19/05/2025
קראתי מאמר שפורסם על ידי ד"ר סברין רוקאן. הוא עוסק במחקר עדכני על תפקידו של אוקסיטוצין, או 'הורמון האהבה', ויכולתו לרפא את הלב.
הנה עיקרי הדברים – זה מדהים!
חוקרים גילו שאוקסיטוצין מעורר תאי גזע הנמצאים באפיקארדיום – השכבה החיצונית של הלב – וגורם להם לנוע ולהפוך לקרדיומיוציטים, תאי שריר מיוחדים שאחראים על התכווצות הלב.
דג הזברה, שהוא מודל מחקר ידוע בזכות יכולת ההתחדשות יוצאת הדופן שלו, החוקרים הבחינו כי לאחר פציעת לב שנגרמה באמצעות קיפאון (פציעת קרח), רמות האוקסיטוצין במוח זינקו. ההורמון עבר לאחר מכן אל הלב, נקשר לקולטנים ייחודיים באפיקארדיום, והפעיל שרשרת של אותות מולקולריים.
אצל בני אדם, היכולת הטבעית לייצר את אותם תאים פרוגניטוריים (שמהווים שלב מעבר בין תא גזע לתא בוגר ומתמחה) מוגבלת מאוד – מה שהופך את התגלית הזו לבעלת ערך רב במיוחד.
הממצאים האלו פותחים את הדלת לשימוש אפשרי באוקסיטוצין כטיפול חדשני לנפגעי התקפי לב או פגיעות לב אחרות. עם זאת, תוחלת החיים הקצרה של ההורמון בזרם הדם מהווה מכשול, ולכן החוקרים בודקים כעת דרכים לפתח נוסחאות יציבות ועמידות יותר, על מנת למקסם את היעילות הרפואית.
ברפואה הסינית, הלב אינו רק איבר פיזיולוגי: הוא נחשב ל'קיסר' של האיברים, שכן הוא שולט על הרוח, המודעות והחיוניות הנפשית.
הלב המאוזן תורם לשמחה, צלילות מחשבתית וחוסן רגשי. לעומת זאת, צער עמוק, סטרס כרוני או בדידות ממושכת עלולים לגרום לבעיות שינה, דפיקות לב או תחושת כובד בחזה.
לכל איבר משויך רגש מסוים: ללב – הפצע שנגרם מהיעדרה של השמחה.
שברון לב או טראומה רגשית קשה יכולים ממש 'לשבור את הלב', כמו במקרה של תסמונת טקוצובו, שבה החדר השמאלי של הלב מתעוות זמנית כתוצאה משוק רגשי חריף.
התובנות העתיקות האלו נפגשות כיום עם התגליות המדעיות על האוקסיטוצין, 'הורמון האהבה': האחת מדברת על מסלולים מולקולריים, השנייה על צ’י – אך שתיהן מזכירות שהלב אינו נרפא רק באמצעות תרופות: הוא זקוק לקשר, לרוך ולשלום פנימי.
הבדידות היא רעל שקט שמעכב את ההחלמה – בעוד האהבה מרפאה.
מחקרים:
https://urlr.me/RD4gaj
