עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב

  • Home
  • Israel
  • Ramat Gan
  • עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב

עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב אני מטפלת בכאבים, יש המון מיתוסים לגבי כאב כרוני, אם אתם רוצים להפסיק לסבול אתם מוזמנים לקבוע פגישה

בעקבות הפוסט אתמול שאלו אותי למה אני עושה מילואים, הרי עברתי כבר את הגיל. התשובה פשוטה – שם אני מרגישה משמעותית. בתוך כל...
11/09/2025

בעקבות הפוסט אתמול שאלו אותי למה אני עושה מילואים, הרי עברתי כבר את הגיל. התשובה פשוטה – שם אני מרגישה משמעותית. בתוך כל הבלגן אנע מרגישה לפעמים כמו נקודה קטנה חסרת משמעות, השירות הופך אותי לנקודה שזוהרת יותר. זה המקום שבו אני יכולה לתת יותר בשביל החיילים.

החגים השנה נראים אחרת בשבילי. הקליניקה כמעט עצרה, החיים מוקפאים, ואני רחוקה מהשגרה ומהמשפחה. אבל יש דבר אחד שלא עוצר – הספר שלי.

להשתחרר מהכאב מחכה על המדפים בצומת ספרים ובסטימצקי. אני לא פנויה לעטוף מתנות או להסתובב בחנויות, אבל אם אתם מחפשים מתנה עם משמעות, כזו שיכולה לשנות ימים ולילות של מישהו שאתם אוהבים, הספר הזה נמצא שם בשבילכם.

ספר שיכול להיות מתנה אמיתית לחג, לא קישוט על המדף. תעזרו לי לעזור לעוד אנשים ועל הדרך תעזרו למילואימניקית 😉

נניח שנדלקת לכם נורת הדלק ברכב.סבבה.אתם נוסעים לתחנה, מתדלקים,והנורה? עדיין דולקת.הולכים למוסך לבדוק, אולי זה משהו אחר.ה...
12/08/2025

נניח שנדלקת לכם נורת הדלק ברכב.
סבבה.

אתם נוסעים לתחנה, מתדלקים,
והנורה? עדיין דולקת.

הולכים למוסך לבדוק, אולי זה משהו אחר.
המוסכניק בודק ואומר – יש דלק.
הולכים למוסך אחר מחליפים משאבת דלק.

אתם ממשיכים לנסוע, והנורה עדיין שם.

לפעמים נכבית, לפעמים נדלקת שוב.
לפעמים אתם משכנעים את עצמכם שזה בגלל שהרכב בעלייה.
ולפעמים… אין באמת הסבר.

מתי תבינו שהבעיה היא בנורה לא בדלק?
אחרי 10 תדלוקים?
20 מוסכים?

נכון, ברוב הפעמים נורת הדלק תתריע על בעיה.
אבל לפעמים? היא פשוט טועה.

קפיש?

תחתוני פחם, שמעתם על זה פעם? זה פשוט גאוני.וזה לא פוסט שיווקי, אני נשבעת.מי מכם חשש פעם שיברח לו פלוץ מסריח?מה קרה לכם ב...
31/07/2025

תחתוני פחם, שמעתם על זה פעם? זה פשוט גאוני.
וזה לא פוסט שיווקי, אני נשבעת.

מי מכם חשש פעם שיברח לו פלוץ מסריח?
מה קרה לכם בגלל החשש הזה?
איך מחשבה על משהו שאולי יקרה בעתיד הצליחה לשנות לכם את ההתנהגות?

אם אתם מהאנשים שמפחדים להיות מהמפליצנים, תחשבו לרגע איך זה משפיע על החיים שלכם.
איך זה משפיע על אינטראקציות חברתיות, על התזונה, על ההחלטה אם לצאת מהבית או לא.
איך זה משפיע על מה שאתם מרגישים כלפי עצמכם.

אז כן, יש דבר כזה (!) תחתוני פחם.
תחתונים רגילים שהוסיפו להם באזור הישבן שכבה שסופחת ריחות.
וזה עובד.

המוצר הקטן והמבריק הזה מצליח לעשות משהו גדול: הוא מפחית את החרדה ממה שעלול לקרות.
הוא מאפשר לאנשים לצאת מהבית, להרגיש בנוח, להפסיק לפחד מ"מה יקרה אם יתפלק לי".

כפיזיותרפיסטית לרצפת אגן שפוגשת מטופלות שנמנעות מדברים שלמים בחיים בגלל הפחד הזה, אני באמת חושבת שזה פשוט מבריק.

אתם מכירים עוד מוצרים שמפחיתים חרדה ממה שעלול לקרות?
ספרו לי, אני סקרנית.

שלשום הלכתי עם לביא בפארק, ובדרך חזרה, ממש מתחת לבית, עברה מולנו אמא עם ילד אחד שהיא אוחזת ביד וילד שני מסתרך אחריה עם פ...
30/07/2025

שלשום הלכתי עם לביא בפארק, ובדרך חזרה, ממש מתחת לבית, עברה מולנו אמא עם ילד אחד שהיא אוחזת ביד וילד שני מסתרך אחריה עם פרצוף מכווץ.

האמא שאלה את הילד השני מה קורה, והוא ענה שהוא חייב לפיפי והוסיף "אווץ, זה כואב!" הוא גרר אחריו קורקינט וניסה לעמוד בקצב שלה. היא ענתה לו שיתאפק כי עוד שנייה הם מגיעים לאוטו.

פחות מדקה אחרי חילוף המילים הזה הוא התחיל לבכות בקול רם. הוא צעק על הקורקינט שפגע בו, אבל מהזווית שבה עמדתי אני לא בטוחה שאכן הקורקינט עשה משהו לא בסדר. אני חושבת שהכאב של ההתאפקות עבר סף מסוים והוא פשוט התפרץ.

האמא הגיבה מיד - התכופפה, ליטפה, עזרה לו עם הקורקינט, והיתה אמא למופת בכל מובן.

אבל בלי לשים לב, היא למדה אותו משהו משמעותי:

כשהוא מתלונן על צורך שלו, אפילו משהו בסיסי כמו ללכת לשירותים, היא לא באמת מקשיבה או מגיבה. אבל ברגע שהוא מביע כאב - היא כולה איתו, מלאה קשב ודאגה.

עכשיו, אני לא מתיימרת לחזות את העתיד שלו ולהגיד שכשהוא יהיה גדול הוא ישתמש בכאב כמושך תשומת לב.

אבל אני כן יכולה להגיד לכם שאם זו לא הפעם הראשונה או האחרונה שזה קורה - שכאב "מציל" אותו מקושי או מביא לו תשומת לב מיידית - זה בהחלט יהיה אופציה שהמוח שלו יוכל להפעיל בעתיד.

כאב היא התנהגות נלמדת, זה לא האוטומט שפעם חשבו שהוא. גם זה מופיע בספר שלי - איך המוח לומד להשתמש בכאב כאסטרטגיה להתמודדות עם מצבים רגשיים, לעתים מבלי שאנחנו בכלל מודעים לתהליך הזה.

כי אם אפשר ללמוד כאב, אפשר גם ללמוד לשנות אותו.

כשמישהו אומר לי "אני ככה, וזהו",אני נזכרת בתמונה שראיתי פעם, נדמה לי שזה היה בנשיונל ג׳יאוגרפיק.לוויתן אחד, אפור וכבד, נ...
22/07/2025

כשמישהו אומר לי "אני ככה, וזהו",
אני נזכרת בתמונה שראיתי פעם, נדמה לי שזה היה בנשיונל ג׳יאוגרפיק.
לוויתן אחד, אפור וכבד, נושא על גבו דוב קוטב.
בלב ים, בין שברי קרחונים,
הלוויתן שוחה, והדוב עליו — נאחז בגבו מחפש משהו שלא התפרק.
קרחון מבטחים.

אני חושבת על הלוויתן הזה.
שכל חייו היה רק לוויתן.
שחה במעמקים, נעלם וצף, אכל, שר, נדד.
אני די בטוחה שהוא מעולם לא חשב שהוא יכול להיות משהו אחר.

אבל יום אחד, בלי שביקשו ממנו, בלי לדעת, הוא היה רפסודת הצלה. הוא היה משהו אחר.
הוא בכלל לא העלה על דעתו שהוא יכול להיות משהו שהוא לא רק לוויתן.

ואז אני חושבת לעצמי
אם לוויתן יכול, אז למה לא אנחנו?

*** תמונה יוצרה על ידי AI כמובן
*** מסתבר שהתמונה שייכת לצלם ישראלי ולא לנשיונל גאוגרפיק, שאפו לצלם המוכשר!!! רועי גליץ (זו לא התמונה שלו אבל חפשו אותו)

למה אתם שוטפים ידיים?כדי שיהיה להן ריח טוב?כדי שהן יהיו נקיות?למה בעצם?אתם לוקחים את זה כמובן מאליו – שידיים נקיות זה חש...
20/07/2025

למה אתם שוטפים ידיים?
כדי שיהיה להן ריח טוב?
כדי שהן יהיו נקיות?
למה בעצם?

אתם לוקחים את זה כמובן מאליו – שידיים נקיות זה חשוב.
כל אחד יודע שאם נחתכת, הדבר הראשון שאתה עושה זה לשטוף את האזור.
אבל רגע... למה?

זה לא תמיד היה ככה.
פעם לא היו מים זורמים בבתים.
היו סוחבים דליים מהבאר או מהמשאבה, ובאמת – מי היה מבזבז דלי מים על שטות כמו... לשטוף ידיים?
המים היו לשתייה, לבישול. לא "סתם" לניקיון.

אז למה היום זה נראה לנו ברור מאליו?

כי עשו מחקר.
ומצאו ששטיפת ידיים – מצילה חיים.
לא בדור שלכם. מזמן. אבל מרגע שזה התגלה, העולם השתנה.

כמו עם פיסטור של חלב.
כמו עם צחצוח שיניים.
כמו עם שימוש בחגורה ברכב.

אף אחד מהדברים האלה לא הגיע בהתגלות אלוהית, במעמד הר סיני – אלא ממחקר.

אז אולי כדאי שנפסיק לזלזל בזה?

נכון, מחקר הוא לא מושלם.
יש טעויות.
לפעמים יוצא מחקר שסותר מחקר אחר.
אבל שם בדיוק נכנסים מחקרי הסקירה – אלו שבודקים את כל המחקרים יחד. וגם הם – מחקר.

אם אתם מזלזלים במחקר הרי אתה זורקים לפח את כל הטכנולוגיה שיש לכם בבית, ואת העובדה שיש לכם בית בכלל.

כל הנוחות הזו היא לא אבולוציה, הטלפון לא גדל על העצים, יש אנשים שחוקרים תקשורת.

אני נשבעת לכם,
המדע מקדם אותנו לבריאות, לנוחות, להצלחה.
הוא לא נגדנו..

השבוע עלו לי על העצבים. שוב. אתם כבר מכירים אותי – תמיד זה קורה מאותה סיבה: כשאנשים מדברים על כאב כאילו הם כתבו עליו דוק...
18/07/2025

השבוע עלו לי על העצבים. שוב. אתם כבר מכירים אותי – תמיד זה קורה מאותה סיבה: כשאנשים מדברים על כאב כאילו הם כתבו עליו דוקטורט. רק בלי הדוקטורט.

מישהו אמר לי השבוע, בביטחון של מנתח מוח: "ישיבה הורסת את הגב".

עכשיו תראו – אם תשאלו אותי על שוק ההון, אגיד שאין לי מושג.
על אפייה? מושג קלוש.
אז למה, כשזה מגיע לכאב – כולם פתאום נהיים פרופסורים?!

במקום להתעצבן סתם, החלטתי להתעצבן חכם.
צללתי למחקרים העדכניים על הקשר (או יותר נכון – היעדר הקשר) בין ישיבה ממושכת לכאבי גב.

סקירה ספרותית מ-2021 בדקה 79 מאמרים על הקשר בין אורח חיים יושבני לכאבים אורתופדיים.
ומה מצאו?

כששואלים אנשים כמה הם יושבים – יש קשר: יותר ישיבה = יותר כאב.
אבל… (וזה "אבל" ששווה זהב)

כשבודקים באמת, עם מכשירים, כמה הם באמת ישבו – הקשר נעלם.

אנשים עם כאב גב חשבו שהם יושבים הרבה – אבל בפועל, הם לא ישבו יותר מאחרים.

וזה לא הכול.

ב-2023 יצא מחקר נוסף, הפעם מבנגלדש, על עובדי תעשייה. גם שם מצאו קשר בין "תנוחה לא טובה" לבין כאב.

אבל איך ידעו שהתנוחה לא טובה?
לא בדקו. פשוט שאלו את האנשים – וכמובן, מי שכאב לו דיווח על "תנוחה לא טובה".

כי אם כואב – אז בטח הגוף מקולקל, נכון? ברור. (ספוילר: לא נכון.)

אז הנה הסיפור כולו:
אנשים מאמינים שכאב = תנוחה לא נכונה או ישיבה ממושכת.
וכששואלים אותם – הם עונים בהתאם.
אבל כשבודקים באמת – הקשר הזה לא קיים.

זה כמו לשאול מישהו אם הוא חושב שהתגרש כי הוא נוחר – ואז לפרסם מחקר ש"נחירה גורמת לגירושים".
בלי לשאול את הבן/בת זוג, כן?

אז יופי, אני התעצבנתי.
אבל אתם?
הרווחתם עדכון מדעי חם מהתנור.

ובפעם הבאה שמישהו יגיד לכם ש"ישיבה הורסת את הגב" – שלחו אותו לפוסט הזה. או אליי.

****לכל מי ששאל בפוסט הקודם, בספר יש מידע דומה ועוד.
והספר נמצא בחנויות הספרים!

הקטע עם המוח זה שהוא מכונה של הרגלים.מה שתלמדו אותו – הוא יעשה. בלי לשאול שאלות. לטוב ולרע.אחרי האזעקות של איראן, למשל, ...
14/07/2025

הקטע עם המוח זה שהוא מכונה של הרגלים.
מה שתלמדו אותו – הוא יעשה. בלי לשאול שאלות. לטוב ולרע.

אחרי האזעקות של איראן, למשל, לקח לי זמן לחזור לישון לילה שלם.
המוח שלי התרגל לקום באמצע הלילה – אז הוא המשיך, גם כשהכול כבר היה שקט.

זאת לא בעיה באופי. זה פשוט חוק.
בפסיכולוגיה זה נקרא "התניה קלאסית".
המוח מזהה קשרים וחוזר עליהם – גם אם הם לא ממש מועילים.

אבל את החוק הזה אפשר גם להפוך ליתרון.
תחשבו על זה, אם הוא מזהה קשרים וחוזר עליהם... אפשר לייצר בצורה מלאכותית קשרים!

רוצים להכניס הרגל חדש לחיים, כמו מדיטציה, כתיבה ביומן או תרגול נשימה?
הסוד הוא להצמיד אותו להרגל שכבר קיים.

מצחצחים שיניים כל יום?
תוסיפו דקה של מדיטציה אחר כך.
לא שעה. לא ריטריט. דקה.

המוח ילמד: צחצוח = מדיטציה.
ואז? זה יקרה לבד. בלי כוח רצון, בלי אשמה, בלי להילחם בעצמכם.

תשתמשו בחוקים שלו כדי לעשות מה שטוב לכם. זה כל הסיפור.
לא לשבור את ההרגלים – להשתמש בהם.

בתוך כל הבלגן, צו 8 שעדיין לא הסתיים,קריסת העצבים הלאומית, והמלחמה מול איראן שהורידה לי לפחות שנה מהחיים –קרה דבר מה.שבו...
12/07/2025

בתוך כל הבלגן, צו 8 שעדיין לא הסתיים,
קריסת העצבים הלאומית, והמלחמה מול איראן שהורידה לי לפחות שנה מהחיים –
קרה דבר מה.

שבוע הספר.
השבוע האהוב עליי בשנה.
ולא תאמינו – פספסתי אותו. לגמרי.
(לא נעים, אבל הייתי עסוקה בלחשוב איך שורדים בלי קליטה ובלי אוויר לנשימה.)

ואז נתקלתי בפוסט שהזכיר לי – רגע, היה שבוע הספר!
ואם כבר – אני חייבת לשתף אתכם בביקורת שקיבלתי השבוע על הספר שלי:
בתמונה 🙂

אז לכבוד שבוע-הפך-לחודש-הפך-לשכחתי-שזה-קיים הספר,
אני מזמינה אתכם לשתף אותי גם בחוויות שלכם מהספר שלי –
בין אם הוא שינה לכם את החיים,
או סתם עזר לכם להירדם.

כי מה לעשות –
אנחנו גם עם הספר,
וגם עם הדעה.

בדרך לצבא השבוע, המחשב של הרכב הזהיר אותי – לחץ נמוך באחד הגלגלים. במילים אחרות: פאנצ’ר.נסעתי מיד לפנצ'ריה, ונפרדתי מ-18...
11/07/2025

בדרך לצבא השבוע, המחשב של הרכב הזהיר אותי – לחץ נמוך באחד הגלגלים. במילים אחרות: פאנצ’ר.

נסעתי מיד לפנצ'ריה, ונפרדתי מ-1800 ש"ח על ארבעה גלגלים חדשים.

הבחור שם הראה לי שהגלגלים שלי היו גמורים. אולי הוא צדק, אולי הוא איש מכירות מדהים – אבל אני רק רציתי להימנע מלהיתקע באמצע שום מקום.
אין דבר יותר מעצבן מפאנצ'ר כשאתה בלב המדבר.

אבל... גם ארבעה גלגלים חדשים לא מבטיחים לי שלא אתקע. הם רק מורידים את הסיכון.

למה אני מספרת לכם את זה?
כי מישהי הגיבה לי השבוע על "מניעת כאב".
והגיע הזמן להגיד את זה ברור:

אי אפשר למנוע כאב.

לא משנה כמה תתאמצו – תתאמנו, תתמתחו, תאכלו בריא, תישנו מספיק, תארגנו עמדת עבודה ארגונומית, תשבו על כיסא אורטופדי ולא תשבו יותר מ-20 דקות ברצף –
כאב עדיין יכול להגיע.

כמו שצחצוח שיניים לא מונע חורים, אלא רק מוריד את הסיכוי.
כמו שארבעה גלגלים חדשים לא מונעים פאנצ’ר – רק מקטינים את ההסתברות.

אותו דבר עם כאב:
אפשר להפחית את הסיכון, לקצר את משך ההתקף, לעזור לגוף להתאושש מהר יותר –
אבל למנוע לגמרי?
לא.
וזה בסדר.

הבעיה היא לא בכאב – הבעיה היא כשאנחנו מצפים שהוא לא יגיע.

אם הוא מגיע זה לא כשלון בהתנהלות, זה פשוט משהו שקורה לפעמים.

אני נשבעת לכם — הטיל של הבוקר היה בגללי.אתמול בלילה, כשהשכבתי את לביא לישון (החדר שלו הוא הממ"ד), הסתכלתי על החלון הסגור...
10/07/2025

אני נשבעת לכם — הטיל של הבוקר היה בגללי.

אתמול בלילה, כשהשכבתי את לביא לישון (החדר שלו הוא הממ"ד), הסתכלתי על החלון הסגור וחשבתי: אולי הגיע הזמן לפתוח אותו.
כבד החלון הזה, דקשה לפתוח ולסגור. והאמת? לא היה נראה שיהיה עוד טילים. אולי אפשר סוף־סוף להירגע.

ואז — אזעקה.
חמש ועשרים בבוקר.
כאילו מישהו שמע אותי, ואמר: "אה, חשבת שנגמר? קבלי תזכורת."

אז ברור — זה בגללי.
רק שזה לא.

כי העולם לא מתארגן כדי ללמד אותי שיעורים.
וגם אם יש אלוהים, אני בספק אם הוא מתכנן את לוח השיגורים לפי עדי דוידוביץ.

מה כן קרה פה?
המוח שלי עשה את מה שהוא תמיד עושה — נתן משמעות לאירוע. חיבר בין מחשבה של אתמול בלילה לטיל של הבוקר.

זו לא טעות. זו אבולוציה.

המיתולוגיות הכי עתיקות נולדו ככה — היה שיטפון? כנראה שהאלים כעסו. הייתה בצורת? כנראה שעשינו משהו לא בסדר.
אנחנו בנויים לחפש סיבה ותוצאה.
אנחנו לא שורדים טוב אקראיות.

וזה בדיוק מה שאתם עושים כשאתם חווים כאב.
המוח שואל "למה כואב לי?"

והתשובות שהוא מספק נשמעות הגיוניות, אבל הן כמעט תמיד סיפורים:

"כואב לי כי עשיתי תנועה לא נכונה."
עשיתם תנועות כאלה אלפי פעמים. למה דווקא הפעם?

"כואב לי כי היציבה שלי לא נכונה."
היציבה שלכם משתנה כל הזמן. למה דווקא היום?

"כואב לי כי יש לי בלט."
להרבה אנשים יש בלט ואין להם כאב. למה הבלט שלכם שונה?

קשה להיות בעולם שאין בו סיבה ברורה לדברים רעים.
קשה לקבל שכאב יכול פשוט לקרות — בלי שמישהו אשם, ובלי שאתם אשמים.

אבל האמת היא בדיוק זו:
המחשבה שלי לא הביאה את הטיל.
ומה שעשיתם לא הביא את הכאב שלכם.
הוא פשוט... קרה.

וזה לא הופך אתכם לחלשים, זה הופך אתכם לבני אדם.

**התמונה כותרת שגם מנסה לחבר שני אירועים לא קשורים לסיבה ותוצאה

שבירת מיתוס מהשטח: שרירי בטן חזקים ≠ core חזקאתמול הייתי בדרום, טיפלתי בחיילים. הגיע אליי בחור צעיר, חזק, עם שרירי חדר כ...
09/07/2025

שבירת מיתוס מהשטח: שרירי בטן חזקים ≠ core חזק

אתמול הייתי בדרום, טיפלתי בחיילים. הגיע אליי בחור צעיר, חזק, עם שרירי חדר כושר מרשימים. תמונה קלאסית לאינסטגרם.

אבל... core חלש.

איך זה הגיוני? איך יש "קוביות בבטן" ו-core חלש?
פשוט מאוד: כפיפות בטן זה לא תרגיל ל-core.

רוצים להבין למה? הנה דוגמה:

נסו לעמוד על רגל אחת.

אפשר לחזק את מיישרי הברך במכונות, את מרחיקי הירך עם גומיות, את שרירי הישבן עם דד-ליפט, את התאומים בקפיצות.

אפשר לחזק כל שריר ברגל ועדיין לא להצליח לעמוד על רגל אחת.

למה?
כי עמידה על רגל אחת לא דורשת פעולה של שריר בודד, אלא תיאום עדין בין כולם.
היא דורשת סינכרוניזציה – תזמון, שיתוף פעולה, ויסות.

וזה בדיוק מה שקורה עם שרירי הליבה – ה-core.

הם לא עובדים בנפרד. הם מערכת של שרירים שצריכה לעבוד יחד, ברגע הנכון, בעוצמה המתאימה, להגיב לתנועה, לשמור על שיווי משקל, לייצב.

את זה לא מחזקים בכפיפות בטן.

רוצים לחזק את ה-core באמת?
תאתגרו את התיאום. את שיתוף הפעולה. לא את כל שריר בנפרד – אלא את המערכת כולה.

* וכמובן, אין קשר בין שרירי ליבה וכאב.

Address

שלם
Ramat Gan

Opening Hours

Monday 08:30 - 14:30
Tuesday 08:30 - 14:30
Wednesday 08:30 - 14:30
Thursday 08:30 - 14:30
Friday 08:30 - 14:30
Sunday 08:30 - 14:30

Telephone

+972548920940

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב:

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram