גלית גורן לפידות - מרצה ומנחת קהילות נשים

24/01/2026

הוא עמד לידי עם הפן ביד,
ואמר בפשטות:
"אמא, בואי."
בלי דרמה.
בלי טקס.
פשוט הצעה, בפעם הראשונה.

אני רגילה להיות זו שמחזיקה, שמסדרת, שמארגנת, שמתווכת לעולם.
רגילה להיות זו שיודעת מה נכון,
מה מרגיע, מה מווסת.

וברגע הזה
התפקידים זזו מילימטר.
והמילימטר הזה הרגיש כמו קילומטר.
הוא התקרב בזהירות.
בדק את החום.
כוון את האוויר.
התרכז.
לא היה שם "סיפור השראה".
לא "ניצחון".
לא רגע שמבקש מחיאות כפיים.
היה שם נער צעיר שבחר לדאוג, להיות שותף.
והייתה שם אמא שהסכימה להתמסר.

לפעמים ההתפתחות לא נראית כמו קפיצה.
לפעמים היא נראית כמו יד שמחזיקה פן,
ומבט שאומר אני רואה אותך.

ואני חשבתי לעצמי, בשקט,
כמה כוח יש ברגעים שלא מתאמצים להיות מיוחדים.

כזה חמוד

(איתן, הבן האמצעי שלנו, על הרצף האוטיסטי)

#מתמודדיםעםאוטיזם

08/01/2026

היום קיבלתי שוב תמונות של איתן שלי מההתנדבות בבסיס.(בני בן ה- 20 עם אוטיזם)
וכמה שזה פשוט, ככה זה עוצר אותי רגע.

אמרתי לעצמי אם שמחתם איתי
בפעם הקודמת,
מגיע לכם להיות חלק גם מהפעם הזאת.

התמונות האלה מזכירות לי לא רק
מי הוא היום,
אלא מי הייתי אני פעם.
בתחילת הדרך
כשקיבלתי את האבחון,
וכשכל מה שהצלחתי לראות היה
מה לא יקרה.

זה לא היה מסע של “לקבל הכל באהבה”.
ממש לא.

זה היה מסע של אבל,
כעס,
פרידה מפנטזיה,
וגילוי מחדש של הילד שיש.

ורק כשהפסקתי להילחם במציאות,
משהו בי התחיל להירגע.

ביירון קייטי כתבה:
“כשאתה מתווכח עם המציאות
אתה מפסיד. רק 100% מהזמן.”

הייתי צריכה כמה שנים טובות
להבין את זה מבפנים.

אז היום, כשאני מקבלת תמונות כאלה,
אני לא משווה, לא מתכווצת,
פשוט רואה
ומחייכת.
זה לא פוסט השראה,
לא “הגעתי למקום מושלם”,
אבל
כן סימן דרך קטן שמראה לי
שהסבל כבר לא מנהל את זה.

ואם יש כאן הורים
או זוגות
שנמצאים ברגעים הראשונים,
אלה שבהם המציאות עוד קשה לבליעה…
אני מכירה את המקום הזה היטב.

הקליניקה החדשה שלי פתוחה
בדיוק לשם:

למי שמרגישים שהם עדיין מתווכחים
עם המציאות
ומחפשים דרך אחרת להיות בהם.

תכתבו אם זה מדבר אליכם. ❤️

#מתמודדיםעםאוטיזם

27/11/2025

יום שני בבוקר, הגעתנו לטקס החיילוּת שאיתן שלנו, בלי לדעת באמת למה לצפות.
רק תאריך שסומן ביומן,
נסיעה לתל השומר…
ורגע אחד קטן שבו הלב עוד לא הבין מה עומד להתרחש.

וכשהגענו הכול נפתח.
חיבוק. חיוכים.
שולחן ארוחת בוקר שהמתין רק לנו.
(הרס"ר הכריז בהתרגשות: ארוחת בוקר ישראלית מוגשת)

מתנדבות ומתנדבים,
חיילות וחיילים,
לב ענק שפועם בשביל עשרה נערים
מבית הספר “גיל”.

ראיתנו איך כל פרט מתוכנן,
איך כל מחווה מדויקת,
איך כל מבט אומר: אתם חשובים.
אתם שייכים.
אתם אהובים.

ומשהו בי הציף
גל של התרגשות כל כך גדול,
שהיה צריך רגע לנשום פנימה כדי להכיל.

הרגשתי את החיבוק של בית הספר “גיל”,
את החסד ואת הנתינה של עמותת
“גדולים במדים”,
את המשמעות של יוזמה שמרימה ילדים ומשפחות שלמות למקום גבוה יותר.

כשעליתי לדבר בשם ההורים,
עמדתי עטופה.
גאה באיתן.
גאה בדרך.
גאה בלב הישראלי,
גאה בלב היהודי
שמצליחים בכל פעם להזכיר מה באמת חשוב.

תודה גדולה לבית הספר
“גיל ת״א”.
תודה עמוקה לעמותת גדולים במדים על יום שאיש מאיתנו לא ישכח.


🩷 ולכם, תודה מעומק הלב על כל ההודעות החמות גם בפרטי.
אין לכן ולכם מושג כמה כל מילה מחזקת ומרחיבה אותנו🫂

#גדוליםבמדים
#מתמודדיםעםאוטיזם

04/11/2025

לפני 17 שנים ישבתי בוכה מול מורי ורבי, יהונתן הריסון המאטסר שלי לזן (מיינפולנס)
המילים "הילד שלך על הרצף האוטיסטי" התנגנו אז בראשי כמו פסק דין,
ולא הצלחתי להכיל את זה.
בתוך הלב התרוצצו משפטים כמו: הוא לא יתגייס. הוא לא יתחתן. הוא לא יהיה כמו כולם.
והדמעות לא פסקו.

יהונתן הביט בי בעיניים רכות ואמר:
"ואולי זו ברכה גלית ... כי לא יחטפו אותו."
זה היה בימי חטיפתו של גלעד שליט.
הוא חייך חיוך קטן ומר,
ואני זוכרת שחשבתי איזו אמירה משונה.
מי היה מאמין שהמשפט הזה, שנאמר אז כמעט באגביות, יקבל משמעות אחרת,
כל כך חדה, דווקא היום.

ביום יום, אני כל כך שלמה עם איתן שלי.
הוא השלם שלי.
הוא מלמד אותי מהי הקשבה עמוקה,
מהי שלווה, ומה זה פשוט להיות.

אבל יש רגעים רגעי מעבר
כמו עלייה לכיתה א', לחטיבה,
או כמו הבוקר כשהתמונות מהצבא נשלחו מתל השומר
פתאום משהו בלב משנה מצב
כאב עתיק, עדין, כמעט נשכח, מבצבץ.
הוא כבר לא שורף כמו פעם,
אבל הוא לוחש לי הנה, עוד שלב

הבוקר ניסיתי לדמיין, רק לשנייה,
את איתן שלי בלי האוטיזם
אבל האמת?
אני לא יודעת לשחק את המשחק הזה.
הוא לא צריך להיות "בלי".
הוא פשוט איתן. שלם איך שהוא.

ואז זה מכה בי
בשנת 2023 איתן היה "אמור" להתגייס.
ואני לא יודעת איך להניח את התחושות האלה בתוכי
האם זו הקלה? עצב? אשמה?
האם זו חמלה על משפחות החיילים,
או כאב שאין לו מילים?
ואז אני לוחשת לעצמי ה- 7 לאוקטובר וכאב חד מפלח את הבטן.

שלחתי את התמונות למשפחה המורחבת המופלאה שלי, המילים החמות
והאימוג’ים שלהם היו מדויקים להפליא 🥹❤️
התרגשות. כאב. ובעיקר אהבה ענקית לאיתניקו שלנו.

בכל יום שלישי הוא לובש חיוך,
יוצא למסגרת שלו ביוזמה המבורכת של ביה"ס "גיל" תל אביב.

#מתמודדיםעםאוטיזם

❤️מוזמנות להפנות אליי נשים שזה עתה קבלו את האבחון, אשמח לשתף אותן במסע שלי.

07/06/2025

לידה רומנטית? ברור שכן!
לידה יכולה להיות גם רגע של אהבה, לא רק של כאב.
קורס הכנה רגשית זוגית ללידה של אפי ושלי.

22/04/2025

אחרי פסח, כשהשגרה חוזרת – הגוף איתנו, אבל הנפש עוד מבקשת מנוחה.
עייפות שעוברת בין משימות, ילדים, עבודה, מחשבות שלא עוצרות לרגע.

ואת?
מתי עצרת לרגע?
מתי מישהי שאלה: איך את באמת?
מתי מישהי הקשיבה לך עד הסוף, בלי להציע פתרונות?

במעגל הנשים שלנו, יש מקום לשים את הראש.
לנשום. לשתף. לנוח.
לדבר בלי שיפוט.
מרחב בטוח, בלי מסכות, עם נשים כמוך –
שרוצות רגע לעצמן, ולנשמה.
ולשמוע “אני מבינה אותך” – בלי שתצטרכי להסביר.

מעגל נשים חדש נפתח.
לא טיפול. לא סדנה.
פשוט מרחב נשי אמיתי.
חיבוק נשי, מאגר של חוכמה,
בלי שיפוט, בלי ביקורת.
רק הקשבה, שיקוף, ריפוי וחיבור אמיתי.

תפני זמן רק עבור עצמך – המקום הזה מחכה לך.
מוזמנת לשים את עצמך שוב במרכז.
שלחי הודעה. משם נתחיל.
גילאי 35-53, אזור הבורסה רמת גן.

20/04/2025

מעגל נשים חדש נפתח! מספר המקומות מוגבל. שלחי לי הודעה לפרטים.

צילום:

11/03/2025

כמה פעמים הרגשת שאת חנוקה?
שנים עבדתי בעבודה עם משכורת חלומית ותנאים מעולים, אבל משהו היה חסר – לא מצאתי שם אושר, והתחושה שאני בוגדת בעצמי הלכה והתחזקה.
עכשיו אני בשלה מספיק לעצור, להקשיב ללב, ולומר בקול: זה הזמן שלי. לבחור את השקט הפנימי שלי, גם כשכולם מסביב לא מבינים. #שינוי #קריירה #נשים #מעגלנשים #אתלאלבד

08/02/2025

16/11/2024

הפער בין הפנים לחוץ.
כמה פעמים מצאנו את עצמנו מסתירות את מה שאנחנו באמת מרגישות, רק כדי להיראות בסדר, “מושלמות”, “חזקות”?
כמה פעמים הלכנו עם מסכות שמסתירות את הפגיעות שלנו, כי פחדנו להיות חשופות?
צריך לדבר על המקום הזה – המקום שבו אני מבינה שדווקא מתוך הפגיעות שלי, אני יכולה להרגיש יותר חופשיה, יותר אמיתית, יותר אני.
ללכת נגד הפחד ולהסכים לשחרר את השריון, זה לא פשוט. זה מפחיד. אבל אני מאמינה שדווקא כשאני נותנת לעצמי את המקום להיות פגיעה, אני מאפשרת לעצמי להיות יותר אותנטית.

נשים רבות במעגלים שאני מנחה לומדות יחד איך להפוך את הפגיעות לכוח ולהוריד את המסכות.
זה לא קל, אבל יחד אפשר להתמודד עם הפחד.
האם אתן מוכנות להוריד את המסכה? לפעמים השחרור מהפחד הוא הצעד הראשון לקראת חופש אמיתי.