04/11/2025
אתמול ראיתי סרטון עצוב שנגע לליבי.
אולי גם אתם ראיתם אותו, גבר בחדר לידה, במצוקה נוראית, כי אישתו ילדה תאומים שחורים.
הוא ואישתו לבנים, בלונדיניים.
בשנייה נופל לו האסימון, אלו לא הילדים שלו!
החיים שהוא דמיין, ההורות, הזוגיות, הכל מתפרק מול עיניו.
הוא נאבק לנשום, הרופאים מנסים להרגיע אותו, והוא במשבר מציאות מוחלט.
גם האישה לצידו בוכה.
היא אמנם ידעה שבגדה, אבל לא דמיינה שזו תהיה התוצאה.
גם היא איבדה ברגע את הסיפור שסיפרה לעצמה על חייה.
ואני מהצד, מרגישה אותם.
שלושים שניות בלבד, ואני שם איתם, בלב הסערה.
מבינה שהאישה בגדה, שבעתיד הם יפרדו, שהאישה תישאר לבד, שהגירושים יהיו מכוערים.
כי ככה המוח שלנו עובד, הוא לא צריך את כל התמונה כדי לבנות סיפור שלם.
הוא מחבר רמזים, מסיק מסקנות, יוצר מציאות.
אבל לפעמים המציאות הזו לא נכונה.
אולי הוא יסלח לה, אולי הם יחיו יחד.
אבל המוח מחפש סיפור ודבק בו.
כמו בכאב כרוני.
גם שם המוח בונה סיפור שלם מרמזים חלקיים, תחושות, פחדים, זיכרונות.
והוא כל כך משוכנע שהסכנה אמיתית, עד שהוא מפעיל את כל מנגנוני ההגנה:
נשימה מהירה, דופק, מתח, כאב.
התגובה אמיתית, הכאב אמיתי,
אבל הפרשנות, לפעמים רק סיפור שהמוח בנה כדי להגן עלינו.
