24/01/2016
החלטות קשות
מה שאני הולך לכתוב כאן הוא אולי קצת שונה בנוף, ואולי לא כל כך פופולרי.
אבל מי שמכיר אותי טוב יודע שאותנטי ונוגע באמת שבלב מנצח אצלי תמיד, גם אם זה פחות פופולרי.
אתם יודעים הרי שבפייסבוק, ולא רק בפייסבוק, כולנו מנסים למכור לכולנו את החיים הטובים והיפים, ואם הם במקרה לא, אז טריק קטן זה כל מה שחסר לנו כדי שהם יהיו כאלה.
מממ, לפעמים זה נכון.
אבל האמת היא שכולנו יודעים שלפעמים זה לא.
ואני רוצה לתת מקום וביטוי גם לחלק הזה, שמצטלם פחות טוב.
כי הוא גם חלק מהחיים.
אתם יודעים, בניו אייג' ובפסיכולוגיה החיובית משתמשים הרבה ב"הכול אפשרי!"
אבל כולנו מכירים את הדילמות האלה בחיים, שבהן אנחנו יודעים שבעולם הזה, כאן על כדור הארץ, לא תמיד הכול אפשרי. לפעמים צריך לקחת החלטה או לעשות בחירה, והבחירה הזאת היא לא פשוטה.
אומרים "לך עם הלב שלך!" - אבל לפעמים אנחנו כל כך מבולבלים, מרגישים כמו חבל שמושכים אותו לשני הצדדים, שנדמה שאפילו הלב מדבר בשני קולות - אז עם איזה לב ללכת?
חברה טובה שלי אומרת שיש את הקול של הלב, ויש את הקולות החיצוניים של הסביבה, וכשמנקים את הקולות של הסביבה אפשר שוב להרגיש בוודאות מה הלב אומר.
אני מסכים איתה.
אבל מה אם ללכת עם הלב זה אומר להפסיד משהו אחר? או לאבד מישהו? או להיפגע, או לפגוע?
המצבים האלה מאוד מפחידים אותנו.
ואתם יודעים מה הדבר שרובנו עושים כשאנחנו צריכים לעשות משהו שמפחיד אותנו?
נכון, בורחים מזה, דוחים את הקץ, מנסים להתעלם כמה שאפשר, מנסים להתעסק בינתיים במשהו אחר, מקווים שאולי זה ייפתר מעצמו.
בשפה המקצועית קוראים לזה "הימנעות". כולנו מעדיפים להימנע ממשהו שלא נעים לנו או שמפחיד אותנו. זה מנגנון הגנה טבעי.
אבל מה אם אנחנו תקועים במצב הזה כבר הרבה זמן? והזמן ממשיך לעבור... ואנחנו ממשיכים לדחות את הקץ... ובינתיים אולי יש יותר מה להפסיד ואולי אם עכשיו ניקח את ההחלטה אז אולי יותר ייפגעו או יכעסו או יבקרו אותנו, ואולי לא הכי נוח אבל אולי יותר נוח באזור הנוחות מאשר לקום ולעשות מעשה?
אבל הזמן ממשיך לעבור, ובפנים מקננת וגדלה התחושה הזאת שאנחנו לא ממש רוצים להקשיב לה, שאנחנו לא ממש כנים עם עצמינו...
אז הדבר השני שאנחנו נוטים לעשות במצבים האלה זה לחפש מישהו אחר (או כמה שיותר אנשים) ש"יגלו" לנו את התשובה, שיבחרו במקומנו, שיגידו לנו כבר מה לעשות לעזאזל!
(ככה לפחות נוכל להגיד שמישהו אחר אמר לנו, שזה לא אשמתנו...)
אבל גם זה לא כל כך פשוט, כי בסופו של דבר מי שיחיה את ההחלטה הזאת ויחווה אותה על בשרו - זה לא הם, אלא אנחנו.
בסופו של דבר, חברים, יש מצבים בחיים שמצריכים בחירה אמיצה.
כי לדחות או לבקש שמישהו אחר יחליט בשבילנו זה אולי פלסטר זמני נחמד,
אבל כדי לחיות חיים אותנטיים באמת, לפעמים אין ברירה אלא לגעת בפחד ישירות, לגעת במקום בתוכנו שמצטלם פחות טוב, להישיר אליו מבט ולמצוא מולו את האומץ להיות אנחנו, להיות אמיתיים, ולחיות עם זה לטוב ולרע.
אז קודם כל מי שהפוסט הזה מוצא אותו בימים שבהם הוא קצת מרים גבה לגבי "פתרונות קסם" (וכן, כאמור יש מקרים שבהם זה נכון, אבל לא תמיד) ומסתכל על האנשים האלה שמצטלמים ממש ממש טוב ושואל את עצמו אם רק אצלו הדברים קצת יותר מורכבים - אז לא, אתם לא לבד! ואתם ממש נורמליים!
וזה הכי בסדר. כי האמת היא שזה חלק בלתי נפרד מהחיים וכולנו עוברים את זה.
והדבר השני, מה כן אפשר לעשות?
ריטה ועברי לידר צדקו כשאמרו "קל הרבה יותר לפחד ביחד."
אני מאוד אוהב ציטוטים של רבי נחמן מברסלב, אבל הפעם אני חושב שיש לו משהו ללמוד מריטה :) (או יותר נכון ממירי פיגנבוים)
כי "כל העולם כולו גשר צר מאוד" - זה נכון,
אבל "העיקר לא לפחד כלל" - זה לא תמיד אפשרי.
אם יש לכם אנשים שאתם סומכים עליהם, רק כאלה שאתם מאמינים שהם מספיק רגישים, חזקים ועד כמה שאפשר אובייקטיביים כדי להיות אתכם בהתלבטות הזאת, תתקשרו אליהם ותגידו שאתם צריכים עזרה.
מצד אחד אל תבקשו מהם שיחליטו בשבילכם, אבל מצד שני אל תישארו עם הדילמה שלכם לבד.
לפעמים אמפתיה, אוזן קשבת וכתף תומכת זה כל מה שאנחנו צריכים כדי למצוא את התשובות בתוכנו ואת האומץ לפעול על פיהן.
ואם אין מישהו כזה או שזה מצב רגיש יותר אתם מוזמנים לפנות אליי, לספר, ונבדוק אם אני יכול ללוות אתכם בגשר הזה.
כי לפעמים כל העולם כולו מרגיש כגשר צר מאוד - אבל קל הרבה יותר לפחד ביחד.
אוהב תמיד,
יאיר
(ולמי שרוצה להתייעץ בטלפון: 050-4600969)
נ.ב. - לפעמים שואלים אותי - מוזמנים לשתף את הפוסט בשמחה, וגם פוסטים אחרים שלי.
