רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים

28/09/2025

פוסט די עתיק שקפץ לי לקראת הימים הנוראים.
ומאחר ואנחנו בימים נוראים כבר שנתיים, הוא רלוונטי יותר מתמיד.

חמלה.
מקום להניח ראש בתוך הכאוס הבדידות והשחיקה.
וצניעות.

בתור מטפלים.
בתור מטופלים
ובכלל בתור אנשים כרגע.

כשיש ככ הרבה שברים מסביב אחרי מציאות שהתנפצה לאלפי אלפים - קרוב לוודאי שכל אחד/ת בצורה כזו או אחר דורך או נפצע גם אם לא תמיד רואים.

שנזהר בלשוננו, במבטנו ובשיפוטנו.

תמיד אבל היום - היום יותר מתמיד.

גמר חתימה טובה💫
ושנראה את כולם בבית - שלמים, בריאים. 🙏🏻

אין ימים טובים יותר, כמו ״הימים הנוראים״ בהם מתערבב לו ריחו של מרק עוף, געגוע לסתיו וילדים מתרפקים, מסתגלים למסגרות חדשות, כדי לחוש את הקוועץ׳...

18/09/2025

מילה (או יותר) על ספרטה - ומדוע הדיון רלוונטי לעולם הפסיכולוגיה ההורות הישראלית והילדים של הארץ הזאת.

לפני הרבה שנים, ביקרתי בגן.

היה שם ילד בן 3 מתוק, מאד חכם ודי עדין (אם אני מניחה אותו על ברומטר מאחד (נקרא לזה נניח רגישות יתר) ועד עשר (נקרא לזה ״רמבו״) הוא ישב שם איפשהו באמצע.

לא אשכח את הגננת בקולה הנחרץ והברור מתבוננת בו ואומרת לי: איך הוא יחזיק פה מעמד הילדון הזה? תראי אותו. אין סיכוי בג׳ונגל פה במדינה עם כל הילדים והאנשים - הוא חייב להתחספס. לגדל עור של פיל.

המשפט הזה והסיטואציה הזו הולכת איתי מאז.

זוכרת שחשבתי לעצמי (גם אמרתי לה אבל היא לא באמת הסכימה או הקשיבה)

ואני כותבת לא מעט (עוד לפני ספרטה והמלחמה הנוראה) הזו על הצבריות והחספוס המתבקש מגידול ילדים פה במקום הכואב שהוא בית
בין אם נרצה ובין אם לא.

והשאלה היא למה, למען השם.
ילד עדין כפי שהיה שם בגן צריך להתחספס?
לא דובר בילד שניתן חלילה לרמוס אותו.
לא דובר בילד שלא מוציא מילה, או לא יודע לעמוד על שלו או לומר מה רוצה.
דובר על ילד סה״כ מפותח בהתאם לגילו, עצמאי, חברותי (וגם אם לא, זה גם קיים וזה ממש בסדר בתחילת הדרך) ,משוחח, אבל כן. הוא לא החזיר פיזית.
חשש ממגע חזק.
הסביר את עצמו בצורה עדינה
והיה גם רגיש מאד לסביבה ולעצמו.
הוא לא נלחם עם אף אחד.
והעדיף לחיות את חייו בשקט.

מוזר.
והנה הסיפור הזה שוב הרים את ראשו השבוע עת התחיל דיון הספרטה.

אני עוקבת,עובדת, חיה ונושמת את הורי, ילדי ומערכת החינוך בישראל. מלידה ועד 18.

ואני רוצה לומר משהו.

לא כל ילד/ה הורה או מחנך יכול/צריך/ מוכרח לנוע בתוך מלחמת ההישרדות פה באותו אופן.

לא כולם מחווטים באותה צורה.

הדבר הכי נורא שיכול לקרות לנו כאומה (ויש הרבה דברים נוראים שכבר קורים) זה אם נזנח את הרכות.את הרגש. את הגיוון ואת הקבלה של צורות נפשיות שונות.

אם נדרוש להתיישר בשורה משל (או שלא) היינו פלוגת חיילים הנכונה להסתער לא משנה מה.

לא כל ילד/ה בישראל צריך או יכול להסתער.
לא חברתית, לא מעשית, לא לימודית.

יש ילדים וילדות רבים מאד שבנויים אחרת.

יש רגישים (ומן הצד השני - לא כל רגישות היא קושי בוויסות ולא כל רגישות דורשת טיפול, יש פשוט אנשים רגישים - שוקינג;) אני יודעת).

יש עדינים. יש כאלה שזקוקים לזמן, לשהות, למרחק.

יש כאלה (שוקינג 2)
שלא רוצים ״לאכול מאותו ה-מסטינג״.
שלא מעוניינים להיות מסמרי הערב.
שלא רוצים לצאת בלי הפסקה מהבית.
או ללכת לחוגים כל יום כל היום.
או מתקשים להיפרד. או לישון לבד.
או אוהבים דווקא להיות לבד.

או מפחדים - אבל מפחדים יותר להגיד שהם מפחדים.

יש ילדים וילדות שמוזיקה ואמנות מרחיבה את הלב שלהם. ויש כאלה שספרות.
ולא כדורסל. ויש גם אחרים שחייבים לרוץ ולהסתער על החיים. יש הכל מהכל.

יש המון המון סוגים.
המון.

הציפייה פה במדינה, במיוחד בתקופה הזו שיש לעטות את שריון ״הצבר״ ולהסתער על הכל מגיל מאד קטן משל היינו ספרטה - היא פשוט מוטעית.

והטעות הכי גדולה היא לחשוב שרגישות- משמעותה חולשה.
שמי שרך אינו חזק (ההפך מרכות היא קשיחות).
שמי שעדין הוא חלש (ההפך מעדינות היא גסות).

ויותר מכך - זה בסדר גם להביע חולשה. זה לא מעיד על אדם חלש. זה מעיד על אדם אנושי.

אני נתקלת בככ הרבה הורים שחוששים ומפחדים שהילדים שלהם לא ישרדו פה אם הם יגלו קצת רגישות, או קושי או רצון לרוך.

ומהצד השני, על מנת ליישר אותם עם המקובל פה - מחזיקים להם , סוללים, דוחפים וברגע שיש גילוי של רגישות הקטנה ביותר - הבהלה גדולה וה״בעיה״ מטופלת מיד.

אני אפתיע ואומר -

ככל שתהיו רכים (אין פירושו לוותר בהכרח) , אוהבים (אין גבול לאהבה) חומלים ורגישים(לצרכים שלהם לא למילוי הצרכים שלהם ללא היכר)

כך ילדכם יגדלו עמוד שדרה חזק ובריא ויהיו בעלי חוסן.

ובסוף זה מה שנדרש לבריאות ורווחה נפשית.

וספרטה? מה נהיה מאיתנו?

אפשר לחזור להיות סתם אנושיים.

07/09/2025

והנה מדברים היום על מופע נדיר של ליקוי ירח . איך הוא מתרחש?

אני כאמור רחוקה מלהיות אסטרונום, אבל כשתופעות נדירות מתרחשות, בין אם פה ובין אם רחוק אני חייבת לעצור ולהבין על מה ההייפ;)

בקיצור טו מייק לונג סטורי שורט 🙂
יש פה אירוע חד פעמי בו מתמקמים הכוכבים הגדולים והירח בקו אחד מקביל מתיישבים ביחד ומסתנכרנים ככה שאחד מטיל צל על השני (כדור הארץ על הירח אם זה מעניין) בעוד השמש מטילה את הקרניים שלה על כדור הארץ ואלה נשברות ואו אז נוצר מחזה כנראה (נבדוק הערב;) מרהיב וחד פעמי של ירח אדום - כל הדבר הזה קורה כאמור כמו שאומרים: כי הכוכבים הסתדרו 😉

ואיך כל זה קשור לפה?

בימים כאלה כשהתחושה היא שהכוכבים וכל המערכת יוצאת מאיזון, זה מרענן לראות פתאום מחזה שבו דברים גדולים מאיתנו מתארגנים ביחד.

מה שלקח אותי למחשבה על הורות וילדים.

אחד הדברים שהכי נוכחים ובולטים בתצפיות ובשיחות שלי עם מבוגרים על הקושי באינטראקציה שלהם עם הילדים, הוא למעשה החריקה הזו והקושי להתיישב על אותו קו.

זאת אומרת.

מערכת של משפחה/הורות וילדים היא בסוף מערכת של תקשורת ואינטראקציה. כדי שהיא תעבוד נדרשת סינרגיה וסנכרון בין כל השותפים.

מתי דברים חורקים? כשאין סנכרון.
כשאנחנו מתקשים למקם את עצמנו בנק הנכונה אל מול הילדים. כשכל אחד מתמקם על נקודה אחרת בה הוא מתקשה לראות את השני ולהבין באיזו נקודה הם נמצאים כרגע - רגשית; התפתחותית.

מה הצורך שלהם? מה הם רוצים להגיד לנו?
מן תחושה כזו שכל אחד מדבר בשפה שונה שלא תמיד ברורה לנו ואם רק היה לנו מישהו שמתרגם לנו הכל היה קל יותר.

לפעמים לא נדרש תרגום. נדרשת האזנה בריכוז גבוהה ומבט מלווה ומשחק של אור וצל כדי לחבר את כל הנקודות ולגרום לכך שהמערכת הזו, ממש כמו זו שבשמים, תתיישב על אותו קו ותתחיל לפעול ביחד.

אבל כשזה קורה, גם אם מדובר במחזה נדיר, משהו מתחיל לזוז - צל ואור כשהאחד מכסה על השני ומאיר על הראשון ופתאום נוצר משהו אחר חדש שכ״כ חיכינו שיקרה.

אז הלילה כשאתם מתבוננים למעלה, נסו גם להתבונן קצת למטה על מה שקורה ממש מתחת לאף שלכם ותאמינו שלפעמים, עם קצת מאמץ גם אצלכם דברים יכולים להסתדר, ממש כמו הכוכבים.

בשורות טובות 💫☄️⭐️🌟

02/09/2025

אז לכבוד פתיחת שנת הלימודים, המצב השביר סביב והייאוש שאני שומעת השכם והערב (ויש לו בסיס) ממערכת החינוך בארץ -
12 עובדות/מחשבות/מידע על מערכת החינוך מהכיוון הפסיכולוגי - כנגד 12 שנו״ל
שאולי לא ידעתם וכדאי שתכירו:

1. במדינת ישראל, יש מסלול לימודים והתמחות בפסיכולוגיה שנקראת:
פסיכולוגיה חינוכית. במה מדובר? (סורו ל2)

2.על קצה המזלג: מסלול שמכשיר את לומדיו ובהמשך את מתמחיו להיות פסיכולוגים/יות המוכשרים לטפל בילדים, נוער, הורים ומערכות.
מה ז״א ״לטפל״ במערכות? בגדוללל זה אומר - לשמש כיועץ ״חיצוני״/שותף מקצועי למערכות החינוכיות ולעומדים בראשן: לאתר, לזהות, למפות ולאבחן צרכים, קשיים, בעיות בתוך המערכת ולסייע באמצעות חשיבה, הבנה וידע פסיכולוגי. החל בגנים וכלה בתיכונים.
(בגדול ובקצרה מאד, כן?:)

3.עכשיו שהבנו קצת יותר במה מדובר - חשוב לדעת שבמדינת ישראל, כמעט בכל עיר ויישוב קיים שירות פסיכולוגי חינוכי המעסיק צוותים של…פסיכולוגים/יות:). מדובר לרוב באנשים שעברו הכשרה ארוכת שנים, למידה אינסופית, הדרכות כל הדרך (עבר הווה ועתיד) ובעקרון מחזיקים בידע יפה ונרחב שנועד לסייע לכל מערכות החינוך בארץ.

4.זה אינו פוסט יח״צ מחצ לפרופסיה. זה גם אינו פוסט שבא למחוא כפיים למערכת החינוך. זה כן פוסט שנועד בין השאר להאיר בזרקור משאב נהדר וחשוב מאד שקיים בישראל ומחובר למערכות החינוך שלא כולם מכירים. ולהאיר רגע חלקים נוספים וטובים הקיימים במערכות החינוך בארץ.

5.כמו כל מערכת ציבורית, הוא מן הסתם לא מושלם. הוא שונה בכל עיר וכפר. אבל הוא קיים ולעיתים המפגש איתו עשוי לסייע מאד מאד. להורים לילדים לנוער ולצוותים חינוכיים. חשוב להכיר.

6.המערכות החינוכיות בארץ, כמו כל שאר אזרחי המדינה חוו וחווים טלטלות קרוב ל7 שנים החל בקורונה עבור דרך הטלטלות החברתיות וכלה ב7/10 האיום והנורא. סערות ללא סוף.

7.בסוף. יש ילודה. יש פעוטות יש ילדים יש נוער יש הורים. יש מסגרות. יש מציאות שממשיכה על אף ולמרות. השילוב של כל אלה הוא נפיץ ורגיש תמיד. גם ללא מלחמות נוראיות, טילי טילים, מוות שלא נדע וחטופים שעוד לא שבו ובגדול מדובר במערכת מנטלית ופיזית שנמצאת בחרדה והישרדות כבר כמעט שנתיים שלמות להוציא את הקורונה.

8. יש באופן טבעי הרבה מצוקה וחוליים רבים במערכת. מחסור בכוח אדם, ופחד מפני כח האדם ושוב - חרדה אחת גדולה שחלקה מבוססת על המציאות וחלקה מתרחשת פשוט כי המציאות ככ מציפה שאי אפשר כבר שלא לחשוד או לחוש בכל רגע נתון שהכל עומד להתמוטט בשנית.

9. ועדיין איכשהו שוב נפתחת שנה (בכאב וצער וחשש) והמוני ילדים וילדות נערים ונערות פסעו לפני יומיים אל שערי המסגרות. רובם ככולם עברו בשערי בלונים זוהרים שברכו אותם והתפללו לא להתפוצץ ביחד עם המציאות.

10. אני לא אנרמל את הלא נורמלי או אסנגר על הדורש תיקון גדול. אבל אני רוצה להציע חרך קטן של תקווה בימים כאלה. יש טוב. הוא קיים. לא מדובר בפלסטר שמודבק רק כדי.

11. יש בשטח המון רצון. לא מעט מוטיבציה ומחשבות על איך לפתור. איך לסייע. איך להיות טובים יותר. אצל לא מעט אנשים. הורים, צוותי
חינוך מקצועיים ואנשי טיפול.

12.כמי שמחזיקה במומחיות מהסעיפים הראשונים - אני הראשונה להביט, לאבחן ולנתח מבחוץ ולנסות לזהות מה דורש תיקון.
אבל חלק לא מבוטל מאותה מומחיות היא גם לזהות בתוך הסערה רגעים ופעולות שבהן מתחת לצונאמי יש רצון של רבים ככ להרים את הראש, לקחת אוויר ולחתור לחוף מבטחים לראות ולהראות שאפשר שיהיה פה גם אחרת.

יש כאלה לא מעט מסביב. תזהו אותם. תסמנו אותם. תחברו אליהם. תאירו אותם. תעירו להם. תספרו לילדים ולילדות ולעצמכם. כי זה קיים אבל באפלה תמיד נדרש לסובב קצת את הפנס ולאמץ את העיניים כדי לזהות אור.

תזכרו את זה מחר בבוקר כשתלוו את הילדים והילדות ליומם השלישי בשנת הלימודים החדשה.

💫🌠☀️🌅📚📚

31/08/2025

תראו אותי.
כשאני נכנס בבוקר בשער והפנים שלי אדומות או נפוחות.
וגם כשאני בכיף ומחייך כל היום.
תעצרו מידיי פעם. תשאלו
מה המצב?
תרגישו דופק.
לא רק בימים הראשונים.
כן, במיוחד אחרי החופש
אחרי הוואקום אחרי שכולם חוזרים לשגרה ולמירוץ ומשתפים איך היה ומה היה.
תבדקו איתי איך היה.
ומה היה.
לפעמים אני רק צריך אחד/ת שיחייך אלי.
וגם אם הכל בבית נהדר.
לפעמים בבי״ס אני נלחץ.
משאלות שאני צריך לענות עליהן מול כולם (זה לא שאני לא יודע, אני פשוט נאלם ורוצה להיעלם)
לפעמים זה כי אני מתגעגע הביתה.
לאבא
לאמא.
חייב שמישהו יגיד לי שאפשר לנשום
שהכל יהיה בסדר.
לפעמים אני נלחץ כי רועש לי מידיי
או מריח מידיי
או שאני נזכר בהמון דברים ושוכח.
תזכרו שאני רוצה להצליח, רוצה שיראו אותי בטוב שיאהבו אותי.
רוצה לפעמים שינוחו לי, שיתנו לי זמן לבד.
שיתנו זמן בכלל.
להסתגל.
להתרגל.

בסוף, אני בטוח שבסוף יהיה מצוין.
‏אולי אפילו בהתחלה.
רק תהיו שם.

27/08/2025

כבר כמה שנים שאני מגיעה בקביעות בימי שלהי הקיץ בואך ספטמבר המרגש למפגש עם הורים שמכניסים את הילדים והילדות שלהם לראשונה למערכת החינוך הציבורית.

כהורים אנחנו נדרשים מהרגע שהם מגיעים לעולם לעבור איתם יד ביד כל כך הרבה מעברים ושינויים ופרידות - כי זה בעצם מה שנקרא לגדל אותם.

אלה החיים עצמם וכך נראית התפתחות וגדילה וקפיצה ועצמאות ורגע אחד הם נכנסים לגן עירייה ושנייה אח״כ (בחיי שזה מה שיקרה ) הם בבי״ס קוראים וכותבים, דקה אח״כ הם בחטיבה, הנה הם לוקחים את האוטו ועוד רגע הם מסיימים ״12 שנותלי״ בדרך לחיים בוגרים.

ומאחר ואנחנו רואים רחוק אבל גם עומדים בנקודת הזינוק המרגשת אך גם המפחידה אנחנו מלאי חששות ודאגות ושאלות או כמו שאמרה לי ילדה חכמה ומתוקה השבוע: ״אני גם בלחץ וגם מתרגשת״ ובזאת סיכמה את התורה כולה.

אז אני תמיד מתרגשת רגע לפני - גם כאשת מקצוע שעובדת צמוד למערכות החינוך ולהורים וגם כאמא לילדיי הפרטיים.

והשנה הזאת והשבוע הזה ויום האתמול שמטלטל אותנו שוב ושוב כמובן מעורר כאבי בטן ולב גדולים ודורש מאיתנו לנסות ולהחזיק את הראש מעל המים ולהמשיך ביתר שאת להחזיק ולשמור על הרצף עבור הילדים והילדות והעתיד שלהם.

****

ומאחר ונושאי המעברים קרובים לליבי כי מה זה החיים אם לא מעבר אחד גדול?

מצרפת רגע לפני ההתחלות
החדשות כמה קישורים לפרקי פודקאסט מתוך הפודקאסט בהנחייתי #מטףועדאלף

מומלץ להאזין לצד קפה קר/בחדר ממוזג או לחילופין בצעידה נמרצת או ריצה מיוזעת אחרי אחד או שניים מהקטנים שעוד בחופש.

דרך צלחה דופק רגוע ותפילה לימים טובים ושקטים לכל🙏🏻🙏🏻

https://www.facebook.com/share/p/173f1Pf6VG/?mibextid=wwXIfr

09/08/2025

#פוסט חלק א׳:

FAFO או FOMO?

בימים האחרונים נתקלתי במספר כתבות בפלטפורמות שונות על תופעת הורות חדשה שנקראת FAFO
‏(F**k around and find out)
יעני, רוצה לומר:
לא הקשבת לאמא/אבא, בעיה שלך. עכשיו נראה אותך אוכל את הדייסה שבישלת.

בכתבות האלה מובאות מספר דוגמאות שונות כדי להסביר במה דברים אמורים:
למשל -
הילדה לא רצתה לאכול את מה שמוגש בארוחת הערב? שתחכה לבוקר.

הילד יצא בלי סוודר ? שיתמודד עם הקור.

הגישה הזו, כך מתואר, היא למעשה תגובת נגד להורות העדינה שרווחת כבר לא מעט שנים - הורות שמבוססות על הכלה והקשבה - והנה התגלה פתאום כי בחיים האלה נדרש עוד משהו מעבר להכלה - וכן, קצת קשיחות ותקיפות כדי להפוך ילדים לבוגרים שידעו לעמוד באתגרי החיים ולהתמודד עם המציאות שתטפח להם בפנים ביום מן הימים - לא תזיק.

יופי. ממש יופי.
הרי מה עשינו?
לפני ההורות העדינה
הייתה הורות קשוחה לא?

שנות החמישים, ״חכה שאבא יבוא״.
ילדים יצאו לבד, בחופש הגדול לשוטט
בלי מפלסות השלג והורות ההליקופטר שמפטרלת מעל הראש שלהם 24/7
ונסיך של אמא - התחשלו, התמודדו.
והנה - בגרו אלה, והפכו הורים ונשבעו שלא יעשו לילדיהם מה שעשו להם.

כי וואלה היה קצת מפחיד לפעמים בלי ההגנה של אבא ואמא. ז״א היה כיף. אבל לא תמיד נעים. והיה צריך לשמור בבטן ולשדר פאסון של אני קשוח ושום דבר לא מערער אבל בפנים הבטן כאבה ועוד איך כאבה.

והנה בגרו אלה והפכו הורים
ונשבעו שלא יעשו לילדיהם מה שעשו להם.

ואלה המחושלים הפכו למכילים והמכילים למחשלים ואף אחד לא מרוצה.
ולא רגוע ותוהה איך ניתן לגרום לילד/ה לפעול ויותר מכך להתפתח מבלי לכלות אנרגיה זמן כעס ולהפוך אותו ביום מן הימים לבוגר משגשג מאושר ומתפקד.

וכאילו שלא קשה גם ככה פה ובימים האחרונים פורטים ומורטים את אחרוני העצבים שעוד נותרו אם נותרו.

ומחר יוצאים לחופש כל הפעוטות והקטנים ואפילו הקייטנה של הקייטנה כבר נגמרה.

אז איך איך מתמודדים עם האתגר הזה האנושי שנקרא הורות וילדים ועוד פה ב40 מעלות חום בצל, תחת מטחים של דם יזע ודמעות ליטרלי?

#פוסטבהמשכים.

03/08/2025

לא צריך את תשעה באב כדי לחשוב בעת הזאת על חורבן בית.

ועדיין היום הזה, הוא יום נוסף שחשוב להשמיע בו שוב (ושוב ובכל יום) את הקול ולהדהד את חורבנם של בתים רבים כל כך ושל משפחות רבות כל כך בישראל כפי שלא היה פה מעולם.

ככה זה כשבית אחד גדול נחרב ועומד על בסיס רעוע - כבר לא רק מאיים להתפרק אלא מתפרק בפועל על אף נסיונותיהם של דריו להחזיק את מה שאפשר, את מה שנשאר - כדי שלא יתמוטט סופית.

לווינקוט מאמר בשם - הפחד מהתמוטטות
משנת 1963 לערך, בו הוא מתאר תופעה של פחד עמוק הקשור לחוויות מוקדמות - כאשר הפחד הזה הוא למעשה פחד מהתמוטטות שכבר התרחשה בעבר, אבל לא היה את האפשרות לתת לה פשר, להסביר אותה לחוות אותה בצורה שלמה. משהו חזק מאד אך לא מובן.

יש המוני ברייקדאונס בתקופה הזו.
בשנתיים האחרונות, התרחשו התמוטטויות בכל כך הרבה מישורים. התמוטטויות של ממש בבתים רבים כל כך ובציבור בכלל.
שברים על גבי שברים כשבכל יום נוסף עוד סדק ועוד שבר כשלא באמת ניתן לתת פשר, זמן ושהות לעכל את מה שקורה וקרה פה.

ואני כהרגלי רוצה להתמקד ולהאיר חלק קטן אך חשוב בנוגע לילדים וילדות והורים בעת הזאת.

אם אני חוזרת לווינקוט ומחברת אותו לכאן ועכשיו אנחנו למעשה חווים כל הזמן מעין פחד מהתמוטטות.

ההתמוטטות כבר קרתה אבל החוויה הזאת הייתה ככ ״אובר וולמד״, ככ אחרת ממה שאנחנו מכירים שלא תמיד אנחנו מבינים מה חווינו.

והאירוע כאמור עדיין מתרחש ומאיים בעוד ועוד התמוטטויות.

הורים שפונים אלי בתקופה האחרונה וגם צוותי חינוך מביאים לפתחי המון סוגיות, מקרים והתלבטויות שעל פניו נשמעים כאילו בינם לבין המציאות בישראל לא תמיד יש קשר.

לא רק זה, גם התגובה והתשובה כשאני בוחנת את הקשר בין אלה לבין המצב לרוב תענה ב: אהה, זה לא קשור. מה פתאום הסתרנו ממנו יפה את המצב. או, הוא בכלל לא מדבר על המלחמה הוא ממשיך בשגרה רק שבלילה …..רק שביום…אבל הנושא בכלל לא רלוונטי.

ואני אומרת להפך.

כשזה לא מדובר. כשאין הסבר, כשאין פשר, אבל יש חוויה חזקה מאד של התמוטטות מסביב - בין אם היא קרובה לבית ובין אם רחוקה יותר, אבל היא מרחפת כל הזמן בכל בית וגן וביס בישראל (תחשבו למשל על סיום כל טקס ומסיבה בתפילה או אמירה (וזה חשוב מעין כמותו) להשבת החטופים והחלמתם של החיילים, נראה לכם שזה עובר ליד?…)

הפחד גדול יותר.
לא סתם תקופות רעות וקשות מייצרות רגרסיה וחזרה אחורה לדפוסים ישנים ולא יעילים
זה המנגנון המערכת ההשרדותית שלנו.

ולכן. חשוב חשוב חשוב לשים ❤️.

נכון, לא כל קושי קשור באופן ישיר למלחמה.
לא בכל ריב, חרדה ומשבר כרגע אפשר להאשים את המצב, גם זה לא בריא. ולא כל סוגיה צריכה להדהד את המצב בחוץ ויש צורך לדבר עליה שוב ושוב.

אבל בהחלט יש להניח בבק מיינד את הידיעה שהתמוטטות וחורבן שכבר קרה באופן ככ מורכב ומטלטל עלול לייצר ולהביא לתחושה הזאת של הפחד מפני, ממה שעוד יקרה וממה שלא מובן.

אם אנחנו חווים את זה כמבוגרים כשיש לנו שפה ותקשורת וקשר לעולם בחוץ וניסיון עבר וחיים - תחשבו על הילדים והילדות מגיל צעיר ואפילו בגילאים בוגרים - יותר כמה קשה לחזות בבית נחרב, לחוש את האירוע בגוף ובלב ולחשוב שאפשר להמשיך הלאה כאילו הכל עוד יציב.

29/07/2025

בשיטוטי ברשת קפצו לי בזה אחר זה בימים האחרונים סרטונים וקטעים של משפיענים ומשפיעניות, מעוררי השראה, מובילי דעת קהל שמשוחחים בנון שלנט על שלל נושאים. שעושים צחוקים. על חשבון. אבל הם יפים ונכונים. מגניבים. מלכי הכיתה.

בואו נעשה דאחקה על חשבון האחר (זה שלפעמים לא מודע, זה שדובר שפה אחרת, לא ליטרלי דווקא).

בקטנה נו מה את כבדה? מה אכפת לך?
יאללה אפשר לחשוב תזרמי. תזרום נו.
חוזרים אחורה לתקופה בה הכל היה סבבה,
אל תהיו כבדים.

רק שעכשיו זה ארוז נורא יפה ומכובס ומוסתר ומבלבל כי זה מפולטר וקליט וזורם ברשתות בכיף .

ומה אז?

אחר כך בונים תוכניות ושיעורים ומערכים וסדנאות על איך למנוע הדרה חברתית אצל ילדים וילדות.

על איך בעידן הזה של הרשתות והאינסטוש אפשר להלחם במגיפה השקטה אבל הקשה הזו שמדירה, שמחרימה שמייצרת מעמדות וממליכה מלכות ומלכים וסטורים של ״היינו פה ואתם לא״.

וכל זה מתובל בתקופה סופר קשוחה ומאתגרת ונוראית שבה הכל מתרופף.
תקופה שבה איש הישר בעיניו יעשה.

ומנגד ניסיון לאחוז ולשנות.

הורים ואנשי חינוך באים, שואלים, מתייעצים איך לחזק? איך לעצור? איך לייצר אצל הילדים תחושה של שייכות. של כבוד. של ערך עצמי של אותנטיות ולא של פייק ושל רצון להיות כמו או ללכת עם ולהרגיש בלי.

ומה אני אומרת?

שלא צריך תוכנית. ולא סדנא.
צריך פשוט להתנהג, לדבר יפה. בכנות.
באמת. אמיתי מהלב. להיות טובים.
לעצמך ולאחרים.

כהורה, כגבר, כאישה, כאמא, כאבא,
כמחנך, כמנהלת - סתם כאדם.

לדבר יפה. זה נשמע נורא חבוט וגם מוזר לכתוב את זה אבל זה באמת הסיפור.

תתנהגו יפה.

ומה קורה בפועל?

אינפנטליזם ורגרסיביות בשם המגניבות והעיסוק בחשיבות העצמית, בנראות.
הרי המראה והמסך פתוחים 24/7, מחזירים את דמות דיוקננו היפה יותר והיפה פחות, מהדהדים את המילים שאנחנו זורקים ומקריינים לעוקבים ועוקבות עייפים ולרוב צעירים ומבולבלים.
חזרנו אחורה.
אחרי כל הרפורמות והמודעות וההבנה שיש דברים שלא אומרים ולא עושים. הופ, שוב אנחנו שם.

ומה אח״כ? נשאר לנקות את השברים, לנגב את הדמעות ולבנות תוכניות כדי לייצר חברה טובה יותר.

ואני אומרת?
תהיו בני אדם (בייחוד כשאתם הורים שעיניי הילדים מופנה אליכם 24/7) .
בקיץ, בחופש במיוחד.
תורידו עיניים מהסטורי. תסכלו עליהם.
זה הסיפור האמיתי.

*למטה: מדגם רנדומלי מתוך סרטונים שאמורים לשעשע ולהיות סופר קולים.

- חשוב לי לציין: אני סבורה ודי בטוחה שיש בכל אחד מאיתנו גם וגם וגם. כולל בשחקנים במשפיעים ולמעשה בכל אדם.
יש את הרצון להקליל ולזרום ולצחוק - הומור ומשחק ופאן הם אלמנטים אנושיים, קריטיים לרווחה הנפשית ומהנים גם לנו וגם לילדים.
מתי? כשיש מאחוריהם הנאה אישית, ופתיחות ורגעים משחררים ויצירה - אבל.

לא ממקום שבא על חשבון האחר, שלא מבין שהבדיחה על חשבונו. או שמבין ונפגע.
לא ממקום של חבר׳ה שיושבים ואחד חש בנוח והשני פחות. שם, תכלס. זה כבר לא מצחיק.

וזו המראה שצריכה להיות מול דפוסי סטוריז כאלה ואחרים.

וזה בדיוק המודלינג השגוי עבור הדור הבא. וחבל.

29/06/2025

פאסט פורוורד למסיבות סיום.

כאילו לא היו פיצוצים
ולא זכוכיות חדות
ולא תותחים רועמים
ולא שברים שמישהו צריך לאסוף ולהדביק משל היינו קינצוגי ותכף נמשוך הכל בפסי זהב דקיקים והכל יהיה אחר אבל טוב, טוב מטוב טוב מאד.

ואנחנו יושבים, חבוטים, הלומים, מבכים על הטוב והרע והחסד והנס - רק קמנו, אבק עוד מכסה את ארצנו - והנה כי כן - הם צלחו את זה. הגיעו לקו הסיום ואנחנו לקו פרשת המים.

והנה כסאות קטנים, מרופדים, פלסטיק על רחבות בטון, אולמות עייפים, אספלט, רצפת גן.

וכל זה כאין וכאפס למראה טפנו, ילדינו, נערינו ונערותינו עומדים זקופים, גאים, רעננים קמים מעפר למחול כי זו משימת חייהם -
לגבוה, לגדול, לקום, לשאוף, לחלום, לקוות הבטחות, הררים של הבטחות מקופלות בתוכן, בתוכם יחד עם אבות אבותינו ואמותינו רק מחכות לצאת אל האור, לצאת לעולם.

אולי יהיה כאן באמת אחר
אבל הלוואי וטוב טוב מטוב, טוב מאד.

25/06/2025

אם כל מה שאתם רוצים לעשות הבוקר זה להתחפר מתחת לשמיכה ולא לקום. הגיוני

אם כל מה שבא לכם לעשות הבוקר זה לצאת ולנסוע למקום רחוק ולנהוג בלי הפסקה עד שתגיעו ליעד כלשהו לא משנה מה רק לצאת? הגיוני.

אם כל מה שבא לכם זה להישאר לחבק את הילדים שלכם קרוב ולהעביר איתם עוד יום בבית (כן מוזר אבל יש גם כאלה;) , הגיוני.

אם כל מה שאתם רוצים זה להגיע למשרד לשתות קפה ולצאת לסיבוב ברחוב מלא אנשים וחיים, וואלה, הגיוני.

אם רציתם להעיר את הילדים ב7 אפס אפס ולשלוח לבי״ס עם תיק אוכל ונשיקה (או נשימות כי אתם גם לא יכולים יותר להיות רגע לידם חייבים אוויר ועל הקצה) הגיוני.

הכל הבוקר הזה אחרי השבועיים האלה הוא הגיוני וטבעי.

אל תרגישו לרגע אחד צורך להשוות הבוקר את עצמכם לשאר העולם ולחשוב שמה שההוא או ההיא עושה הוא הנורמלי ושלכם לא.

חוויה של חרדת מוות קיומית היא חוויה קשה מאד בטח שהיא מתפרסת על פני שבועיים ובטח כשיש לצידכם ילדים וילדים בין אם קטנים ובין אם גדולים שזקוקים לכם וכל הדאגה היא לא רק לכם אלא קודם כל לקיום שלהם.

אבולוציונית זה אירוע בקנה מידה היסטורי שגורם קודם כל לגוף להגיב בצורה מותאמת - ז״א הפעלה של מערכת החירום במוח ובגוף - המערכת הסימפתטית שנועדה לשמור עלינו במצב סכנה והיא זו שגורמת למתח בשרירים דופק מהיר הפרשת הורמוני סטרס מהמוח ועוד.

ואח״כ לנפש - להחזיק הגנות חזק ומהצד השני ברגע שיש הפוגה גם לפרק אותן בהדרגה או לחילופין בבת אחת. מה שעשוי לגרום להצפה רגשית על כל הטווח משמחה ועד בכי.

תזכרו את זה הבוקר הזה - בהקשר שלכם כבוגרים, כהורים שהיו צריכים להניח את הצרכים והפחד הקיומי שלכם כרגיל במקום השני ובהקשר של הילדים והילדות שלכם -

שהם תאבי חיים וסתגלנים ושמחים מטבעם כי זה התפקיד שלהם להמשך הקיום של העולם - אבל אל תשכחו - גם הם עברו את זה.

וגם אם אין להם מילים הבוקר לומר או לדבר את זה זה שם בתוך הגוף עדיין ובראש ובלב.

תנו להם ולכם דקה להתרגל חזרה לעולם - שוב.

בשורות טובות 🙏🏻

23/06/2025

כשכתבתי את עבודת התזה שלי, יצא לי לקרוא ולחקור קצת בין השאר על סגנון הדיבור האמהי בתקופת הינקות.

motherese
או בתרגום חופשי - אמהית 🙂.
שפת האמהות האוניברסלית - שמתחבאת ונולדת יחד עם התינוק והאם - אותו צליל ייחודי של מילים שמתנגנות לתינוקות עוד בטרם מבינים את משמעותן.

וחשבתי על זה בימים האחרונים פתאום בהקשר של המלחמה.

שהנה, כמו שיר ערש, מתעוררת שוב דווקא בזמן מלחמה, אז הכל רועד מתחת לרגליים - שוב מנגינה עתיקה - מנגינת האמהות (והאבות;) שמלווה מילים מלטפות ומרגיעות לילדים וילדות רכים בזמנים מאתגרים.

הם לא תמיד מבינים את התוכן (וגם אנחנו אפילו לא תמיד…) אבל הם מאזינים למנגינה, למקצב, למגע שמלווה אותן כל הדרך להרגעת דפיקות הלב הקטנות.

ולאלה ערך גדול.

שאלו אותי השבוע אבל איך נדע שאנחנו נותנים את המענה הנכון?
שאנחנו באמת מרגיעים אותם במצב של פחד?

״הורים טובים דיים״ זה המאני טיים.

אין נכון - יש תואם דיו.

הבטתם להם בעיניים?
נתתם יד? חיבוק?
חיוך כשהתבוננו בכם בחשש?
מילים טובות כשחיפשו מענה?

אמרתם מה שאמרתם בקול בוטח, אך רגוע עד כמה שאפשר? וגם אם רעד קצת וזייף פה ושם זה בסדר, זה אמיתי, זה שלכם.

וזה המון.

זו המוזיקה שתלווה אותם, את התקופה, את הסיפור הזה מסביבם. הם אוהבים אתכם ואת הכנות ואת התגובה שנכונה להם ולכם בריקוד המשותף המוכר לכם.

כל עוד אתם משדרים משהו אמיתי, מווסת עד כמה שניתן, אוהב ומנחם, זה מספיק.

ואז כמו קסם, שיר הערש שמתעורר, הניגון האמהי המוכר להם עוד מהרחם, ילווה אותם תמיד כשיהיה חושך בחוץ
רגע לפני שיעלה האור.