13/10/2024
בערב יום כיפור בשעה עשר בלילה חזרתי הבייתה מביתה של אחותי, מרחק של 10 דקות הליכה.
אני זוכרת שחשבתי כשהגעתי אליה בסביבות השעה שמונה שאין ברחוב שום אנשים בגילי.
כולם היו הורים עם ילדים קטנים על שלל אמצעי התחבורה שלהם.
הייתה שמחה באוויר, שמחה של מפגש אנושי ושמחה בילדים ואיתם.
מין רעש נעים כזה של חיים באוזניים.
בדרך חזרה הכל כבר היה שקט יותר.
מכונית אחת שרשום עליה פטרול שכונתי נעה באיטיות.
מעט ילדים שוטטו בשקט בחבורות קטנות.
הסתכלתי על השעון שמודד לי צעדים וניסיתי לנבא אם אסיים את המכסה היומית של הצעדים עד שאגיע הבייתה.
הגעתי לתחילת הרחוב הקטן שבסופו אני גרה.
ואז אזעקה. שני ילדים ראו אותי רצה. "יש מקלט?" שאלו.
"בואו איתי" אמרתי. רצתי בכבדות, אני לא ממש בקטע.
החמודים רצו איתי והאטו צעדיהם מתוך התחשבות, מציצים אחורה לראות מתי האישה הזו תגיע.
הבומים היו עמומים ולא רבים, השתררה הפסקת חשמל ועליתי הבייתה ברגל לקומה החמישית.
בבית זכיתי להשתמש לראשונה בתאורת החירום ובמטען הנייד לטלפון המתרוקן. יש – הצלחתי להגיע למכסת הצעדים.
התמונות הראשונות בטלפון של הנפילה, הבהירו לי שהכטב"ם פגע בבית האבות שעברתי לידו חמש דקות קודם.
בתמונה – סנונית שחלפה מעל ביתי
