28/07/2025
האם אתם יודעים *באמת* איך להציב גבול? (זה קצת ארוך, קחו בחשבון)
---
כשהילדים מגיעים לגבול שלנו, זה די פשוט להגיד "לא" ושיתמודדו. אני שומע ביקורת על הורים ש"לא יודעים להציב גבולות", מאנשים שאצלם "הילד יודע שאם אמרנו לא, אז לא!". האמת היא שברמה הטכנית זה קל, אבל גבול בסגנון הזה הוא מה שעלול להשאיר את הילדים בתחושת מצוקה.
---
אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, וחשוב לנו לדאוג להם. ענייני ממתקים, מסכים (וצרות אחרות) מעמידים אותנו בדילמה לא פשוטה. מה תהיה טובתם באמת בטווח הארוך?
---
האם כדאי 'לתת להם' - כי בקטנה, כי לא נורא, כי עדיף לא לעשות מזה עניין גדול ותחושת חסך שתלווה אותם כל החיים.
או 'לא לתת' כי זה רע להם, כי זה מדרון חלקלק, כי עדיף להפנים דאגה לעצמנו ולגופנו, לתרגל דחיית סיפוקים, או ערכים אחרים.
---
ברור לכולנו שהתשובה היא איפשהו באמצע. וזה האיפשהו הכי חמקמק שיש.
ואם אתם שואלים אותי? תגידו שאני קיצוני (התרגלתי 😉) אבל הייתי מוציא את רוב תעשיית הממתקים-חטיפים מחוץ לחוק, או מכביד עליהם את המיסוי כך שרק העשירים יוכלו להרוג את עצמם 😁.
---
בחזרה למציאות, אופן ההתמודדות שאני מציע כדי לשמור על מגבלות שפויים (כל אחד ואחת מאיתנו, עם מה ששפוי בעינינו), מתמקד בכמה היבטים, ונשען על הבנת המגבלות של הילדים.
---
1. נגישות פיסית - ככל שחוויה מרגישה נגישה יותר, כך אנחנו נוטים יותר לרצות אותה. כשאין עוגה שממתינה לנו במקרר, הסיכוי שניישר ממנה (רק מהקצה אומרים לכם!) פוחת דרמטית.
---
2. נגישות קשבית - ככל שהנושא (נניח מסכים) יותר בתודעה שלי, ככל שיש יותר מצבים שמתקשרים לי לצפייה במסך (ביקור אצל סבתא?), כך סביר שאצפה לו, ואתקשה לשחרר.
---
3. התקשורת סביב הנושא - האופן שבו אנחנו בוחרים לשוחח עם הילדים הוא קריטי בהשפעה שיש לו על החוויה שלהם, עשוי להשפיע דרמטית על התגובה שלהם, מכאן גם על החוויה שלנו, ובאופן מעגלי גם על האופן שבו אנחנו בוחרים לשוחח עם הילדים...
---
טיפ קטן להפחתת מצוקה - הכנה *מוצלחת* מראש
נניח שאנחנו רוצים לקנות מעט / לא לקנות בכלל. בכל מקרה זה יהיה פחות ממה שהם היו רוצים. הכנה מראש יכולה לסייע אם היא נשענת על חוויה הדדית בריאה. נסתכל על 2 אופציות:
1. "כשנגיע לבריכה, אל תבקשו ממני לקנות לכם יותר ממתק אחד!"
2. "כשנגיע לבריכה, תוכלו היום לבחור לעצמכם ממתק שלם!"
---
הרגשתם את ההבדל? מעבר לניסוח החיובי יותר באופציה השניה, מהות ההבדל בין האופציות, היא על מי *האחריות* להגבלה.
לכאורה בשני המקרים ההורה הוא המגביל והמחליט ש"רק אחד". ובכל זאת, באופציה הראשונה מתקיימת העברת אחריות אל הילד. אני ציינתי מה המגבלה, ומכאן האחריות היא שלך - הילד שלי - לא לבקש ממני. זה פתח לעולם שלם של האשמות כלפי הילדים כשהם מבקשים, אפילו על העכרת האוירה.
---
האופציה השניה משאירה את האחריות על ההורה.
הילדים יקבלו ממתק, ואחריו "מותר להם" להמשיך לרצות, להתלונן, להתחנן, לבכות, ולהביע את חוסר שביעות הרצון שלהם בכל דרך (לפעמים גם באופן פחות מווסת).
האחריות נשארת אצלנו, להחזיק את המגבלה ("גבול") באופן רך, מבין, מקבל את התסכול, מאפשר את כל מגוון הרגשות.
---
נכון שאופציה 1, במיוחד כשהילדים מפנימים אותה וכבר לא מבקשים כי "חבל על הזמן", מצטלמת יותר טוב מבחוץ, ומרגישה לנו גם יותר טובה ונוחה מבפנים. אבל אני מציע להיזהר מלהשתמש בה בגלל מה שמרגיש לילדים מבפנים.
אופציה 2 מציעה עבור הילדים את החוויה שאנחנו יחד, ואנחנו אוהבים מקבלים ומסוגלים להכיל אתכם - הילדים האהובים והנפלאים שלנו, עם כל מה שאתם חווים ומרגישים, עם כל מה שאתם רוצים ועם כמה שאתם מתוסכלים.
---
טיפ אחד נוסף על הדרך
בחרתם לקנות להם ממתק אחד (שלם!) בבריכה?
דחו את הממתק לקראת סוף הבילוי (כן, יותר מאוחר).
ההמתנה לממתק והפנטזיה, נעימה ועדיפה בהרבה מאשר חוויית התסכול על ש"נגמר, וזהו, אין יותר".
מה דעתכם?
---
היום בערב המפגש בנושא - הגבלות ללא "גבולות".
מפגש שני בסדרת המפגשים לקיץ, בעלות של 150₪ לשלושתם.
כל המפגשים מוקלטים, וזמינים לצפייה ל-3 חודשים.
מעוניינים? הגיבו שם של ממתק שהכי טעים לכם או הכי מחריד, ואל תגלו 😉
