נעה מילס ביבליותרפיה

נעה מילס ביבליותרפיה מטפלת בביבליותרפיה ומנחת סדנאות כתיבה, קליניקה באריאל

יתקפו באיראן? לא יתקפו באיראן?יפלו פה טילים? צריך להתכונן?אנחנו חיים בתקופה בה חוסר הוודאות זה כנראה הדבר הכי וודאי שיש ...
25/01/2026

יתקפו באיראן? לא יתקפו באיראן?
יפלו פה טילים? צריך להתכונן?
אנחנו חיים בתקופה בה חוסר הוודאות זה כנראה הדבר הכי וודאי שיש 😉

כאילו התרגלנו, מי יודע מה יהיה מחר..
אבל חוסר הוודאות גובה ממנו מחיר נפשי.

הוא בדרך כלל לוקח אותנו לשתי תגובות קיצון-
או פעילות יתר: לחץ, רפרוש על אתרי החדשות כל רגע, קניה של כל הסופר..

או תת פעילות- אדישות, ייאוש, מה כבר יש לי לעשות, שום דבר לא בשליטתי בכל מקרה..

ושתי התגובות האלה לא באמת עוזרות לנו להירגע ולהרגיש תחושת בטחון ושלווה.

מה כן יכול לעזור?
התבוננות על הכאן ועכשיו:
מה בזמן הזה, במצב הספציפי הזה, אני יכולה לעשות שיקל עלי וירגיע?

יש כאלו שלקנות שישיית מים מינרלים ולהכניס כמה שימורים לממ"ד ייתן להם תחושת בטחון ויחזיר קצת שליטה,
יש כאלו שיתמקדן בתפילות, ביוגה או בשמיעת מוזיקה אהובה כדי להוריד את רמת הלחץ,
ויש כאלו שיחליטו להתעדכן בחדשות רק פעם ביום כדי לשמור על חיבור למציאות.

זה לא משנה מה ההחלטה, היא מותאמת לכל אדם עם האופי שלו ומה שעוזר לו,
מה שחשוב זה לקחת החלטה ולייצר איזושהי בחירה בתוך אי הוודאות.

עצם הבחירה מחזירה את תחושת השליטה ומפחיתה את חוסר הנוחות מאי הוודאות.
היא מייצרת וודאות פנימית איפה שאין וודאות חיצונית וממקדת את השליטה בתוכנו ולא בחוץ.
וזה כבר מרגיע, מווסת ומאפשר לחיות קצת יותר בנחת.

ושרק נשמע בשורות טובות! 🙏

לפעמים בטיפול צפה תחושה לא נעימה-אם אני בטיפול זה אומר שאני לא מסוגלת להסתדר לבד?ומה עם העצמאות שלי?! זה הופך אותי לתלות...
11/01/2026

לפעמים בטיפול צפה תחושה לא נעימה-
אם אני בטיפול זה אומר שאני לא מסוגלת להסתדר לבד?
ומה עם העצמאות שלי?! זה הופך אותי לתלותית!

וזו שאלה משמעותית ונכונה.
לחיים בכלל, לא רק בטיפול.
כי להרגיש תלות זה לא תמיד קל..

תחושה שאני לא עומדת בזכות עצמי אלא בגלל משהו או מישהו אחר, שכמה שהוא יהיה קרוב ומשמעותי, הוא עדיין יהיה מישהי חיצוני לי, לא אני.

ומה זה אומר עלי אם אני צריכה עזרה ולא מצליחה להסתדר לגמרי לבד?
שאני חלשה? חסרת אונים?

אז האמת שזה אומר עלייך שאת אנושית-
יצור חברתי שחי בחברה וזקוק לחברה.

בעידן הקדום בני האדם היו חייבים לחיות בחבורה שבה לכל אחד היה תפקיד- אחד הולך לצוד, האחרת מבשלת, השלישית יולדת ילדים והרביעי שומר כדי שלא יבואו אויבים.
האם זו תלות?
כן, אבל בריאה וטובה.
תלות שמקיימת את החיים.

אדם שהיה מנסה להסתדר לגמרי לבדו היה מגלה מהר מאד שהוא מת מרעב או נטרף..

ובעידן המודרני זה לא ממש השתנה.
רק שהפעם הקושי הוא לא ההישרדות הפיזית אלא הנפשית, הרגשית.

אנחנו זקוקים אחד לשני כדי להרגיש אהובים, כדי לתמוך ולהיתמך ברגעים קשים, כדי לקבל, אך גם כדי לתת (שזו אחת הפעולות הכי מעוררות סיפוק ותחושה של משמעות).

המחלה הכי גדולה של העולם המודרני היא הדיכאון.
ודכאון קשור בקשר ישיר לבדידות ולאבדן תחושה של סיפוק בקשרים.

בכל קשר בריא יש מידה מסויימת של תלות.
תלות בריאה, הדדית, שבה אני יודעת שהקרובים אלי אוהבים אותי, רוצים בטובתי וישמחו לעזור לי במידת הצורך.
וכשהם יצטרכו אותי- אני אהיה שם בשבילם.

ולפעמים גם עולה צורך לבקש עזרה חיצונית כדי שהחיים שלי יהיו יותר טובים, בריאים ומספקים.

וההבנה הזו מעידה על עצמאות:
אני אדון לעצמי, מבינה את מצבי, מבינה מה הכוחות שלי ומה אני כבר לא מסוגלת לשאת,
ומתוך העוצמה הזו אני מבקשת עזרה.
אני בוחרת להיות "תלותית" לתקופה כדי להחזיר לעצמי את הכוחות ולהתחזק.

וכשאני אתחזק אני אגלה שאני מסוגלת לתת יותר גם לאחרים שזקוקים לי..

כשהבת שלך אומרת לך שאת "חופרת" (או יותר מדויק- את! פשוט! אמא! חופרתתתתתתתת!!),למה באמת היא מתכוונת?בבטן זה מרגיש כמו דחי...
24/12/2025

כשהבת שלך אומרת לך שאת "חופרת" (או יותר מדויק- את! פשוט! אמא! חופרתתתתתתתת!!),
למה באמת היא מתכוונת?

בבטן זה מרגיש כמו דחיה נוראית.
סך הכל התעניינתי איך היה אתמול, מה הדרמה?!
והתגטבה האוטומטית -אם היא לא רוצה, לא צריך!

אבל לביטוי 'חופרת', כמו להרבה מילות קוד שילדים ומתבגרים מוציאים מהפה, יכולות להיות הרבה משמעויות.

זה יכול להיות-
אאוץ'. נגעת בנקודה רגישה, איך זיהית??

או-
היה לי קשוח אתמול. ממש. גם אני עוד לא לגמרי מבינה מה עובר עלי, אז אני לא יכולה להסביר לאחרים.

יכול להיות גם-
אני עסוקה עכשיו. בזמן אחר יותר יתאים לי לדבר.

ועוד הרבה כוונות שמסתתרות מתחת למילה אחת.
מילה שמייצרת ריחוק ודחיה.

אבל חשוב לזכור שהריחוק והדחיה שאת חווה כנראה מעידים על הריחוק והדחיה הפנימיים של הבת שלך.
היא לא מסוגלת לשאת אותם אז משפריצה אותם החוצה על האדם הכי קרוב אליה- את.

מרוב קירבה היא מעיזה לייצר ריחוק, כי כנראה בתוך תוכה יש בה אמון שאת עדיין תישארי איתה שם.
למרות הכל.

אז מה לעשות עם זה?
היא לא נותנת להתקרב, צריך להתקרב בכוח?
ממש לא.

אפשר לכבד את המרחב האישי ולא לדחוף אותה לשיחה, אבל יחד עם זה להחזיק בראש ובלב שזה לא נגדך, זה בעדה.
בעד העצמאות,
בעד הגילוי האישי,
בעד הנפרדות שהיא מייצרת עכשיו כדי להיות בעתיד אדם עצמאי ובוגר.

ואם זה לא נגדך, הרגש הטבעי של פגיעה מהדחיה אולי יכול להיות קצת פחות עוצמתי.
וההבנה הזו תוכל לאפשר בעתיד, כשהמתבגרת קצת תרגע, את הקירבה ששתיכן באמת באמת רוצות.

הנטיה הטבעית שלנו היא לרצות שינוי עכשיו.אבל האמת הנפשית היא שאם זה באמת יקרה, אנחנו פשוט לא נכיר את עצמנו.נהיה כמו זרים ...
15/12/2025

הנטיה הטבעית שלנו היא לרצות שינוי עכשיו.
אבל האמת הנפשית היא שאם זה באמת יקרה, אנחנו פשוט לא נכיר את עצמנו.
נהיה כמו זרים לעצמנו, לא מחוברים למי שאנחנו רגילים להיות.

בשביל שנהיה מחוברים לעצמנו וגם נצליח לעשות את השינוי במקומות שהיינו רוצים, השינוי חייב להיות איטי והדרגתי.
כל פעם קצת.
התקדמות קטנה, ניואנס מזערי:

הצלחתי להגיב באופן מאופק יותר לכמה רגעים,
אמרתי לעצמי מילים מרגיעות, גם אם הפחד עדיין לא נעלם לגמרי.
שתקתי במקום להגיב ישר, למרות שהכעס והפגיעה עדיין מפעפעים,
או להיפך - הפעם הצלחתי להגיב גם אם מתוך בהלה.

ואולי זו הכוונה הפנימית בהדלקת נרות החנוכה-
מוסיף ו(אז)הולך.

אם לא נשנה הכל, רק נסכים להוסיף משהו קטן, נוכל להרגיש שאנחנו בהליכה, בהתקדמות.
האור מתקדם בכל יום נר אחד בלבד, אבל בסופו-
חנוכיה שלמה דולקת ומאירה, פנימה והחוצה.

ובחזרה לנפש-
כמה זמן זה ייקח, השינוי שאנחנו רוצים?
(וזו שאלה שאני נשאלת כמעט כל תחילת טיפול)
לעולם לא נדע.
אבל נוכל לעשות צעדים קטנים בדרך אליו ולאט לאט לראות איך האור הפנימי מוסיף, הולך והופך את החיים להרבה יותר מאירים, מחוברים ומשמעותיים.

שיהיה לכולנו חנוכה של הוספה, של הליכה ושל אור,
נעה

אני פוגשת לא מעט אנשים שמגיעים לטיפול רק כשהמצב כבר ממש בקצה.כשהכאב כבר מציף, התחושות בוערות והחוויה היא של אין מוצא.ככה...
11/12/2025

אני פוגשת לא מעט אנשים שמגיעים לטיפול רק כשהמצב כבר ממש בקצה.
כשהכאב כבר מציף, התחושות בוערות והחוויה היא של אין מוצא.
ככה כבר אי אפשר להמשיך.

וזה ממש לא משנה באיזה נושא-
דימוי עצמי, קשרים עם אנשים קרובים, מצב חברתי (נפוץ מאד אצל מתבגרים), חרדות, דכאון ועוד ועוד..

הנטיה הראשונית היא לחשוב- למה באת רק עכשיו?!
אם היית מגיעה קודם המצב לא היה מחמיר..

אבל זה כל כך טבעי.
מרוץ החיים וכמויות המשימות שיש לנו על הראש גורמים לנו לייצר סדר עדיפויות- מה דחוף ומה פחות.
עם מה אפשר להסתדר כמו שזה ואיפה כבר לא.

ולא פעם דווקא המצב הנפשי שלנו הולך לתחתית סדר העדיפויות..
אנחנו אומרים לעצמנו:
לא נורא, זה לא כל הזמן, זה בא והולך..
או- כשיהיה לי זמן/כסף/כוח פנוי, אז אגיע לזה.
כרגע יש דברים יותר דחופים.

והכל נכון.
המציאות והיום-יום חזקים מאד ודוחפים אותנו לעשות את מה שקריטי.

אבל לא פעם כשכן מגיעים בסוף לטיפול, אם בגלל החלטה להשקיע בנפש או בגלל שמגיעים לקצה,
מגלים שיש אפשרות לחיות אחרת..

שהחיים יכולים להיות הרבה יותר אפשריים, פחות מציפים ומטלטלים, אם רק מפנים מקום להתבוננות עצמית ולהבנה מה עובר עלינו.

נכון, זה לא תהליך קצר, ובטח לא קל או פשוט, אבל הוא תהליך מרגש מאד.
הוא תהליך שמביא להבנה שרק כשאני מחוברת לעצמי, יודעת מה נכון וטוב לי ומה פחות-
הטלטלות קצת נרגעות, ההצפה פוחתת, הקשרים שלי עם האנשים סביבי כבר יותר מדוייקים ונעימים.

אני מגלה שיש לי יכולת לחיות את החיים שאני באמת מאמינה ורוצה.

שנדע להשקיע בעצמנו ולהצליח לחיות נכון וטוב כמו שהיינו רוצים..
נעה

לפעמים את מרגישה שאת כבר לא מכירה את הבת שלך.הקשר איתה כילדה היה בסדר גמור.פה ושם דרמות, בכל זאת ילדה, אבל לא משהו חריג....
09/12/2025

לפעמים את מרגישה שאת כבר לא מכירה את הבת שלך.
הקשר איתה כילדה היה בסדר גמור.
פה ושם דרמות, בכל זאת ילדה, אבל לא משהו חריג.

אבל ברגע שהתחלת להרגיש את שינויי גיל ההתבגרות, את כבר לא בטוחה שאת מבינה מה קורה..

התקפי זעם על כלום, חוצפה שאת לא מבינה מאיפה היא מגיעה,
או מהצד השני- הסתגרות וניתוק, דלת נעולה ושלט (אמיתי או בתחושה) בפרצוף: אין כניסה!!

ניסיתם כל מה שאתם יודעים, אבל משהו שם לא עובד כמו תמיד.
הורים ממאדים, מתבגרים מנוגה 😉

ומילא היא הייתה נעלמת לכם אבל מסתדרת בחיים.
היא לא.
זה יכול להיות קושי לימודי, חברתי, רגשי או הכל ביחד.
רק שהפעם היא לא נותנת לכם להכנס, ובטח שלא לנסות לעזור.

וזה כל כך מתסכל. ומכאיב.
לעמוד מהצד ולהתבונן בה הולכת לאיבוד ואתם לא שם כמו שהייתם רוצים או יכולים..

אבל הבשורה הטובה היא שכל ההתנהלות הזו היא טבעית.
היא חלק מההיפרדות ההכרחית של המתבגרים בדרך להפוך לאדם בוגר ועצמאי.
הם עושים את זה בדרך לא מאד יעילה, נכון.
זה יכול לעצבן, להטריף וגם לייאש אתכם.
אבל הבעיטה הזו שלהם היא כנראה הדרך היחידה להיפרד מהילד שהם היו ולבנות בתוכם אדם עצמאי.

אז מה, ללכת אחורה? לעזוב אותם?
כן ולא.
זה בהחלט הזמן להתרחק קצת, לתת מרחב עצמאי ובחירי, לא להתערב בכל דבר ולתת להם להתמודד בכוחות עצמם.
אבל זה ממש לא אומר שנכון להיעלם.
זה בדיוק הזמן לנוכחות הורית, אבל שקטה יותר.
שנותנת לדברים לקרות, אבל נמצאת שם בגבולות מסויימים, ובעיקר כקרקע שיכולה להחזיק, שאליה גם אפשר ליפול.

אבל לפעמים יש תחושה שכל זה לא מספיק ושהדאגה כבר גדולה, ואז כדאי לשקול פניה לטיפול.
בטיפול המתבגר יוכל להכיר בהדרגה את עולמו הפנימי, יבין את ההתנהגויות, המחשבות והרגשות שסוערים בתוכו ולאט לאט יפתח עצמאות בריאה ובוגרת.

הטיפול יאפשר מצד אחד מרחב פרטי למתבגר, מה שיאפשר לו לצלוח את תהליך ההתבגרות באופן בריא,
ומצד שני- ייתן לכם ההורים מקום לתהליך הלא פשוט שגם אתם עוברים מול התהליך הזה,
מקום לחשיבה גם על הגדילה שלכם כהורים.

שיהיה תהליך בריא, מצמיח ומשמעותי, למתבגר/ת ולכם,
נעה

לפעמים מגיעים לטיפול עם רגל בפנים-רגל בחוץ.יש מצוקה, קושי או תחושה שמשהו לא עובד טוב.רוצים שינוי, הטבה.שהחיים ייראו אחרת...
07/12/2025

לפעמים מגיעים לטיפול עם רגל בפנים-רגל בחוץ.
יש מצוקה, קושי או תחושה שמשהו לא עובד טוב.
רוצים שינוי, הטבה.
שהחיים ייראו אחרת, שאני אחווה אותם בצורה קצת יותר נעימה.
זו בדרך כלל המוטיבציה הגדולה ביותר לטיפול. הרצון בשינוי.

אבל יחד עם זה מגיעות גם ספקות ומתיישבים חזק בראש:
האם יש סיכוי בכלל לשינוי?
הרי אני מתנהלת כבר לא מעט שנים ככה, למה שמשהו ישתנה פתאום?
ומי אמר שאתחבר למטפלת, שתבין אותי? אולי היא תהיה ביקורתית כלפי?

יש ספקות שנוגעים ליכולת להשתנות,
יש כאלו שנוגעים לקשר עם המטפל/ת
ויש שקשורים בכוחות, בזמן או בכסף הנדרשים על מנת להיות בטיפול.

והכל כל כך הגיוני, אנושי וטבעי.

לקראת תהליך של צמיחה ושינוי תמיד נפגוש גם קולות פנימיים שמתנגדים לשינוי.
ולא נכון להתעלם מהם, הם חשובים מאד.
הם מצביעים על הפעמים בהם כבר התאכזבנו או הרגשנו שהשינוי נכשל,
אבל הם גם מסמנים לנו את הדרך להתגבר עליהם-
להתבונן בהם, אם אפשר לשתף את המטפל בהם, ובעיקר לתת להם מקום.

למה זה חשוב?
כי הם יהיו אבני הדרך שיסמנו לנו איך הטיפול צריך להתחיל, מהו השביל הראשוני שלו.

לאן הוא ימשיך, את זה נדע רק בהמשך הדרך,
אבל לפחות את ההתחלה כבר אפשר לדעת, וזה יכול להפחית קצת מעוצמת החשש.

שתהיה התחלת טיפול משמעותית, נכונה וטובה,
נעה

לפני כמה חודשים הייתה הפעם ראשונה שהשתתפתי בסדנא של עצמי.כבר חמש שנים אני עוברת בין מועדוני יולדות, אבל הפעם זה היה בישו...
10/11/2024

לפני כמה חודשים הייתה הפעם ראשונה שהשתתפתי בסדנא של עצמי.
כבר חמש שנים אני עוברת בין מועדוני יולדות, אבל הפעם זה היה בישוב שלי ורציתי להשתתף.
להרשות לעצמי להיות גם בצד השני, לחשוב את הלידה שעברתי, לבחור טקסט, לכתוב.
כמה חיכיתי לכתוב אותה.

אז במועדון יולדות שלנו ברחלים, הסכמתי להנחות את הסדנא למרות שאני עוד בעיצומה של חופשת הלידה, אבל קצת אחרת.
לתת הנחיה אבל להשתתף בעצמי.

היה מרתק. ומרגש. ועמוק. וחזק כל כך.

אני מכירה את השירים שאני מביאה לסדנא כמעט בעל פה,
אבל שום דבר לא הכין אותי לתחושה שמישהו כתב אותי ודייק במילים עבורי את הלידה הספציפית הזאת.
ולאחר מכן הכתיבה בעקבות השיר ומעגל השיתוף המרגש.

והדבר הכי משמעותי היה לחוות את מה שאני רואה כל הזמן שקורה לנשים בסדנא-
המעבר מחוויה בלעדית של כאב וקושי אל חוויה מורכבת יותר.
חוויה שעדיין יכולות להיות בה תחושות של כאב וקושי,
אבל גם יש בה עוצמות נשיות מדהימות.
יש בה אמונה,
יש בה מבט-על על הלידה,
ויש בה יכולת להבין שמה שקרה לי שם בלידה, היה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות בסיטואציה הספציפית.
וזה כל כך מרגיע. ומנחם.
ונותן לנפש קצת מנוחה.

ולמי שרוצה לחוות מבפנים-
עבורך הכנתי את 'לגעת בלידה'-
קובץ ובו תרגילי כתיבה פשוטים ובהירים לעיבוד חוויית הלידה.

בקובץ שאפשר להוריד ממש כאן- https://lp.vp4.me/cwqd
קיבצתי כמה תרגילי כתיבה פשוטים, אותם התאמתי לתהליך שיכול לעזור בעיבוד רגשי של חווית הלידה.

מזמינה אותך כבר עכשיו להוריד אותו,
למצוא כמה דקות של שקט, להכין כוס קפה,
ולתת לעצמך זמן לעבד, לחוות מחדש ואפילו לצאת עם סיפור לידה כתוב- מזכרת לכל החיים :)

נעה

אוטוטו שנה מאז השבעה באוקטובר, המלחמה בצפון מתעצמת (בתפילה גדולה שהפעם לטובתנו),ואנחנו ממש בעיצומו של הבייבי בום.שומעים ...
22/09/2024

אוטוטו שנה מאז השבעה באוקטובר, המלחמה בצפון מתעצמת (בתפילה גדולה שהפעם לטובתנו),
ואנחנו ממש בעיצומו של הבייבי בום.
שומעים על לידה ועוד לידה ועוד לידה.
זוגות ונשים, שבחרו למרות ועל אף להביא חיים חדשים לעולם.

וכמה שזו תופעה מוכרת, הפלא עדיין קיים.
צמיחה מתוך שבר זה הדבר שכאילו 'מצופה' מאיתנו, אבל זה לא דבר קל.

ובטח ובטח בעולם של הריון ולידה.

חוסר הוודאות הוא מרכיב מרכזי בתקופת ההריון והלידה.
סימני השאלה רבים ואפילו שאלות של איפה ללדת ואת מי אני רוצה בלידה יחד איתי, הופכות להיות שאלות הרות גורל.

וכשמצב חוסר הוודאות הוא לא רק מצב פרטי אלא גם לאומי, ולתקופה כל כך ארוכה, החששות, החרדות והקושי מתעצמים מאד מאד.

אז נכון, אין לנו שליטה על הרבה דברים.
בהיבט הלאומי- לא על מצב המלחמה, לא על הבטחון ולא על כמה טילים ינחתו הלילה בארץ.
וגם בהיבט האישי- אין לנו שליטה על העומס במחלקת יולדות, המיילדות שאפגוש ומצב העובר בזמן הלידה.

אבל-
יש לנו בחירה גדולה איך להתנהל בתוך המצב הקיים.
ופה כדאי מאד לייצר לעצמנו עוגנים של בחירה ושליטה (גם אם קטנים) כדי להצליח להישאר בעמדה אקטיבית ולחוש שיש לנו מה לעשות, גם אם המצב ברובו לא בשליטתנו.

נכון, הכל יכול להשתבש.
וגם מה שתכננו כעוגן יכול להיות לא רלוונטי במציאות המתפתחת, אבל גם אז כדאי לשאול את עצמי-
יש לי יכולת לשנות את המצב?
אם כן- נהדר. מה יכול לעזור לי?
ואם לא- לנסות לקבל (כן, זה קשה מאד) ושוב לשאול- אז מה כן בתוך המצב הספציפי הזה בבחירתי? על מה כן יש לי אפשרות להשפיע?

אף אחד מאיתנו לא אוהב לשחרר שליטה.
תחושת השליטה מייצרת לנו בנפש יציבות ובטחון והיא חשובה מאד לתפקוד בריא.
אבל כשהשליטה מתערערת, אפשר לנסות להחזיר אותה, אפילו בחלקיות, ולבדוק מה אפשרי למרות המצב.

שיהיו לידות קלות עם תחושה של בטחון ויכולת,
נעה

את מגיעה ללידה והדבר האחרון שאת חושבת שתצטרכי להתמודד איתו זה האנשים שליוו אותך בלידה- הצוות הרפואי או אפילו אמא או בן ה...
20/07/2023

את מגיעה ללידה והדבר האחרון שאת חושבת שתצטרכי להתמודד איתו זה האנשים שליוו אותך בלידה- הצוות הרפואי או אפילו אמא או בן הזוג.

המיילדת, הרופא, בן הזוג או אמא שלך-
כולם באו להיות שם עבורך.
לתת תמיכה ולעזור בחוויה המיוחדת הזו.
אבל לא תמיד בפועל הם נותנים את מה שהיית צריכה באותו רגע.
לא מספיק רגישים.
לא מספיק קשובים.
לחוצים, עייפים, מתוסכלים...
כל כך רוצים שהלידה תסתיים בטוב, בבריאות ובידיים מלאות, אבל בדרך עושים טעויות.

ואז את יכולה לעבור את הלידה, שסך הכל הייתה בסדר: כואב, ארוך אולי, אבל לא משהו דרמטי יותר מדי,
ועדיין להרגיש חסרת שקט. פגועה.

לפעמים יהיו לך פלאשבקים מהלידה,
לפעמים לא תביני למה הביטחון העצמי שלך ירד.
פתאום מתעוררים ספקות על מי ומה שאת.
ואת לא מבינה למה.
מאיפה זה בא?

אז לפעמים זה מגיע משם.
ממבט ספקני, מילה של ביקורת או חוסר אמון בך ובתחושות שלך.
ובמקום עוצמתי ואינטימי כמו לידה, מקום בו אנחנוחשופות ופגיעות פי כמה,
הפגיעה נצרבת בנפש חזק חזק.

אז מה? נדפקנו לנצח?
ממש לא.
הפגיעה התרחשה בתוך הקשר של יחסים אנושיים ולכן גם התיקון יגיע משם.

חלק ממטרות הסדנא לעיבוד לידה היא לתת מקום גם למקומות האלה, לתקף את החוויה והפגיעה, כדי שנחזור להרגיש נורמליות.
כן, היחס היה לא מספיק רגיש.
נפגענו.
אנחנו לא ממציאות וזה לא סתם הורמונלי.

כמה כוח הקבוצה נותנת לנרמל את החוויה הזו!

ומה שמיוחד זה שתמיד, אבל תמיד, אחרי סיפור אחד כזה, צצים עוד סיפורים.
ופתאום העיניים הדומעות מצליחות גם קצת להביע חיוך.
אולי זה "צרת רבים- חצי נחמה", אבל אולי זה באמת באמת אחוות הנשים המדהימה שנוצרת כשרק נותנים לנו לפתוח ולדבר על הלידות שלנו..

נעה

כמעט בכל סדנא יש סיפור אחד לפחות על לידה ש'נתקעה':שעות בחדר לידה ושום התקדמות,שבוע 42 והלידה בכלל לא באופק,נסיעות הלוך ו...
13/07/2023

כמעט בכל סדנא יש סיפור אחד לפחות על לידה ש'נתקעה':
שעות בחדר לידה ושום התקדמות,
שבוע 42 והלידה בכלל לא באופק,
נסיעות הלוך וחזור לבית החולים כשהצירים באים והולכים.
כמה זה מתסכל. ומתיש.

ואיכשהו, אחרי הכתיבה, הסיפור נהיה יותר ברור.
נובטת איזו הבנה מה תקע את הלידה, למה לא הצלחתי לשחרר ובעצם-
איך חוסר המוכנות של הנפש, מכל מיני סיבות, גרם גם לגוף להיסגר.

אחת המילים הכי משמעותיות בלידה היא-
פתיחה.

וכמה לא תמיד אנחנו מגיעות פתוחות נפשית כדי לאפשר לחיים החדשים להיוולד מתוכנו.

לפעמים זו לידה קודמת שהייתה טראומטית ומביאה איתה פחד ממה יקרה בלידה הנוכחית,
לפעמים הריון קשה שגרם לאיזשהו נתק פנימי וקושי בחיבור לעובר שבתוכי,
ולפעמים 'רק' מצב טכני כמו שינוי עבודה או מעבר דירה שגורם לנפש לא להיות פנויה לעוד משהו, בטח למשהו משמעותי כמו תינוק חדש.

כל דבר כזה, קטן או גדול, גורם לנפש לאותת לגוף-
תינוק? עכשיו?! לא מתאים.
אי אפשר.
גדול עלי.

והגוף מקשיב. ונסגר.

אבל מה שמדהים זה שתמיד יש משהו שמצליח לפתוח אותו.
אם נעשית עבודת שחרור פנימית, נפשית, תודעתית, הלידה מתקדמת מאד מהר..

יש מי שסיפרה שמה שפתח אותה היה היכולת לדמיין את התינוקת, מה שלא הצליחה לפני בגלל חשש מתינוקת לא בריאה.
אחרת שיתפה שכששיחררה את התפיסה שהיא חייבת ללדת בלי אפידורל והסכימה לקחת, החרדות נרגעו קצת והלידה התקדמה.
ואצלי באחת הלידות, רק כשהילדים הלכו לישון הצירים התחילו להיות תכופים יותר.

כל אחת וסיבת הברקס,
כל אחת והפתיחה הייחודית לה.

ואני נשארת אחרי כל הסיפורים האלה עם מחשבות על הכוחות הפנימיים שמפעילים אותנו.
עד כמה התפיסה הפנימית משפיעה על המציאות החיצונית ויכולה להפוך התרחשות ב180 מעלות לכיוון השני.

והיופי זה שהרבה פעמים זה מאד פשוט.
ברגע שמזהים סיבה אפשרית לתקיעות, בלידה ובכלל בחיים, הדרך לפתרון כבר הרבה יותר קלה ומהירה.

שרק נסכים להתבונן, להבין ומתוך כך גם להיפתח לדברים חדשים וטובים,
נעה

ולפעמים הסיפור הוא בכלל לא הלידה עצמה. הוא כמובן כן, אבל לא שם יושב הקושי.לפעמים הסיפור הוא התזוזה המשפחתית-לידה ש'נופלת...
11/07/2023

ולפעמים הסיפור הוא בכלל לא הלידה עצמה. הוא כמובן כן, אבל לא שם יושב הקושי.

לפעמים הסיפור הוא התזוזה המשפחתית-
לידה ש'נופלת' על בר מצווה של הגדול ומה עושים,
תינוק שעובר למיטה משלו ומשנה את חלוקת החדרים בבית,
מעבר דירה רגע לפני או אחרי הלידה ותחושה ש"אין לי מקום".

כל אלו נראים שוליים.
מה זה חיים חדשים לעומת הזזה של אירוע משפחתי?
איך בכלל מעיזים להשוות או לכאוב שינוי חדרים בתוך הבית כשהסיבה היא תינוק שנוסף למשפחה?
וגם מעבר דירה הוא סך הכל לטובת כולם, אז יהיה קצת בלאגן בהתחלה, לא נורא.

אז זה כן נורא.
ומאד מאד מטלטל.

בולבי אמר: "כששניים הופכים לשלושה, הרמוניה הופכת לקונפליקט"
ואני מרחיבה את זה לשלושה שהופכים לארבעה, ארבעה שהופכים לחמישה וכן הלאה..

כל ילד שנולד הופך אותנו לאמהות אחרות, אבל גם משנה את כל המציאות בבית.
רעידת אדמה קטנה על זה..

נכון, זה בסוף עובר.
נכנסים מתישהו לשיגרה ברורה (וברוכה) יותר, אבל הקושי אמיתי.

אפשר לבטל אותו, אבל אפשר גם לתת לו מקום אמיתי בתוכנו.
להסכים לכאוב שאירועים לא מסתדרים כמו שרצינו, שהילדים האחרים מתוסכלים, שלא נוח לי בבית.
זה כואב.
וזה לא מבטל לרגע את השמחה וההודיה על החיים החדשים שזכינו להביא לעולם.
השמחה קיימת.
רק יחד איתה יש גם עוד תחושות.
וכולן לגיטימיות..

ומה שמדהים זה שבדרך כלל, אחרי שיש בנו איזה קבלה של התחושות הפחות 'פוטוגניות' שעולות בנו, הן מתחילות להשתחרר וכבר פחות מטרידות.

שנסכים להיות בחיים עם כל מה שעולה בנו..
נעה

Address

Ramat Hasharon

Opening Hours

Monday 09:00 - 17:00
Tuesday 09:00 - 17:00
Wednesday 09:00 - 17:00
Thursday 09:00 - 17:00
Sunday 09:00 - 17:00

Telephone

+972526202944

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when נעה מילס ביבליותרפיה posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to נעה מילס ביבליותרפיה:

Share