עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב

  • Home
  • Israel
  • Ramat Gan
  • עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב

עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב אני מטפלת בכאבים, יש המון מיתוסים לגבי כאב כרוני, אם אתם רוצים להפסיק לסבול אתם מוזמנים לקבוע פגישה

קצת מוזר לעשות סיכום שנת 2025,זו היתה שנה מטורפת (לקח לי קצת זמן לכתוב על זה אה? 🙂). הדבר הכי טוב שקרה מבחינתי השנה היה ...
14/01/2026

קצת מוזר לעשות סיכום שנת 2025,
זו היתה שנה מטורפת (לקח לי קצת זמן לכתוב על זה אה? 🙂).

הדבר הכי טוב שקרה מבחינתי השנה היה החזרת החטופים החיים, עמדתי בככר מחמש בבוקר עד שאחרון החטופים החיים חזר. בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם,משמחה כמובן. ואין לי אפילו לא תמונה אחת לתיעוד (למרות שאמרו לי שראו אותי הרבה בטלוויזיה), כי הייתי פשוט ברגע.

הדבר הכי גרוע שקרהמבחינתי היה התקיפה מאיראן, לא פחדתי לחיים של הילדים שלי כמו באותם 10 ימים. אז גם התחלתי סבב ארוך של מילואים בצו 8. אני חושבת שהמילואים הצילו אותי, הם הכריחו אותי לעשות משהו כי אחרת הייתי מתחבאת מתחת לשמיכה.

ועוד מלא דברים קרו אבל הם כל כך התגמדו לעומת שני האירועים האלה. מטופלים שעזרתי להם, הרצאות שהעברתי, ההצלחה של הספר שלי, הילד המקסימים שלי שרק ממלאים את הלב שלי באהבה.

הכל ביחד הפך את השנה הזו לרכבת הרים משוגעת.

תודה לכל מי שהיה פה לאורך הדרך ♥️

תודה לחיילים, תודה לאזרחים, תודה לכל השורדים, לתומכים, לכל מי שהצליח לצלוח את 2025.

אין על העם הזה.

29/12/2025

אני נשבעת שברגע זה ראיתי פרסומת לתוכנית טיפולית בה הפרזנטורית אמרה שהעצה המעולה שהיא קיבלה בתוכנית לטיפול בכאבי שרירים היה להפסיק פעילות גופנית.

אז בואו נחשוב שנייה...

מצד אחד :
סיבולת לב ריאה,
תפקוד מערכת העיכול,
שמירה על רמות סוכר בדם,
איזון כולסטרול,
מצב רוח,
הורדת סיכון למחלות כמו סרטן, אצהיימר, דיכאון ועוד.

ומצד שני:
כאבי שרירים

את צודקת אשת מקצוע יקרה.
זה רעיון מצוין להפסיק פעילות גופנית כדי שלא יכאבו השרירים.
איפה נרשמים לתוכנית?

פתאום קם אדם ומגלה שהספר שלה אחד מ 100 הספרים הנקראים השנה !!תודה לכל מי שקרא.ה, הושפע.ה, שלח.ה הודעה, שיתפ.ה, קנה לחבר....
22/12/2025

פתאום קם אדם ומגלה שהספר שלה אחד מ 100 הספרים הנקראים השנה !!

תודה לכל מי שקרא.ה, הושפע.ה, שלח.ה הודעה, שיתפ.ה, קנה לחבר.ה, אמר.ה מילה טובה, סיפר.ה לחברים, והיה שותפ.ה להצלחה.

אני מודה לכל אחד ואחת מכם!

ותודה לשני האנשים שעשו את זה אפשרי, Amir Sheinkman אסנת גואז , בלעדיכם הספר היה נשאר במגרה.

אתמול ראיתי תאונת אופנוע, כזו שסביר שהנהג לא שרד.שני רמזורים אחר כך עמדה מולי בחורה על טוסטוס עם סיגרייה ביד אחת וטלפון ...
07/12/2025

אתמול ראיתי תאונת אופנוע, כזו שסביר שהנהג לא שרד.
שני רמזורים אחר כך עמדה מולי בחורה על טוסטוס עם סיגרייה ביד אחת וטלפון ביד השנייה. וציפורניים מאוד מטופחות.
ונזכרתי בשיחה שהייתה לי עם לביא.

לביא שאל אותי אם אחזור לרכב על אופנוע, והסברתי לו שלא, שכמה שאני שונאת פקקים (אני מעדיפה לנסוע שעה וחצי לבסיס בדרום מאשר להיות חצי שעה בפקק לבסיס במרכז), אני כבר לא טיפשה מספיק כדי לרכב על אופנוע.

היום אני מבוגרת מגיל 49. בעצם 49 ויום, במדויק. חכמה יותר, בוודאות.

ואולי זו אחת המתנות שהשנים נותנות לנו: להבין שלגוף שלנו מגיע שנשמור עליו קצת יותר טוב.

לא מתוך פחד, אלא מתוך הערכה. מתוך הידיעה הברורה שהוא מה שמחזיק אותנו כאן — בכל יום, בכל מאמץ, בכל עומס, בכל בחירה לא פשוטה.

אני רואה את זה גם בקליניקה: אנשים מגיעים אחרי שנים של "יהיה בסדר", שנים של דחיקה לקצה, שנים של התעלמות מסימנים קטנים שהגוף שלח.
ורק כשהוא כבר צועק... הם מגיעים.

הלוואי שנלמד להעריך את גוף האדם.
הלוואי שנלמד לעצור, גם אם זה רק לחצי שעה של מגע, נשימה, שחרור.
הלוואי שנבין שהגוף הוא לא מכונה, הוא שותף!
ואם לא נתייחס אליו בכבוד, הוא ידרוש טיפול, אבל בדרך הרבה פחות נעימה.

וזה ההבדל בין ילדות לבגרות: להבין שלדאוג לגוף זה לא פינוק. זו אחריות.

***בתמונה חגיגות ה 49 מנוחת הלוחמים אחרי החלקה על הקרח.

תקשיבו רגע, אם הייתי מצרפת לחיים שלי רילס וסרטוני אינסטגרם, הייתם בטוחים שאני אחת עם מוטיבציה מפלצתית.כל יום סרטון ריצה,...
03/12/2025

תקשיבו רגע, אם הייתי מצרפת לחיים שלי רילס וסרטוני אינסטגרם, הייתם בטוחים שאני אחת עם מוטיבציה מפלצתית.
כל יום סרטון ריצה, תמונה מרימה משקולות. אני הרי מתאמנת לפחות חמש פעמים בשבוע.

הייתם בטוחים שאני סופר־דופרת, כזאת שעפה על זה.

אבל מה שבאמת הייתם מפספסים זה החלק האמיתי:
כל יום מחדש זו מלחמה.
אני מול הספה. אני מול הגוף שלי שרק רוצה לא לעשות כלום.
אני מול מיליון משימות שפתאום נהיות דחופות מאוד. כביסה, מיילים, סידור מגירות, כל דבר שהוא לא אימון.

ובכל זאת, מתישהו, אני קמה.

אני מגיעה הביתה, מחליפה לבגדי ספורט עוד לפני שהמוח מספיק להתנגד, חולצה, טייץ, נעליים, מגבת. הכול.
שיהיה מינימום תירוצים.

ואז מתחיל הקרב האמיתי: התירוצים נגד הידיעה שאני חייבת את זה לעצמי.
אין לי כבר את הhigh המתפוצץ שהיה פעם.
אין את ה־”לרוץ 10 ק"מ בשביל הכיף”.
זה כבר לא הכיף
זה הערך.
וזה מה שמחזיק אותי.

אז אני גוררת את עצמי לאימון, עושה שעה, חוזרת הביתה מותשת, מקללת, אבל יודעת שעשיתי את הדבר הנכון.

ואם לא הייתי מספרת את זה?
מבחוץ הייתי נראית כמו מישהי “מושלמת”, מלאת מוטיבציה, כזאת שזה בא לה טבעי.

אבל האמת?
זה לא טבעי. זה מאבק יומיומי.

*תמונה מסוף אימון אתמול

הודעות כאלה עושות לי הכי שמח בלב!מישהי שמספרת שבזכות טיפול, מדויק, מבוסס מדע ולא אמונות ישנות, הכאב הכרוני שלה עבר.וזה ת...
27/11/2025

הודעות כאלה עושות לי הכי שמח בלב!
מישהי שמספרת שבזכות טיפול, מדויק, מבוסס מדע ולא אמונות ישנות, הכאב הכרוני שלה עבר.

וזה תמיד מרגש אותי מחדש.

הרבה אנשים מתקשים להאמין שהכאב שלהם באמת יכול להשתנות. לא כי הם חלשים, אלא כי המוח שלנו אוהב הסברים פשוטים.

אבל זה אפשרי!

זו התוצאה של עבודה אמיתית. של הבנה עמוקה של מערכת העצבים. של תרגול. של שחרור. של שינוי דפוסים.

וזהו. זה כל הסיפור.
לא קסם. לא רוחניות.
מדע שעובד.

יש לי הפרעה, כזו שרובנו מכירים היטב.בכל פעם שאני נכנסת לסופר ורואה מבצע על מוצר שאני משתמשת בו בקבוע, נגיד פסטה, אני קונ...
26/11/2025

יש לי הפרעה, כזו שרובנו מכירים היטב.
בכל פעם שאני נכנסת לסופר ורואה מבצע על מוצר שאני משתמשת בו בקבוע, נגיד פסטה, אני קונה כמה.

על הנייר זה נשמע הגיוני, אבל במציאות? יש לי בבית כבר ארון שלם שמספיק לגדוד. אני לא באמת צריכה עוד.

ועדיין אני נופלת.

בדיוק למלכודת שמחלקות השיווק בונות עליהן, אותה תחושת דחיפות שמספרת לנו שאנחנו חייבים להגן על עצמנו מפני עליית מחיר עתידית.
שאם לא נקנה עכשיו, נפסיד.

וכשחשבתי על זה, הבנתי שזה כמעט אותו מנגנון שפועל אצל אנשים שחיים עם כאב.

הם עושים כל כך הרבה כדי להימנע מכאב, נזהרים, מצמצמים תנועה, נמנעים מפעילות, מפסיקים לעשות דברים שהם אוהבים.

ומתוך הרצון “להגן על עצמם”, המצב דווקא מחמיר.

המוח שלנו כל כך עסוק בלמנוע כאב עתידי, שהוא מוותר על דברים טובים בהווה.
וכמו שקניית עוד חבילת פסטה לא באמת מצילה אותי מכלום, גם הימנעות מכאב לא באמת מצילה.

היא רק מגדילה את החשש.
ואת הכאב.

לביא שאל אותי אתמול מה זה הקול שהשמעת כשקמת מהספה.רק אחרי רגע הבנתי למה הוא מתכוון, לאנחה הזאת, הפולנית, שיוצאת כשכל השר...
24/11/2025

לביא שאל אותי אתמול מה זה הקול שהשמעת כשקמת מהספה.
רק אחרי רגע הבנתי למה הוא מתכוון, לאנחה הזאת, הפולנית, שיוצאת כשכל השרירים דואבים אחרי אימון.

עניתי לו. ואז חשבתי על זה:
אני בת 48, וזו הפעם הראשונה שהוא בכלל שומע אותי עושה “אוח”.

וזה גרם לי להיזכר במטופלת שלי, שאמא שלה שכבה רוב היום במיטה בגלל פיברומיאלגיה.
ובמטופל אחר שסיפר לי שמאז שהוא זוכר את עצמו, אבא שלו סבל מכאבי גב.
הם שמעו “אוח” כל החיים. הם ראו גוף כואב כל יום. הם גדלו בתוך זה.

וזה העלה לי שאלה שמעסיקה אותי הרבה שנים:
מה ילדים לומדים בבית שבו אחד ההורים חי עם כאב?
מה עובר על ילד שחי בסביבה שבה אנחות, קימה קשה, ביטול תכניות ועייפות הם חלק מהיומיום?

הסביבה שלנו היא בית הספר הראשון שלנו.
וכשכאב הוא חלק מהאווירה בבית, לא כמשהו חד-פעמי אחרי אימון, אלא כמשהו שמנהל את כל המערכת,
הילדים לומדים שהגוף שברירי, שהתנועה מסוכנת, שכאב הוא כוח שמחליט בשביל כולם.

הם לומדים איך נראה אדם שכואב לו, איך מגיבים לכאב, ממה מפחדים, ממה נמנעים, ואפילו מה “מותר” לעשות כשכואב.

בחלק מהבתים הכאב הופך לשפה.
בחלק הוא הופך לזהות.
ובחלק, הוא הופך למרכז שמכתיב את מצב הרוח של כולם.

וכשזה כך מגיל אפס, אין פלא שלפעמים גם הילדים האלה גדלים להיות מבוגרים שהגוף שלהם “זוכר” כאב יותר בקלות.

לא כי משהו בגנים “נשבר”, אלא כי זה מה שהם למדו על הגוף ועל סכנה.

מי שמכיר אותי, או קרא את הספר, יודע שאני אוהבת מטרות ברורות. ולא היתה מטרה יותר ברורה מזו -"אני רוצה לעמוד מתחת לחופה בח...
18/11/2025

מי שמכיר אותי, או קרא את הספר, יודע שאני אוהבת מטרות ברורות. ולא היתה מטרה יותר ברורה מזו -"אני רוצה לעמוד מתחת לחופה בחתונה של הבת שלי" היא קבעה.

זה היה קצת כמו קסם, עבדנו משבוע לשבוע עם הפרס הזה לנגד עיננו *חתונה* . היה תאריך, היתה שעה, והיתה עבודה ממוקדת ורצינית.

והיא עשתה את זה, עמדה מתחת לחופה.
כאב הראש הכרוני לא מנע מבעדה לעשות זאת.

שאפו לך אישה יקרה על הדרך שעשית, על האומץ שגילית, על ההצלחה.

אתמול שאלו אותי שאלה לא פחות ממבריקה. אתם מכירים את זה? שמישהו זורק משפט, ולפני שאתם אפילו פותחים את הפה אתם כבר מרגישים...
16/11/2025

אתמול שאלו אותי שאלה לא פחות ממבריקה. אתם מכירים את זה? שמישהו זורק משפט, ולפני שאתם אפילו פותחים את הפה אתם כבר מרגישים, זו שאלה ממש טובה.

שאלו אותי אם הייתי בית, אילו חדרים היו בו.

ובבית שהוא אני יש לא מעט חדרים.
יש חדר לרגשות אשם.
חדר לחוסר ודאות.
חדר להורות.
וחדר ביקורת עצמית שמרוהט כמו כיתה ישנה — שולחן עץ, לוח, כיסאות מסודרים בשורות.
יש גם חדר לאהבה, מלא פופים, ערסלים ומוזיקה טובה.
חדר לכושר.
ועוד המון חדרים קטנים שמרכיבים יחד בניין שלם.

והחלק הכי חשוב?
הם כולם אני.

כן, יש חדרים שקל יותר להיות בהם, ויש כאלה שהייתי שמחה לעבור בהם רק בריצה. יש חדרים שהייתי מעדיפה לסגור את הדלת ולהעמיד פנים שהם לא קיימים — אבל כמו בכל בית, לפעמים חייבים להיכנס גם אליהם. לנקות. לסדר. להזיז אבק מהפינות.

ובבית הזה, שהוא אני, אני יכולה לטייל. לעבור מחדר לחדר.
אני לא חייבת להישאר תקועה בביקורת העצמית,
זה רק חדר אחד.
ואני לא יכולה גם לשבת לנצח רק בחדר האהבה,
גם זה רק חדר אחד.

אני כל הבית.
עם כל החדרים שבו.
עם כל המורכבות והיופי והבלגן והאור.

ויש בי את היכולת להיכנס לכל חדר... וגם לצאת ממנו.

09/11/2025

אם יש משהו שאי אפשר להגיד עלי, זה שאני עצלנית.
באופן אישי, אני בכלל לא מאמינה במושג הזה.
אבל אם תבקשו ממישהו לתאר אותי “עצלנית” לא תופיע בתיאור.

ועדיין, ב־7.10 נתקעתי.

פשוט לא הצלחתי להזיז את עצמי לעשות כלום.
אם תגללו אחורה, תראו שבקושי כתבתי כאן.
אם תבדקו בחדר הכושר תגלו כמעט אפס כניסות.
לא יצאתי לשום מקום, חוץ מהעבודה או מילואים.

פשוט נעצרתי במקום.

ואז, בשישי, ראיתי את הסרטון הזה של האופוסום ואמרתי לעצמי – זו אני!.

להיות משותקת מפחד זו לא בחירה מודעת, בדיוק כמו שכאב כרוני הוא לא בחירה מודעת.
שניהם קורים כשהמוח מזהה רמות גבוהות של סכנה ומשגר סימני אזהרה לכל הגוף.

אצלי זה התבטא בקיפאון מחשבתי.
אצל אנשים כאובים זה מתבטא בכאב ובחוסר יכולת לזוז.

בסופו של דבר, המוח הוא לא האויב שלנו.
הוא רק מנסה להגן עלינו,
פשוט לפעמים קצת יותר מדי.

מה שקרה שלשום היה קורע מצחוק.ליבי נשבר על סרטון של בינה מלאכותית.(למי שלא יודע על מה אני מדברת, תקראו את הפוסט הקודם).וכ...
06/11/2025

מה שקרה שלשום היה קורע מצחוק.
ליבי נשבר על סרטון של בינה מלאכותית.
(למי שלא יודע על מה אני מדברת, תקראו את הפוסט הקודם).

וכל הפואנטה של הפוסט ההוא הייתה שהמוח ממציא לעצמו מציאות.
ובדיוק זה מה שהמוח שלי עשה.

ראיתי מצוקה, והמוח שלי מיד התחבר אליה באמפתיה גדולה,
למרות שהיא הייתה מומצאת לחלוטין.

המוח שלי לא ראה את הרמזים הקטנים שהעידו שזה לא אמיתי,
כי הוא עבד על אוטומט.
הוא מילא את החסר, השלים את הסיפור,
ויצר מציאות רגשית שלמה סביב משהו שלא היה קיים בכלל.

אני הייתי הדוגמה הקלאסית, המושלמת,
לכמה קל למוח לטעות כשהוא מנסה להגן עלינו.

בדיוק כמו בכאב.
גם שם המוח מזהה רמזים חלקיים, מפרש אותם כסכנה,
ומגיב בעוצמה , למרות שלא תמיד יש באמת ממה לפחד.

הכאב אמיתי, התחושות אמיתיות,
אבל לפעמים, כמו בסרטון ההוא,
זו רק גרסה משכנעת במיוחד של סיפור שהמוח בנה בעצמו.

Address

שלם
Ramat Gan

Opening Hours

Monday 08:30 - 14:30
Tuesday 08:30 - 14:30
Wednesday 08:30 - 14:30
Thursday 08:30 - 14:30
Friday 08:30 - 14:30
Sunday 08:30 - 14:30

Telephone

+972548920940

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to עדי דוידוביץ, פיזיותרפיסטית, משחררת מכאב:

Share