובות.
לפעמים עצם הידיעה שאנחנו לא היחידות ברגע הזה
כבר מורידה דרגה בלחץ.
אני כאן.
שלך,
רונית

זה היה מזמן אבל אני עדיין זוכרת את זה כאילו זה היה אתמולערב אחד, שנכנסתי לחדר של הבת שליושוב ראיתי את אותו המראה:בגדים מ...
25/02/2026

זה היה מזמן אבל אני עדיין זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול
ערב אחד, שנכנסתי לחדר של הבת שלי
ושוב ראיתי את אותו המראה:

בגדים מלוכלכים ונקיים
מעורבבים
על הרצפה, על הכיסא, על המיטה...

וברגע אחד הרגשתי איך הלחץ דם שלי עולה ואיתו גם הדופק.
לא רק בגלל הבגדים.
בגלל המחשבה שעברה לי בראש:
איך היא תלמד ככה לקחת אחריות?

זה כבר לא היה על כביסה.
זה היה על העתיד שלה.

אבל אם נכנס רגע לראש שלה,
התמונה נראית אחרת:
עבר עליה יום ארוך
היא עייפה
היא מוצפת
ועכשיו אני מפילה עליה משימה לא נעימה
שלא מרגישה דחופה עכשיו.

לא זלזול.
לא מרד.
פשוט סדר עדיפויות אחר של גיל ההתבגרות.

וכאן נוצר הפער.
אנחנו רואות אחריות עתידית.
הן חוות עומס עכשווי.
שתי חוויות אמיתיות.

בגיל ההתבגרות תפקודים ניהוליים עדיין מתפתחים:
להתחיל משימה לא נעימה, לתכנן, לתעדף, להתמיד.

זה לא אומר לוותר על הציפייה לאחריות.
זה אומר ללמד אותה בדרך
שבונה מסוגלות במקום התנגדות.

כי כשאנחנו מגיבות מהפחד
אנחנו מקבלות התנגדות.
כשאנחנו מובילות דרך קשר
אנחנו בונות אחריות מבפנים.

הרבה אימהות שמגיעות אליי בטוחות שהבעיה היא הכביסה.
אבל ברגע שאנחנו ממפות יחד את הדינמיקה,
מתגלה משהו עמוק יותר.
ואז התגובה בבית משתנה.

אני סקרנית,
מה מפעיל אותך יותר כשאת רואה את הכביסה על הרצפה?
כעס? פחד? אכזבה?

ואם את מרגישה שהוויכוחים הקטנים כבר שוחקים את הקשר ביניכן
ואת רוצה להבין לעומק איפה נוצר הפער ואיך לשנות את הדפוס,
אני מציעה פגישת מיפוי ממוקדת בת 60 דקות.

פגישה אחת שעושה סדר ומראה כיוון ברור להמשך.
לא פתרון קסם. כן שינוי עומק.
תכתבי לי “מיפוי” בפרטי ואשלח לך פרטים.

שלך,
רונית
| לחשב קשר מחדש |
מלווה אימהות למתבגרים
דרך הבנה, נוכחות והובלה בקשר.

יש אמהות שאומרות לי:"זה כבר לא ויכוח.זה אוטומט.אני רק פותחת את הפה והוא כבר נגד."אם את מזדהה עם זה,כנראה שלא מדובר רק בג...
23/02/2026

יש אמהות שאומרות לי:
"זה כבר לא ויכוח.
זה אוטומט.
אני רק פותחת את הפה והוא כבר נגד."

אם את מזדהה עם זה,
כנראה שלא מדובר רק בגבול אחד.
מדובר בזירה קבועה של מאבקי כוח.

את אומרת משהו.
הוא מתנגד.
את מחריפה.
הוא מקצין.
ושניכם נשאבים פנימה.

ועכשיו שאלה כנה, בלי שיפוט:
כשזה קורה,
מה קורה לך בגוף?
האם את מתכווצת?
מתקשחת?
מרימה קול?
או פשוט מתעייפת?
כי זו הנקודה שבה הכל מתחיל.

זה לא בהכרח ילד “מרדני”.
ולא בהכרח אמא “קשוחה מדי”.
זו לולאה.

מה שהוא עושה מפעיל אותך.
מה שאת עושה מפעיל אותו.

ובזירה הזו, שיתוף הפעולה נעלם.
לפעמים, בלי לשים לב,
את כבר לא נלחמת על הגבול.

את נלחמת על מי כאן שולט.
והוא נלחם על מי כאן עצמאי.
זו כבר לא שאלה של גבול.
זו שאלה של כוח.

כי רוב ההורים מנסים לפתור את זה דרך יותר שליטה.
יותר הסברים.
יותר לחץ.

אבל אם נכנסים שוב לזירה,
הדפוס רק מתחזק.

וכאן מגיע השינוי שאני כל כך מאמינה בו:

המטרה היא לא לנצח בזירה.
המטרה היא לא להיכנס אליה.

גבול נשאר גבול.
אבל לא מנהלים אותו בתוך הסערה.
בזמן רגוע שואלים:
איך אתה יכול להצליח בזה?
מה יעזור לך לעמוד בזה?

מתוך הנחת יסוד אחת עמוקה:
כל מתבגר רוצה להיות טוב, אם הוא יכול.

וכשסערה מתפרצת?
“אני לא מדברת כשצועקים.
כשאתה נרגע, נדבר.”

יציבות.
לא קרב.
לא כניעה.
זו הובלה דרך קשר.

ועכשיו אני באמת סקרנית:
באיזה רגע את הכי נשאבת לזירה?
ומה הילד שלך עושה "שמדליק" אותך במיוחד?
מסך?
מטלות?
טון דיבור?
שעת חזרה?

כתבי מילה אחת בתגובה.

אם את מרגישה
שזה באמת דפוס שחוזר על עצמו,
לפעמים שיחה אחת ממוקדת
שבה מפרקים יחד את "הזירה" שלכם
יכולה לשנות כיוון.

אני כאן.

שלך,
רונית
| לחשב קשר מחדש |
מלווה אימהות למתבגרים
דרך הבנה, נוכחות והובלה בקשר.

"הוא לא נרדם עד אחת בלילה, בבוקר הוא זומבי.מה אני עושה עם זה?"אני פוגשת כל כך הרבה אימהות מותשות מהלילה.“ניסיתי הכול.”שע...
21/02/2026

"הוא לא נרדם עד אחת בלילה, בבוקר הוא זומבי.
מה אני עושה עם זה?"

אני פוגשת כל כך הרבה אימהות מותשות מהלילה.
“ניסיתי הכול.”
שעת שינה מוקדמת.
טלפון מחוץ לחדר.
הסכמים. איומים. ויכוחים.
ובסוף?
אחת בלילה.
ובבוקר הוא כמו זומבי.

ואת דואגת.
לא כי את רוצה שליטה.
כי את רוצה שהוא יהיה
בריא.
יתפקד.
יצליח.

אז בואי נדבר רגע בכנות.

לפעמים זה לא שהוא לא רוצה לישון.
לפעמים הוא פשוט לא מצליח להירדם.

העולם שלהם היום לא דומה לעולם שאנחנו גדלנו בו.
יש להם גירויים בלי הפסקה
חברים שמחוברים 24/7.
עומס לימודי.
לחץ חברתי.

הגוף שלו עייף.
אבל הראש לא מצליח להירגע.

יש כאן נקודה שחשוב להבין לעומק:
זה לא רק כמה שעות הוא ישן.
זה אם הגוף שלו באמת הצליח להוריד הילוך.

המריבה על השינה,
רק מעלה עוד יותר את המתח.
ואז נוצר מעגל:
את לוחצת כי את דואגת.
הוא מתנגד כי הוא מרגיש נשלט.
והגוף שלו נשאר ער.

בגיל ההתבגרות שליטה כבר לא באמת עובדת.
אבל השפעה כן.

שינה טובה לא נוצרת מציווי.
היא נוצרת כשהגוף מרגיש מספיק בטוח להירגע.

לכן השאלה החשובה היא לא רק:
"איך אני גורמת לו לישון?"
אלא:
מה באמת גורם לו להישאר ער?

לפעמים זו חרדה סמויה.
לפעמים עומס שלא קיבל פורקן.
לפעמים הרגל לא טוב.

כשמחליפים את השאלה, משהו משתנה גם בתגובה.
במקום לנהל את השיחה על שינה
ברגע הכי טעון של היום,
מזיזים אותה לזמן אחר.
רגע רגוע יותר.
ושואלים מתוך סקרנות.
"מה לדעתך יכול לעזור לך להוריד הילוך בערב?"

מכאן בונים יחד משהו קטן.
לא דרמה, לא מהפכה.
אלא מין טכס:
אורות נמוכים בבית.
מוזיקה רגועה.
מקלחת חמה.
נשימה איטית.

העיקרון פשוט:
לא להכריח אותו לישון.
אלא לעזור לו להירגע כדי שהשינה תגיע.

זה גם מחזק אותך במקום אחר:
את לא מוותרת על הגבולות.
את בונה שיתוף פעולה.
שזה הרבה יותר יציב לטווח ארוך.

אם משהו כאן נתן לך חומר למחשבה,
או יש לך שאלה שמטרידה אותך עכשיו?
הקו החם פתוח.

שלך,
רונית
"לחשב קשר מחדש"
מלווה אימהות למתבגרים
דרך הבנה, נוכחות והובלה בקשר

“אני לא מוכנה שידבר אליי ככה.”זה משפט שאני שומעת הרבה מאימהות למתבגרים.גלגול עיניים.שתיקה.תגובה חדה לשאלה לגמרי רגילה כמ...
19/02/2026

“אני לא מוכנה שידבר אליי ככה.”

זה משפט שאני שומעת הרבה מאימהות למתבגרים.
גלגול עיניים.
שתיקה.
תגובה חדה לשאלה לגמרי רגילה כמו: “איך היה היום?”

ובאותו רגע זה מרגיש כמו חוסר כבוד.

זה הרגע בו הגוף נדרך.
את מרגישה פגועה.
ומיד מגיע גם הפחד:
"אם אני לא אעצור את זה עכשיו, לאן זה יתפתח?"

הרבה הורים מגיבים בדיוק מהמקום הזה.
מהפגיעה ומהפחד.

המתבגר שלך לא מתעורר בבוקר עם מטרה לזלזל בך.
מה שקורה אצלו הוא שילוב של שני דברים גדולים מאוד:
מצד אחד, מערכת העצבים שלו עדיין מתפתחת.
הרגש עולה מהר ובעוצמה.
והחלק במוח שאחראי על חשיבה קדימה, ויסות והשפעה על אחרים, עדיין בשלב ההתפתחות.

מצד שני, יש לו צורך חזק מאוד באוטונומיה.
להרגיש שיש לו קול.
שהוא זה שבוחר.
ולפעמים אפילו שאלה תמימה נחווית כאיום על העצמאות הזו.
כשהוא מרגיש מאוים, הוא נכנס להגנה.
התגובה יוצאת מהר, לפני מחשבה.
ואז, אם גם אנחנו מגיבות מתוך הפגיעה והפחד,
נוצרת ספירלה.

אנחנו מנסות “לסגור את זה מיד”.
להחזיר לסדר.
לדרוש התנצלות.
להחזיר באותה מטבע.
אבל במקום ללמד ויסות ותקשורת, אנחנו מדגימות תגובתיות רגשית.

והנה העיקרון החשוב באמת:

לא ההתנהגות שלו קובעת את הכיוון.
התגובה שלנו קובעת.
זה לא אומר לספוג.
זה לא אומר לוותר על גבולות.
זה כן אומר לבחור איך להציב אותם.

אני מאוד מתחברת למנטרה פשוטה בת שלושה חלקים:
• אני רואה אותך ("אני רואה שאתה מתעצבן")
• אני מבינה אותך. ("אני מבינה שזה מתסכל")
• אני איתך. ("אני כאן, גם עכשיו")
לא כסיסמה, אלא כעמדה.

ורק אחר כך, גבול ברור ושקט:
“קשה לי כשהתגובה פוגעת בי.
אני רוצה לשמוע אותך.
אפשר להגיד את זה אחרת?”

אם הוא לא מוכן, אפשר גם לומר:
“אני לא אמשיך את השיחה עכשיו. אני צריכה להירגע. נדבר כשנוכל לדבר אחרת.”
גבול.
בלי כוח.
בלי השפלה.
בלי מלחמה.

כשנרגעים, חוזרים לזה.
“מה היה לך קשה שם?”
“מה ניסית להגיד?”
“איך אפשר להגיד את זה אחרת בפעם הבאה?”

כך נבנית מיומנות.
כך נבנה קשר.
הוא לומד להיות מבוגר.
וגם את גדלה איתו.

שלך,
רונית
"לחשב קשר מחדש"
מלווה אימהות למתבגרים
דרך הבנה, נוכחות והובלה בקשר

את חוזרת הביתה אחרי יום עבודה.ואז את רואה את החדר שלה...בגדים על הרצפה, עטיפות של ממתקים, כאוס.את מבקשת, בנועם."תסדרי, ב...
15/02/2026

את חוזרת הביתה אחרי יום עבודה.
ואז את רואה את החדר שלה...

בגדים על הרצפה, עטיפות של ממתקים, כאוס.
את מבקשת, בנועם.
"תסדרי, בבקשה, את החדר, לא חבל על כל הבגדים שזרוקים על הרצפה?"
"עוד רגע", היא עונה.
"נו, שנייה".
את כבר יודעת מה עומד להגיע,
את מכירה את הסוף של הסיפור.

למרות זאת,
את מחכה.
הרגע עובר.
את מזכירה לה שוב ומוסיפה:
"כמה פעמים אני עוד צריכה לבקש,
כדי שתעשי מה שאני מבקשת..."

פיצוץ!!!.

"די כבר, את כל כך מעצבנת",
"אין לי רגע של שקט בבית הזה"
"מתה כבר לעוף מפה, את כל כך נודניקית".

ובשבילך זה לא רק בלגן.
זה המאמץ שלא נגמר.
התחושה שאת מבקשת דבר כל כך בסיסי,
ואפילו לזה אין מקום.

המחשבות שוב מתחילות "להרים ראש"
למה כל דבר צריך להיות מאבק?
למה היא לא יכולה פשוט לענות בצורה נורמלית?
ואם ככה זה נראה עכשיו,
איזה אדם היא תגדל להיות?
ומה נשאר לך לעשות כדי לזכות במעט שליטה בהורות שלך?

את צועקת.
את מאיימת.
ואת אומרת דברים שלא תכננת להגיד.
את מותשת, שחוקה ובעיקר מרגישה כל כך לבד.

את דמיינת ילדה אחרת,
ילדה שאת יכולה לדבר איתה, לשבת איתה על כוס של שוקו וללכת יחד איתה לשופינג.

בדיוק כאן,
שווה לעצור רגע ולשאול:
איזו משמעות את נותנת לתגובה שלה,
והאם זו המשמעות היחידה שיכולה להיות כאן?

אם ננסה, לרגע אחד, להוסיף גם את הזווית שלה,
זה אולי היה נשמע ככה:
"אמא, החדר שלי הוא המקום היחיד שהוא באמת שלי.
זה המקום שבו אני מרגישה שיש לי קצת שליטה,
שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, שיש לי בו שקט.
בגלל זה אני גם סוגרת את הדלת כדי שארגיש בבועה שהיא רק שלי
אני רוצה לסדר כשזה יתאים לי, לא כשאת רוצה שאני אסדר.
את בכלל לא שואלת אותי איך עבר עלי היום
את יודעת שרבתי היום עם נופר (החברה הכי טובה שלי).
אין לי כבר כוח, לכולם יש דרישות וטענות אלי.

אמא, זה לא כי אני עושה לך דווקא...
ממש אני לא רוצה לריב איתך כל יום כל היום.
אבל, את פשוט לא מבינה אותי."

אם ננסה רגע להקשיב למה שעומד מאחורי המילים,
זה נשמע שהיא מותשת והיא מרגישה שיש עליה המון עומס,
ובגלל זה התגובה שלה יוצאת חדה, מתגוננת ובלי סינון.

אני רוצה לחזור אליך.
זה לא אומר שמה שחשוב לך לא חשוב.
וזה לא אומר שאת צריכה לוותר על גבולות.
אבל זה כן פותח פתח לדרך אחרת,
דרך שמתחילה בהבנה של הפער.

אם הפוסט הזה נגע בך, אפשר פשוט להשיב "כן".

תזכרי, את לא לבד בזה.
ואפשר ללמוד להוביל גם רגעים כאלה אחרת,
לאט, צעד צעד, מתוך הקשר.
שלך,
רונית

"לחשב קשר מחדש"
מלווה אימהות למתבגרים
דרך הבנה, נוכחות והובלה בקשר

Address

Ra`anana

Opening Hours

Monday 17:00 - 20:00
Tuesday 17:00 - 20:00
Wednesday 17:00 - 20:00
Thursday 17:00 - 20:00
Friday 09:00 - 12:00
Sunday 17:00 - 20:00

Telephone

+972545573803

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when רונית גויכמן - לחשב קשר מחדש posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to רונית גויכמן - לחשב קשר מחדש:

Share