19/11/2023
אחרי שקורה משהו גדול, מטלטל וקטלני כמו אסון ה7.10, טבעי שכולם יפתחו את מה שמכונה "אשמת הניצולים".
אם בושה היא ההרגשה ש"אני לא בסדר", אשמה היא ההרגשה ש"עשיתי משהו לא בסדר". אשמה רגש הנובע מהאשליה שהייתה לנו שליטה כלשהי בסיטואציה, וככזו, אשמה יכולה גם לתת לנו תחושה של שליטה איפה שהיא חסרה לנו. באופן מוזר, אשמה נוצרת כפלסטר על גבי פצע חוסר השליטה. למרבה הצער, זה פלסטר כואב ומציק בעצמו.
"אשמת הניצולים" היא ההרגשה שעצם קיומנו אחרי אסון שכזה הוא לא בסדר. איזו זכות יש לי להנות ממשהו כשאחרים סבלו כל כך? איך ארשה לעצמי להתלונן כשיש חטופים? מחשבות כאלה יכולות להעיב על מצב הרוח הירוד ממילא, וכמו שהרבה פעמים קורה עם אשמה, היא נשארת כמוסה, לא מדוברת, ולכן מתעצמת ומאמללת אותנו.
אורנה כוכב, ניצולת הטבח בנחל עוז, סיפרה בפודקאסט "איך ממשיכים" של "כאן", שבמשך השעות הארוכות בממ"ד בקיבוץ היא איבדה את תחושת הזמן. מה שנותן לנו תחושת זמן אלה תחנות השיגרה שיש לנו ביום יום, הסבירה כוכב שעוסקת בריפוי בעיסוק, ובלי זה קשה לנו להבין אם עברו 10 דקות או שעתיים. וכן, התובנה הזו רלוונטית לכולנו, גם עכשיו. בניית שיגרה היא הדרך להחזיר לעצמנו את השליטה בחיינו, דבר שמפחית סימפטומים של חרדה ודיכאון.
חלק מבניית שגרה זה לצאת בחזרה לעולם, לפגוש אנשים ולדבר איתם על הכל, להשקיע בזוגיות, בקשרים אישיים, בתוכניות לעתיד. להרשות לעצמנו לחיות: זו גם התרופה וגם, במובן מסוים, הניצחון.
שיגרה חדשה שאימצתי לעצמי, קפה של בוקר מול החלון הפורח
