31/10/2022
כורסי
1991, בני יהודה, דרום רמת הגולן. בוקר, שבת, שקט על הכביש. רק אני, ילד בן שש, על אופני הרים צהובים, מידת גלגל 20 אינצ', ואבא על אופני ראלי בצבע כחול לבן.
אוויר גולן קריר, שקט מוחלט. יוצאים מחוץ לישוב, פנינו למורד הירידה, רוכבים מערבה אל ים כנרת. מגבירים מהירות, רוכבים בזוג, אבא לשמאל ואני צמוד לשול הכביש. מתקדמים לקראת הפניה הראשונה ימינה, השיפוע גובר, ועימו המהירות.
אבא, בקול מלא בטחון וללא היסוס מודיע, נתראה למטה!
ואני, בן השש מקבל את דבריו ללא אפשרות לעצור את מה שעמד להגיע. תוך שניה, נותרתי לבדי, מסתכל על אבא דוהר במורד כמו אחוז דיבוק, מגביר מהירות כמו רכב ממונע ולא מביט לאחור. כמה רגעים לאחר מכן, אני מגיע לשיפוע הראשון. המהירות גוברת, כמעט בלתי נשלטת. הכידון מתחיל לרעוד מצד לצד, בדיוק כאשר התהום מופיעה מעבר למעקה הבטיחות הרעוע בתקן של שנות השמונים / תשעים.
הגעתי לאמצע הירידה, מישור וקצת עליה. אבא ממתין לי, ושנינו ממשיכים יחד אל עבר החלק השני של הירידה. מתחילים לרדת, ושוב אותו סיפור. אני מדווש במרץ, ואבא הולך ונעלם.
מגיע לסוף הירידה, אבא ממתין ומלווה אותי לחניון של צומת כורסי. אמא מגיעה עם הרכב, ושואלת איך היה. מרוב התרגשות של ילד בן שש שזה עתה שרד ירידה של 12 קילומטרים בכביש פתוח לרכבים, עם מורדות המובילים לתהום, כשבהן טמונים ים של מוקשים נטושים.
אמרתי "אמא, רעד לי הבולבול"!
זה היה אבא שלי, ואני כבר 7 שנים מתגעגע, אסף
Assaf Yogev
