20/07/2025
אם הילדים שלכם פוגעים בכם, תחזירו להם! - זה מסר להורים אמיצים באמת.
---
ביום שישי שיתפתי בטיפ הכי חשוב בעיני לחופש, ולשגרה בכלל.
מאוד התלבטתי לגבי הפוסט עצמו, כי שיתפתי בו בסיטואציה שמאוד התבאסתי ממנה השבוע, כשאלה קראה לי ״אבא, יא סתום״, ואני לא אמרתי לה כלום.
---
לא ניחשתי שהפוסט הזה יגע בעצב כל כך חשוף ורגיש. אבל הוא נגע. או-הו איך שהוא נגע. ובתגובה זכיתי למיטב התגובות שיש לפייסבוק להציע - הנה תקציר:
לא לא לא!!! ילדים חייבים גבולות. היית צריך להבהיר לה שככה לא מדברים להורים. אם הילדה שלי היתה קוראת לי ככה - אין בריכה. בלי כעס, אבל הכל מבוטל. היית חייב לדבר איתה. להעמיד אותה במקום! אתה נעלבת ופשוט לא אמרת כלום. זו לא שליטה עצמית. זה ביטול עצמי. אפילו אפסיות. אם לא ענית לה איך היא תלמד? למה שהיא לא תמשיך ככה? זה רק ילך ויחמיר, ואתה תצטער על זה. מה תעשה כשהיא תקרא לך מפגר? די כבר עם ההורות הרגישה הזאת. עם הורים רכרוכיים כאלו, לא פלא שגדל פה דור של ילדים שלא רואים אף אחד ומתייחסים לכולם בזלזול. נכשלת.
ותגובת המחץ כלשונה:
בקיצור, הילדה קראה לך סתום ולא הגבת
יצאת סתום על מלא
---
תראו, לא סתם בחרתי את המקצוע הזה, ובעצם בתחושה שהמקצוע בחר בי. אני גם יכול להתמודד עם אי הסכמה, ותמיד מלהיב אותי לנהל דיוני עומק על הורות, על הילדים, ועל הצרכים שלהם, כשהכוונה היא באמת לנהל דיון. אבל אני לא אשקר - חלק מהתגובות מאוד קשות, וחלקן ממש פוגעניות. קשה שלא להיות מושפע משיח שלילי כל כך.
ולמה בעצם השיח כל כך שלילי?
איך זה שאנחנו בוחרים לומר את דעתנו בצורה נחרצת וחד משמעית, ועוד יותר מזה, גם תוקפת ומעליבה?
---
למרות הקושי הרגשי, השתדלתי לקרוא את כל התגובות, ועשיתי מאמץ גם להשיב לרובן. במקביל עשיתי גם מאמצים לקרוא את התגובות יותר לעומק. בדיוק כמו שאני עוזר להורים ללמוד לקרוא את הילדים שלהם. תגובות קשות הן בד״כ עדות לרגש שלילי עוצמתי שקשה לנו להתמודד איתו.
ובתגובות הנחרצות, התקיפות וגם התוקפות אישית כלפי, אני שומע את הקול החזק של הפחד. גם אתם שומעים את זה?
בדיעבד נראה שכתבתי עצה כל כך מפחידה, שההרגשה היתה שאי אפשר "סתם" לא להסכים איתה. אי אפשר רק להתעלם או להבליג. אי אפשר אפילו רק להציע אפשרות ונקודת מבט אחרת. זה לא מספיק. חייבים לזעוק בקול חזק ״אמת״ אחרת.
כי מה באמת יקרה אם לא נגיב?
מה באמת קרה כשלא הגבתי מיידית לאמירה של הבת שלי?
---
זה באמת מפחיד לפעול בלי לדעת בודאות*.
עוד יותר מפחיד להשאיר מקום לספק שאולי אנחנו טועים. כן, אולי גם אני.
אבל האם באמת לא להגיב פירושו תמיד לקבל את ההתנהגות? האם כל שתיקה היא בהכרח הסכמה?
ואולי זה מפחיד שכל כך הרבה הורים יקבלו רוח גבית לא להעניש את הילדים שלהם, לא לתקוף אותם. אולי זה מפחיד שיותר מדי הורים יסכימו איתי? יסכימו להישאר במרחב של אהבה ללא תנאי, שאין בו התעלמות אבל יש בו גם קבלה של העובדה שכולנו בני אדם, וכולנו עלולים לטעות, במיוחד ברגעים של מתח.
---
כי אני באמת סיפרתי על רגע של מתח. רגע שמאוד התבאסתי עליו. לא בגלל מה שהבת שלי אמרה לי, אלא בגלל שזה כל כך הפעיל אותי עד כדי כמעט התפרצות.
בכל זאת בחרתי לשתף את האירוע, כי בשורה התחתונה הייתי מאוד גאה בעצמי על שהצלחתי לעצור. להחזיק. להמתין מבלי להגיב מיידית.
וכן, אני מבין שלהרבה מהמגיבים היה חשוב לקרוא המשך שתהיה בו תגובה נחרצת מצידי, שתאפשר אנחת רווחה. נראה שרוב הקוראים החזיקו בציפייה להמשך ה"טבעי", שבו אמרתי לה משהו, שהבהרנו את הנושא בינינו, שהעמדתי אותה במקומה, ש״חינכתי״ אותה.
אבל חינוך הוא לא המשפט או השיחה. וקשר בינאישי הוא הרבה יותר מורכב מאשר רצף של אירועים ותגובות. הוא היומיום האינסופי המאוד זמני וחולף, שבמהלכו אנחנו מתחזקים חוויה משותפת שהיא מאוד קרובה ועמידה לטלטלות. אני מאמין שהבת שלי יודעת היטב שזאת היתה יציאה שלא במקום. גם המבט המופתע-עצבני לייט שלי אליה כנראה אמר לא מעט.
אבל לא סיפקתי את הסחורה. את הקלוז׳ר.
באמת לא שיערתי את גודל הטלטלה.
---
אם הגעתם עד כאן, אתם באמת אמיצים 🙂
ואני מבקש להציע לכם גישה ותפיסה הורית שבאמת דורשת אומץ כדי להחזיק בה, כי היא נשענת על אמונה בילדים שלנו, ובכוחו של שקשר שלנו איתם.
זה לכאורה נשמע טריויאלי, אבל האמונה הזאת דורשת אומץ, כי היא לא מתשלבת עם כל מה שסיפרו לנו במשך שנים.
אנחנו צריכים להסכים לשחרר את רוב מה שאנחנו יודעים על היררכיה, על "סמכות הורית", ועל "הצבת גבולות", ועל עוד כל מני רעיונות נוקשים שבמהותם הילדים יהפכו להיות בני אדם בריאים ומתפקדים רק אם נלמד אותם באופן אקטיבי איך עושים את זה. אני מציע לשחרר את הרעיון שלפעמים אין ברירה אלא לפעול ביד קשה, למשמע ואפילו להעניש (או "לתת השלכות טבעיות").
---
אני מציע לבחון באומץ אמונה חלופית. את האמונה שילדים מתפתחים ופורחים באופן מיטבי באוירה בטוחה באמת. בתחושה שהם אהובים ללא תנאי. עם מגבלות אך ללא גבולות. שגם כשאנחנו לא יכולים לקבל את ההנהגות שלהם - אנחנו ממשיכים לקבל אותם כפי שהם, לקבל את העולם הרגשי שלהם במלואו, ולקבל גם את הטעויות שלהם.
אני מציע לזכור שגם כאשר הילדים שלנו גדלים באהבה, הם עלולים להתנהג באופן שפוגע בנו. אלא שההתנהגות הזאת מלמדת על חוויה שלילית שלהם, ולא על הרצון שלהם באמת לפגוע.
---
לכן אני מציע ממש בקצרה:
אם הילדים שלכם פוגעים בכם, תחזירו להם אהבה**.
---
זה לא טריויאלי לאמץ דרך הורית מסודרת, במיוחד כשהיא לא מוכרת. יש הרבה מאוד דיוקים לגבי הדרך המוצלחת לעשות את זה, שבעיני עוברים הרבה יותר טוב בשיחה מאשר בטקסט.
אם אתם הורים לגיל הרך, זאת כנראה הזמנה אחרונה ל-3 המפגשים האחרונים לקיץ הזה (כי זוגתי אוטוטו יולדת), בעלות של 150₪ (לשלושתם יחד). כל מפגש עוסק בסוגיה נפרדת שמאוד רלוונטית לקיץ עם ילדים בגיל הרך.
מתחילים מחר!
לפרטים נוספים ולהרשמה, כתבו לי ואשלח קישור
---
*מפחיד לפעול בלי לדעת בודאות אבל זאת מהות ההורות - אנחנו פועלים מתוך אמונות שנשענות על אמונות, על חוויות אישיות, על עצות מומחים וגם "מומחים", בלי באמת לדעת מה יקרה בעתיד. אנחנו יכולים לכל היותר לשער, ולקוות שבסוף הדרך נגלה שאכן צדקנו.
**הבלגה כשאפשר. ואם אי אפשר - נעצור אותם עם מינימום הבעת ביקורת ככל שניתן, ועם מקסימום הבעת חמלה כלפי הקושי שהם חווים.
---
בתמונה: תום (3.7) אוסף חרוזים מהרצפה, אחרי שנשפכו לו "זה קרה בטעות" (באמת בטעות), כי אחותי איימה עליו שאם הוא לא יאסוף, היא לא תמשיך לעזור לו ליצור שרשרת.
אני לא אאיים עליו. לי יש אסטרטגיה אוהבת. אבל טוב שהיא עשתה את זה. כך הוא מכיר את העולם סביבו.
