02/09/2024
אתמול מצאתי את עצמי מתלבטת איפה אני נחוצה יותר, בתמיכה בתלמידים שלי או בהפגנה.
בסוף הלכתי קודם להפגנה בצומת ומשם לשיעור בסטודיו שניסה לעבד, לרכך ולמצוא שיווי משקל ואולי שמץ שפיות בימים הנוראים האלה.
בכל גל של משבר, הרשת מוצפת במטיפים ונביאי זעם שבטון נוזף מסבירים לי ולכל מי שעוצר לקרוא או להקשיב, איך נכון וחשוב להתנהג עכשיו.
ואני באמת מבינה את מצוקה הקשה, את היאוש, את הכעס, התסכול, את חוסר האונים שגורם לנו רק לנסות לעשות משהו בעניין בלי לדעת מהו המשהו הזה, וכדי לחזק את עצמנו אנחנו מוכרחים שכולם כולם יעשו כך גם, כי אולי אין לנו מושג אבל לפחות לא נהיה לבד בזה.
אותם מטיפים לא יודעים שאני מפגינה במצטבר כבר חמש שנים, מאז ימי בלפור ה"עליזים", דרך הפגנות קפלן בימי ההפיכה המשטרית ה"תמימים", ובצמתים, ובגשרים ובשנה האחרונה, ולא יודעים שמילים כמו: עכשיו! כולם! אין ברירה! זה לא הזמן למדיטציה עכשיו! תזיזו את הטוסיק (הם לא באמת אמרו טוסיק) ותצאו מהבית! רק ככה! עם סימן קריאה בסופם! - לא באמת משכנעות אותי, רק מחזקות את הריחוק והניתוק.
וזה בסדר שהם לא יודעים, הם לא יכולים לדעת מה מתחולל בתוכי, הם יכולים רק לדעת מה נכון עבורם, מה היא הפעולה שאליה הם מתמסרים, במה הם מאמינים, מה מניע אותם לפעולה ומה לא.
הם לא יכולים לדעת שבשבילי למשל, אין זמן יותר דחוף ונחוץ למדיטציה עכשיו, כי בלי היכולת לחזק ולייצב את עצמי מבפנים אין לי בכלל סיכוי לפגוש את הבחוץ, לא רק בהפגנות, אלא סתם ככה ביום יום.
כי כל אחד יודע רק עבור עצמו.
ולגבי המשפט שאני שומעת הרבה:"תעשו את זה גם אם אתם לא מאמינים שזה עוזר" אני רוצה לומר שני דברים:
1. זה מה שאני עושה שנים כבר, בלי להאמין באמת, כי אי אפשר בכוח, ביחד עם תחושת האבדון וחוסר התכלית, וההרגשה שזה לא המקום שלי פה ולא הדרך שלי לתרום, וזה מביא אותי אל הדבר השני.
2. האם אתם מכירים דבר אחד שהצליח ללא האמונה? האם אתם יכולים לממש פעולה לאורך זמן בלי להאמין בצידקתה, ובלי לקרוס בעקבותיה?
כמו לכולם, יש לי דעות ואג'נדות, אבל אני לא חולמת להגיד לאנשים שעכשיו זה תלוי רק בהם, אני לא חולמת להגיד להם שזה לא הזמן להישאר על הספה, או שצריך להפסיק לאכול בעלי חיים (למרות שאני חושבת שכדאי ממש להפסיק לאכול בעלי חיים), אני לא מתיימרת לומר להם שרק ככה נצליח - כי אני יודעת שיש הרבה מאוד דרכים להירתם לשינוי ולתרום לאנושות בזמן משבר, ואני לא באמת יודעת מהי ה-דרך הנכונה.
אני אמשיך להיות רתומה לשירות ולשינוי בכל דרך שארגיש שאפשרית לי: לפעמים בהפגנות, לפעמים דרך מפגשים עם חיילים ושורדים מתמודדי פוסט טראומה, לפעמים בשיחות נפש עמוקות עם אנשים, לפעמים במפגשי התמיכה שאני מקיימת, לפעמים דרך שיעורי היוגה ודרך תרגול בלתי מתפשר עם עצמי.
כל אחד ואחת מאיתנו עושים בכל רגע נתון את הטוב ביותר שאנחנו יכולים על סמך הידע שיש לנו, כל אחד פועל בדרך שאפשרית לו עבור איזשהו "טוב" שהוא מאמין בו, גם אם הוא שונה מהטוב שלי.
והלוואי שכולנו נעשה את הטוב ביותר שלנו עבור עצמנו ועבור העולם. 💛
התמונה: מהחורף, בדרך לכנס גיבורות-על.
Liat Mandel
