רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים

  • Home
  • Israel
  • Ramat HaSharon
  • רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים

רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים רוני זליכוב -לסרי, פסיכולוגית חינוכית מומחית

פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת תואר שני פסיכולוגיה בהצטיינות, אוניברסיטת בר- אילן. מאמינה כי ילדים הינם אנשים שלמים ומורכבים בעלי רגשות, העדפות ורצונות הזקוקים ליד בטוחה, מכוונת ומכבדת.

התייחסות לחוזקות, במיוחד בשלבים המוקדמים של ההתפתחות, כאשר האישיות עודנה פתוחה לשינויים, מייצרת מעגל חיובי אשר עשוי להשפיע לטובה על התקשורת של הילד עם הסביבה כולה.

הורות וגידולם של ילדים, הינה חווית חיים מופלאה

, ממלאת ומספקת אך גם מאתגרת, מעייפת ושוחקת.

אם גם אתם מאמינים בכך, אך זקוקים להכוונה כיצד ניתן להפוך את הדברים לנכונים יותר עבורם וגם עבורכם אשמח לפגוש אתכם!

26/04/2026

ככ הרבה פוסטים כאלה עם המלצות ותחילת משפט של: ״לו אני הייתי מנהל ביס הבוקר״…

אחלה. אבל צריך לזכור שהשלם גדול מסך חלקיו.

לא מדובר פה בשיעור אחד. וגם לא בהשבתה של שעה בבוקר. זה רעיון ראוי וטוב.

אבל יש פה קרקע פוריה וטרגית של שנים על שנים, שמורכבת מכ״כ הרבה גורמים שמייצרים את המציאות הבלתי נסבלת הזו שזה היה רק עניין של זמן שהיא תופיע במלוא כיעורה.

לכן, שלא נתבלבל. השיעור חברה הזה שיהיה הבוקר הוא מחויב המציאות.
השיח על המקרה המזעזע הוא אאוט אוף סאינג. להרעיד את האדמה עליה יושבת מערכת החינוך וגידול הילדים בארץ - מאסט.

אבל לא מדובר ביום וגמרנו. ולא בשיח. השיח חשוב. אבל יש לנו נטייה, לבני האדם להזדעזע לשוחח ולהמשיך הלאה.

לא יעזור.

מציאות אמיתית של ייאוש, חידלון, תוקפנות, אובדן בושה, בריונות ומודלינג לקוי לילדים לא מתקנים ביום אחד.

גם לא ביומיים וגם לא בשנה.

מדובר בעבודה סזיפית, קשה יומיומית של המון מעגלים שמחוברים מזינים ומשפיעים אחד על השני בלי הפסקה כשבמרכז יושב ילד/ה שנולד למציאות ולעולם שבוראים עבורו:

קודם כל בתוך הבית פנימה במקום הכי מצומצם, פרטי של הורים לילדים.

של תקשורת בין הורה ילד. של בסיס יציב ובטוח של מערכת יחסים בריאה. של כבוד הדדי, של התבוננות בילד כשלם כאדם שווה למרות היותו קטן. של מודלינג לאיך מתנהגים. הכי הכי בסיסי. לא דיבורים לא חפירות. להתנהג את זה. לכבד את המרחב. לשאול אותו ולקחת בחשבון את הקול הקטן שלו. להתבונן בו להציב את הגבול ואת האמירה כשהוא מזייף ומחקה התנהגות חברתית שלילית על אוטומט.
ללמד אותו להבדיל בין אור לחושך
בין שחור ללבן
בין צל לשמש.
בין טוב לרע.

ילדים קטנים, אל תתבלבלו יודעים היטב באינסטינקטים הראשוניים שלהם מה נכון ומה לא לעיתים יותר ממבוגרים.

לצד זה, הם מהר מאד עוברים מהלך של סוציאליזציה חברתית - ואם הסביבה מכוונת לכיוון מסוים הם ילכו באופן טבעי אחריו.

אז שם בבית, המשפחה, בהכי קדוש, עדין - שם מתפתח הבסיס - אבל לפעמים זה לא מספיק כי צריך כפר שלם לסייע. לתת יד. ללמד איך אפשר קצת אחרת.

או אז נכנסים מעגלים נוספים.

של מערכת מלידה - אחרי המשפחה - טיפות חלב. מערכות בריאות והמערכת החינוכית החשובה ככ. זו שאמונה על הילדים מהבוקר עד הצהריים. ללמד, לחנך. לגדל. שם קורות ומתרחשות זירות קריטיות - רועשות, מאתגרות, עמוסות רגשות ויצרים - הילדים לומדים על בשרם איך מה שלמדו בבית עובד בחוץ. הם מתאמנים על רטוב.
חוזרים שמחים או חבוטים.
אלימים או אילמים.
הם התצפיתנים הטובים בעולם.
הם מתבוננים, לומדים ופועלים.

שוב, אם יתנהגו את זה לידם הם יחקו כי ירצו להיות חלק, כי ירצו להיות שייכים.

שייכות זה הדבר הכי חשוב ליצור אנושי.

אם בביס יהיה מודל טוב של אנשי חינוך, קהילה, קבוצת שווים, הנהגה. זה יעזור. לא יספיק. הם חוזרים הביתה ושם מעבדים ומפתחים הכל.

שוב בהיזון חוזר - משפחה, בית, בית ספר, קהילה.

והמעגלים הולכים ומתרחבים -

קהילה, שכונה, עיר. מדינה הנהגה. גורמי אכיפה. תרבות.
דיון. שיחה. מודלינג. בני נוער, אלימות, סובלנות, שיח מכבד. שכונה, בית ספר, בית.
הנהגה. תרבות. טיקטוק. אינסטגרם. תקשורת. משפיענים.

מה המושגים המדוברים?
את מה הם רוצים לחקות?
מה הדיבור בבית?
מה המעשה בפועל? איך מכסים אותם בלילה? איזה עיניים הם פוגשים בבוקר כשהם קמים ורגע לפני שהם נרדמים? איזה דלת פותחים להם ואיזו סגורה? איך מדברים אליהם כשקשה או כשקל? כמה רואים? כמה אומרים להם לא. עד כאן.
זה לא יהיה בבית שלנו. לא בבית ספר שלנו. לא בעיר שלנו. לא במדינה שלנו. לא בשביל זה הבאנו לעולם ילדים.

מעגלים, מעגלים אדוות שמזינות את עצמן הלוך וחזור.

לכן. שיעור אחד לא יעשה את העבודה.
הוא יערער. הוא יטלטל אפילו. הוא יתחיל להשיב את החשיבה בכיוון החיובי.
את הרצון והמוטיבציה לתקן. שזה נהדר.

אבל יש פה משהו מהבסיס והחוצה
ומלמעלה למטה שקשור קשר הדוק וישיר לכל מבוגר ומבוגר שנמצא מסביב לילד/ים במרחבים הטבעיים שלו שמחייב שינוי עצום, לקיחת אחריות ולא עצימת עיניים, הנהון כמה נורא המצב, והעברת אחריות למישהו אחר.

וכמו תמיד - שוב, לזכור שיש גם טוב.
יש גם ילדים נערים ומבוגרים מערכות שעושים ועושות עבודה קשה יומיומית.
שמודעים, שרוצים לתקן.

לעבוד עם זה ולא לשכוח גם בימים כאלה את זה.

וגם, להזדעזע אבל אז להתחיל לעבוד.

עדיין. רלוונטי. אולי יותר מתמיד.
21/04/2026

עדיין. רלוונטי. אולי יותר מתמיד.

האומה היחידה בעולם, שבה ביקור תמים בגן ילדים
ומילים רכות ונעימות כמו
נולדתי
לשלום
הנסיך
הקטן
נומי
פרח
אחי
הצעיר
כשתגדל
אנחנו
הילדים
אצלנו
בגן
ילדים
של החיים
מתנגנות בראש
ופוגעות הישר בבטן הרכה והכואבת, מעוררות חרדה
במקום ציפייה
להבטחה של יום חדש.

20/04/2026

אין ספק שאם קיים זמן ומועד בדנא היהודי שהוא בלתי ניתן לעיכול, פוגע בבטן הרכה של הקיום ומקשה על היכולת לנשום אלו הימים הנוראים האלה שבין שואה לזכרון לעצמאות בטח ובטח מאז ה7.10 ובטח אחרי החודש וחצי האחרון ביתר שאת.

ההיסטוריה והנרטיב הבלתי נתפס הזה מעורר כמובן באופן טבעי טווח של רגשות חזקים ורבים שלא תמיד בתור מבוגרים אנחנו מסוגלים להבין מה לעשות איתם.

בשנים האחרונות, הדיונים בנוגע לרמות החשיפה ואופן ״העברת המשואה״ לילדים ולנוער התרבו בקורלציה ישירה עם הידע שלנו והמודעות וגם החרדה ההולכת וגוברת בנוגע להשלכות של תכנים כל כך מורכבים וקשים לעיבוד בשלב מוקדם בחיים.

עונת החולצות הלבנות אני קוראת לה.
אפילו סטיקר בווטסאפ יש לטובת ההורים העמוסים ״לא לשכוח חולצה לבנה״.

אמרה לי נערה חכמה פעם באחד המפגשים בתקופה הזו של ימי הזכרון :
״אני מרגישה שיש לי הרבה זכרונות ממשהו שבכלל לא הייתי בו״.

במשפט האחד הזה, היא הצליחה לזקק את כל הסיפור היהודי ישראלי שלנו.

את הנרטיב ולפיד האש שעובר מדור לדור.

אם פעם היינו יודעים לקרוא לזה (ועדיין) דור שני או העברה בינדורית, היום אנחנו כבר יודעים שלא רק שהחוויות והרגשות עוברים ומשפיעים באופן התנהגותי וסביבתי אלא במקרים מסויימים הם נכנסים ממש מתחת לעור, אל תוך המטען הגנטי התורשתי שלנו.

אפיגנטיקה, מושג מדעי די חדש, שחוקר כיצד אירועים חיצוניים חזקים, משפיעים פיזיולוגית ומבנית על הגנים שאנחנו נושאים ונולדים איתם.

החוויה החזקה הזאת, הבלתי ניתנת לעיכול, המקשה על הנשימה עוברת גם בלי מילים הלאה בתוך המשפחות.

דרך המבט, דרך החיוך, דרך החולצה הלבנה שנלבשת, דרך הדגל המקומט שיוצא אחר כבוד, דרך השקט וקול הצפירה, דרך השתיקות, פס הקול, דרך טקסים, סיפורים, סרטים, עדויות וכן דרך השנתיים האחרונות.

החשיפה עוברת בין אם נרצה בכך ובין אם לא.

אחת השאלות שהכי מעסיקות ומייחדות את ההורות היהודית, הישראלית היא איך מתווכים את הדבר הבלתי נתפס הזה. או בכלל האם צריך. ואם כן כמה, מתי ואיך.

כאמור, הילדים חשים גם את הלא מדובר
ולעיתים ללא מדובר יש כח והשפעה חזקה יותר מהמדובר.

לכן אם הדבר נוכח באופן טבעי, כדאי גם לדבר אותו כמובן בתוך הגבולות השומרים והתואמים את הילד/ה.

מה זה אומר?

לדבר את זה באופן:
תואם גיל - אין סיבה בגילאים הרכים לחשוף לתכנים של מוות.

תואם שלב התפתחותי - יכולת של הבנה קוגניטיבית, הפנמה, הבחנה בין מציאות לדמיון, יכולת שפתית.

תואם אישיות - לא כל נער בן 16 יהיה מסוגל לראות הכל. לא כל ילדה בת 7 תוכל להאזין להכל, גם אם בגילם נדמה שזה מה שמקובל או נדרש. תמיד ראוי לשים לב.

קחו בחשבון שהתקופה הזו בין אם היא מדוברת ובין אם לא, עשויה להציף לפעמים אי אלו מחשבות, רגשות, שאלות, אמונות.

כהורים התפקיד שלנו הוא לשים עין אם אלה עולים גם אם לא מדוברים (תהיו רגישים למבט, להתנהגות שונה, לריכוז, לתאבון לשינה) ולתת להם מקום.

המקום הזה, אם יעשה באופן מדוד שקול ורגיש
רק ירגיע את המערכת שלהם ולא להפך.

אין ספק שאלה ימים קשים ובכלל נשיאת עול ההיסטוריה היהודית ישראלית בארץ הזו היא משא כבד מנשוא.

לצד זאת, כדאי וראוי לזכור ולהזכיר להם ולנו תמיד את החיבור והרצף בין העבר, להווה ולעתיד הרחב והפתוח שסלול בפניהם.

דווקא בגלל מי שאנחנו מה שאנחנו והמטען איתו נולדנו והגענו לעולם הזה - יכול להיווצר פה משהו מיוחד.

31/03/2026

פעם בגלגול הקודם לפני שבע השנים האלה (מותר כבר למתג אותן ככאלה?)

כתבתי מאמר על ״והגדת״ על חשיבות הסיפור שמסופר מהורה לילד על הרווחה הנפשית.

ואחרי כל השנים האלה, של עוד העמקה וחקירה וניסיון בשטח ובשדה בעתות חירום ומשבר אני יכולה רק לומר שוב ובבטחון רב עוד יותר שהסיפור המסופר מהורה לילד/ה והאדם לעצמו - הוא הליבה והציר שסביבו אנחנו נעים.

הוא משפיע על המוח ועל הרשת הורמונים טובים. הוא מחזק קשר מגיל לידה דרך סנכרון (הסרטון שעלה פה לפני יומיים - אז זה בדיוק מה שקורה) בין מוחות. הוא עושה סדר בעולם ושכל, ומארגן את המציאות מסביב שהרבה פעמים בעיניים של אדם קטן היא לא תמיד ברורה באופן טבעי.

כשהסיפור של החיים שלנו מסופר באופן שיש בו היגיון, שהוא סדור אך לוקח בחשבון את כלל החוויות והרגשות, שלמרות הקשיים יש בו רציפות וקשר קוהרנטי ויש סיבה ומסובב - היכולת להתבונן על העולם דרך פריזמה רחבה, חדה, רב חושית היא עצומה.

כשמחזיקים את אלה בתוך עולם ומציאות שדברים בו מתבלבלים פעם אחר פעם, שהרצף שבין הזמנים, האנשים והשגרה נקטע, שהחירות לא תמיד מתקיימת באופן מלא, שיש בו הרבה, המון, מהכל וצריך לברור את הנכון ולבחור בטוב - כמה חווית הסיפור שסופר לנו, הנרטיב המבוסס על אמיתות ועל סדרי עולם ועל טוב הוא קריטי להתפתחות המנטלית.

אז הקישור למאמר הישן פה - בתגובה הראשונה והחידוש למעלה - קחו את הכל ותכלס נדמה לי שמצוות ״והגדת לבנך״ מעולם לא הייתה רלוונטית יותר.

14/03/2026

מאז פרוץ המלחמה שבתוך המלחמה - אני שומעת המון קולות מסביב בנוגע לארבעת
ה-ח׳ שהיו עד עכשיו במצבי החירום ככ פופולריים בקרב אנשי מקצוע וגם בקרב הציבור הרחב כארבעת ה- ח׳ שיש להתייחס אליהם, לדון בהם ולאמץ אותם וכרגע הם מייצרים בעיקר התנגדות:

חרדה
חוסר אונים
חמלה
חוסן

אף אחד כבר לא מסוגל לאלה.
לא מסוגל להאזין מושגים האלה, להתייחס אליהם ברצינות המתבקשת.

כי כמה אפשר ?

כמה אפשר להחזיק חרדה?
חרדה הרי מספרים לנו תמיד, טבעה לרדת מתישהו כמו שהיא עולה.

אי אפשר אי אפשר לחרוד ללא הפסקה.

הרי חרדה ללא סוף מייצרת בסוף חוסר אונים נרכש. יודעים מה קורה בכל הניסויים הפסיכולוגיים האלה שבהם חשפו חיות לגירוי מאיים בלי שליטה? למדו לחיות בחוסר אונים.

וחמלה? אנשים לא רוצים יותר להימצא במצב שנדרשת עבורו חמלה. שאומר, המצב ככ קשה, קצת חמלה לא תזיק. עצמית.
מן התבוננות מלאת עיניים כואבות ורכות.

לא רוצים כאב. לא רוצים להימצא במצב בו אנחנו נדרשים רגע לוותר לעצמנו כי אנחנו עוברים דברים. שהעולם משתקף במבט על כל הרע והקושי שלו דרך העיניים שלנו.

לא רוצים יותר לעבור דברים.
לא רוצים לפתח עבור אלה חוסן.

כמה חוסן עוד נצטרך לבנות פה כי בחוץ הכל שבור?

לאף אחד אין כוחות להתחסן יותר מפני מה שעוד יבוא עלינו. לא מגיפות ולא מלחמות עולם ולא רעידות ולא בשורות.

לא רוצים לבנות משהו מפני רוחות רעות וקושי ודמעות . לעטות שיריון, לקום מעפר ולחמול.

רוצים להוריד שיריון.
רוצים להחזיר דופק. רוצים את תחושת השליטה חזרה.
רוצים לבנות לקראת עתיד טוב.
לא מפני עבר רע. והווה קשה.

וזה כל כך לגטימי. וכל כך לא מעיד על פינוק או רפיסות או חלשות הרוח והנפש.

זה מעיד על נפש וגוף שמחפשים את הנורמליות את הבטוח את השקט והמוגן. אבולוציונית ככ הגיוני! ואנושית בכלל.

אחרי דיונים ומחשבות ושיחות ושטח והבנה קטנה אמנם, אבל כבר די מזוקקת תנו לי להציע ארבעה ח׳ חדשים לעת הזו:

קחו
חיבוק.
חיוך.
חיים.
חזלש.

רוצים לבנות חיים, לא חוסן.
רוצים לחזור לשוטף. למוכר. לעוטף.
רוצים את החיים הנורמליים לא תחת אש ואיום בחזרה.

רוצים חזרה לשגרה. לעסוק בענייני דיומא. כן גם הכואבים אבל אלה השייכים לכל אדם בכל מקום בעולם. רוצים לגדל ילדים. סתם. איש תחת גפנו.
רוצים לשוב להתחבק בטוב.
חיבוק כזה בריא של כמה טוב שנפגשנו שמשחרר אוקסיטוצין לריאות ומסנכרן חום ודופק במקצב קבוע ותקין ומעל חיוך כזה שבא עם העיניים אמיתי שמשקף פנים רגועות נינוחות חיות.

אין שום רע להכריז ולהגיד מה אנחנו רוצים מהחיים האלה.

להפך. נורמלי בשלב הזה (והרבה קודם לכן) להתגעגע לאלה לרצות באלה ואפילו במובנים רבים לייצר בלית ברירה בתוך הטירוף את אלה.

אנשים עייפים ככ ורק מעוניינים לשים את רוחות המלחמה מחוץ לדלת ולהמשיך להתעסק בחיי היומיום.

זה ככ טבעי וכ״כ אבסורדי ומרגיש מנותק לפרקים ומוזר.

אבל אם ננסה להתבונן על אלה מנקודת מבט קצת אחרת לא כמנגנון של הדחקה אלא כדרך פעולה ל״יום שאחרי״ לצד הרגשות הקשים שקיימים באופן טבעי, אולי, אולי יהיה בזה נחמה ותקווה בבחינת ״אל תגידו יום יבוא הביאו את היום״.

פוסט שנכתב כמה ימים לאחר ה7/10 לצערי הוא שוב כאן ואוהו כמה שהוא רלוונטי. בימים האחרונים קיבלתי מספר פניות ושאלות מאנשים ...
10/03/2026

פוסט שנכתב כמה ימים לאחר ה7/10 לצערי הוא שוב כאן ואוהו כמה שהוא רלוונטי.

בימים האחרונים קיבלתי מספר פניות ושאלות מאנשים שונים בגילאים שונים בנוגע לתחושות של נורמליות מול לא נורמליות.

אנשים משתפים בחרדות, בפחדים, בילדים שנמצאים על הקצה, בבני נוער שמסתגרים בתחושה הכי נוראית שמתווספת לזה:
איך כולם מתפקדים וסבבה ורק אני לא?

ואני שוב פה כדי לומר:
אין
שום
דבר
טבעי או נורמלי במלחמה.

לכל אדם מנגנון התמודדות שונה עם המצב מאד נורמלי כרגע לפחד. מאד נורמלי כרגע להימצא בחרדה. מאד נורמלי כרגע להתקשות לתפקד לנסוע לעבוד לשמוח לבשל לצחוק לעלות סרטון משעשע.

יש מי שיכול. אחלה. נהדר באמת.
יש מי שכרגע לא יכול.

כמו שתמיד אנחנו דואגים לומר למטופלים: הכל נורמלי כשהמציאות לא נורמלית.

מילים כמו חוסן חמלה ונרמול מתרוקנות מתוכן כשהקול הלאומי הוא שאגה של ארי המסתער אלי קרב.

לא כולם מסוגלים לשאוג כרגע כארי.

יש גם שאגות אחרות לא פחות גדולות וכואבות
ואם אם לא נקשיב להן עכשיו - סופן של השאגות האלה להפוך ליבבות חלושות.

רק אל תשאלו אחר כך למה המערכת קורסת ויש ככ הרבה מטופלים שהמדינה לא מצליחה לספק להם מענה.

כשנמצאים בחזית של העורף בעת מלחמה, היומן כותב את עצמו ואיתו מחשבות נוספות לאסוף
עם תחילתו של שבוע שישי למלחמה:

שנים שגדלנו וגודלנו על ברכיו של דמות ״הצבר״ -
כי איך אפשר (והיום אפשר להבין זאת לצערנו ביתר שאת) שלא להקיף את עצמנו ולבנות סביבנו חומת קוצים בצורה כדי לשמור על כל הגרעין הרגיש מבפנים של יפגע שוב ושוב.

איך אפשר היה עד כה, שלא לעטות את מעטה הקוצים לכל הרוחות, כשהאיום דפק ודופק שוב ושוב בדלת לאורך ההיסטוריה של כל חלק וחלק משלם אחד גדול ודואג.

כבר כתבתי על כך בעבר, על זה שכשגדלים במרחב הישרדותי, כמעט ואי אפשר אחרת. אנחנו לומדים לגדל עור מאד עבה, כזה שלא יאפשר לכל הפחדים והמציאות הככ מורכבת לחדור פנימה.

לצד אלה, חשוב לי להשמיע גם את הקול שמאפשר להפוך לפעמים ואולי דווקא עכשיו - מצבר לצמח אחר במידה ונדרש.
העיקר שתתאפשר אלטרנטיבה ולגיטימציה - להצמיח כל צמח. ולא רק משהו אחד ויחיד.
צמח כזה, שאולי יש בו גם שברים ועומקי שורשים ופגיעות חשופה.

כזה שאולי גם מתקשה לשדר פאסון (לא בהכרח אומץ) 24-7. מתקשה לעטות על עצמו קוצים ונותר חשוף לעולם כי מבנה האישיות שלו, או האופן שבו גדל, או אירועי החיים שעבר, פשוט לא מאפשרים לו אחרת. או שהוא פשוט לא רוצה.

אני רוצה לקחת את המטאפורה הזו, לשגרת החירום המשונה הזו, שאנו נטועים בה כרגע בעל כורחנו וכמה שזה קשה.

אני רוצה להניח פה בהקשר הזה, כמה נקודות שהן קריטיות בעיניי במיוחד כהורים (אבל לא רק) :

1. לגיטימציה לקשת ולמגוון רגשות והתנהגויות. המערכת שלנו פועלת בשעת חירום בשלוש דרכים עיקריות - לחימה בריחה וקפאון. כל אחד עובד אחרת ולפעמים אנחנו עובדים גם וגם בזמנים וסיטואציות שונות - בדיוק כמו שכל אחד ואחת מאיתנו הוא אחר גם בימים כתיקונם. הכל בסדר. אין נכון ולא נכון. זה לא הזמן למדוד מי חזק יותר. מי חלש יותר. זה לא הזמן לשפוט. זה בדיוק הזמן לקבל. אין יותר ופחות. העיקר לזהות את הכוחות שלנו ושל הילדים שלנו ולהתחיל לעבוד איתם ולא לוותר, על מנת לשאוף להחזיר לתפקוד את היקרים לנו ואת עצמנו - למען הבריאות הנפשית והחוסן.

2. כן. החוסן הזה שכולם מדברים עליו. ייתכן והוא דורש קצת דיוק בדרך. צריך לזכור שהוא לא מופיע כבמטה קסם. הוא לא מושג לשלוף ולזרוק לאוויר. זה מושג שמקפל בתוכו - יכולת חשובה, שנדרשת עבודה קשה מאד כדי להשיג אותה. לעיתים היכולת תופיע ביתר קלות אצל מי מאיתנו, אבל לרוב כדי ליצור אותה, הדבר יהיה כרוך במאמץ, בדם, יזע ודמעות. חוסן אין פירושו שלא להראות חולשה. להפך - זו היכולת לזהות את החולשה, את הקושי (וסורי על הקלישאה הפסיכולוגית) - ולצמוח מתוכם. להתגבר ולקום באמצעות הכוחות שמצאנו בתוכנו, למרות ועל אף.

3. הזיהוי הזה והחיבור הזה בין החוויה של הקושי לבין הצמיחה מתוכה, הוא אחד מהדברים הכי חשובים שניסיון העבר מלמד אותנו (ולצערנו במיוחד במדינה שלנו ) - כמקדמים בריאות נפשית. והדרך הזו שאנו נדרשים לעבור כדי לפתח את החוסן - היא אולי תחילתה של האפשרות, להשיל קצת קוצים ולבנות את ההגנות בצורה בריאה, כזו שגם תשמור על הנפש הרכה וגם תוכל אולי לאפשר לה להתהלך בחוץ בגבורה -כשהיא עוטה מעטה - שתפור למידותנו ולמידותיו של כל אחד ואחת בהתאם לאישיות שלו/ה ולא בהכרח בהתאם למה שמצופה.

4. לנו כהורים אחריות גדולה ויכולת אדירה לסייע בפיתוח של כל אלה, לעתיד לבוא. ולכן הנקודה הבאה, החשובה בהקשר הזה: כדי לבנות את כל הדבר הזה או לשקם את מה שהזדעזע, חשוב לזכור שאין טעם ואין סיבה להשוות. לא כולם/ן מסוגלים/ות ויכולים/ות לקום כעוף החול בדקה ולשדר עסקים כרגיל. תזכרו שכמו תמיד, כדי לבנות משהו שהתפרק, נדרשת עבודה זהירה ומדודה על מנת לבנות את היסודות מחדש. כן לפעול במהירות כהורים - בזיהוי, באיתור הקושי בהבנה של דרכי הפעולה על מנת להתרומם. אבל לא לדחוק. לא בטרם עת.

5. אם היסודות יבנו בטרם עת, הבנייה עשויה להיות רעועה יותר והקושי לתפקד ולחזור לשגרה בהמשך עשוי לחזור אלינו כמו בומרנג ופי כמה.

6. אם המטרה היא לשוב לתפקוד ולעשייה כי יש בזה ערך (ויש בזה) וחשיבות לרווחה ולחוסן הנפשי - כדאי לדאוג שזה יעשה בקצב הנכון, במידה הנכונה כמו תמיד עם ילדים (וגם עם עצמנו) רק הפעם פי כמה וכמה. ולכן השוואה כרגע רק מחלישה ולא מקדמת. כמו בעתות שגרה, גם עכשיו (והפעם יותר) זה לא הזמן והמקום למדוד עם סטופר או סולם הישגים את הילד/ה שלנו בהשוואה לאלה שבחוץ.

יש פה הזדמנות כהורים ואפילו כחברה שעוברת יחד את המשבר הכי גדול שידעה, להמשיך ולהשמיע קול שמאפשר מרחב ומקום להגנה לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

קול שאומר אין יותר ופחות. כולם עובדים עכשיו וכולם עושים את הכי טוב שהם יכולים במסגרת מה שאפשר - אלו עם הקוצים ואלו עם הצמר גפן, זה שמשתבלל וההיא שעומדת גאה בראש מורם.

כהורים, אם ניתן לקול הזה להישמע ולהדהד -
אולי נוכל לתת לילדים ולילדות שלנו את האפשרות העתידית לצמוח יותר נכון להם/ן - זה לא ככ משנה לאיזה פרח או צמח - - העיקר ואמן, שיהיו - מוגנים.

אין מתבקש מיום האישה (שטוב לו לא היה בו צורך..) השנה להרים לאמהות. אני פה על קול ההורים אבל היום רק אמהות. אנחנו האמהות ...
08/03/2026

אין מתבקש מיום האישה (שטוב לו לא היה בו צורך..) השנה להרים לאמהות.

אני פה על קול ההורים אבל היום רק אמהות.

אנחנו האמהות של חורף 2020-2026:

1.יד אחת צ׳ייסר יד אחת אייפון, יד אחת בקבוק, יד שנייה מנשא, שנמשיך? אין אישה בישראל 2026 שאין לה מספיק ידיים להחזיק..

2.להחזיק אבל הידיים תפוסות. כואבות. מכאב ונחת, זעם ודמעות, חרדה וכאבי לב ובטן, חוסר שינה וגאווה.אנחנו מפתחות שרירים שאין ככל הנראה לאף אמא אחרת בעולם.

3.ללדת בידיעה ששום דבר בחוץ לא בטוח.

4.להתלבט עשר פעמים ביום אם אפשר לצאת איתם החוצה לקחת קצת אוויר או לא/אם אפשר לתת להם לצאת החוצה לקחת קצת אוויר או לא/אם אפשר לצאת לבד החוצה לקחת קצת אוויר או לא

5.לפנות לגננת/למורה ולמפקד באותה אסרטיביות כשמשהו מרגיש לא נכון.

6.להיות בשבילם כיפת ברזל, טיל יירוט, ומכ״ם.

7.להתעייף מכל אלה ולחלום על לגדל אותם בשקט, שלווה ומרחבים ירוקים.

8.לרצות להיות פשוט good enough mother.

9.ואף מילה על לביאות.

זה נכון שאנחנו תחת אדי עייפות, טילים, שחיקה ובגדול ערפל אחד ענק שאלוהים תעזור.אבל אלוהים גם יודע, וגם ההיסטוריה והשנתיים...
08/03/2026

זה נכון שאנחנו תחת אדי עייפות, טילים, שחיקה ובגדול ערפל אחד ענק שאלוהים תעזור.

אבל אלוהים גם יודע, וגם ההיסטוריה והשנתיים האחרונות (שהראו לנו היטב) שלא קם האדם או האויב שהצליח לעצור את הטבע.

אני פה להזכיר, שממד או לא ממד - החודש בין פורים לפסח או מרץ לאפריל הוא סיומו של החורף ותחילתו של האביב.

ובמקביל לטבע, גם הילדים שלנו (וגם אנחנו נו מה לעשות…;) ממשיכים ממש כמו בחוץ לגדול להתפתח לצמוח.

כמובן שייתכנו עיכובים קלים בהתחשב במצב ממש כמו במשלוחי וולט, אבל בבסיס תזכרו שגם אם זה לא נראה - המוח והגוף שלהם ממשיכים במשימה שלשמה התכנסנו - לחיות, לחקור, לגדול בכל שנה עוד ולמלא אחר השלב ההתפתחותי שבו הם מצויים.

קפיצות גדילה מתרחשות לאורך כל השנה אבל יש משהו בחילופי העונות בחוץ נדמה לי מנסיוני - שמאיץ באופן מסונכרן הרבה פעמים את אלה.

תזכרו את זה בזמן שאתם יוצאים ונכנסים לממד. מעירים אותם בלילה או בצהריים תלוי בגיל הילד/ה. וחושבים שהם למעשה לא עושים כלום עם עצמם ובכלל.

תזכרו את זה כשהם עצבנים מאד, או מודאגים מאד או ממש עקשניים ביחס לאיזה סוגיה מסוימת שנראית לכם מטופשת לגמרי אבל כנראה שעבורם בשלב ההתפתחותי שבו הם מצויים זה עולם ומלואו.

זה היופי בילדים ונוער. שהעולם בחוץ מסובב לגמרי אבל הם, הם בשלהם.

הם עדים ורגישים למה שקורה בחוץ. זה לא עובר לידם, אבל בתהליך מקביל הם פשוט חיייבים למען ההישרדות וההתפתחות והעתיד שלהם, להמשיך בכל הכוח כי הם צעירים, יפים, נמרצים ומתפתחים. (נסו תרגיל קטן - לחזור אחורה ולהיזכר בכם בגילאים מסוימים ובמה העסיק אתכם לא משנה מה קרה בעולם בחוץ וכמה הוא היה סוער).

מהצד השני - אם אתם מזהים שהם נתקעים, קפואים, משובללים ודואגים - תזכרו שגם זה טבעי והם ישלימו אח״כ את הפער שיתכן שקצת יפתח.

העיקר שתראו איפה הם עומדים (או יושבים): האם אם רוצים לדהור קדימה לא משנה מה, מסוגרים לא משנה מה או סתם אדישים.

כך או כך או כך - ברגע שתבינו איפה הם ביחס לעצמם ולעולם בחוץ, תוכלו לסייע להם בצורה טובה יותר ולהגיב באופן שיתאים לצרכים שלהם.

בכך, אל תתפלאו אם הם יצאו מהממד גבוהים יותר, חכמים יותר, גמולים יותר (הקיפו בעיגול בהתאם לגיל)
וגם אם הם יצאו במקביל עייפים יותר, שחוקים יותר ומפוחדים יותר - זה לא סותר.

העיקר העין שלנו וההבנה שלנו איפה הם -
זה מה שיקל את המעבר מהפנים לחוץ ואת היציאה המדורגת שלהם (כן כן זה יגיע)
חזרה לחיים.

(**בהמשך: נק ציון התפתחותיות בכל גיל ומה מצופה..)

05/03/2026

כמו תקליט שבור, כמו ״את מוכרת לי מפעם״ כמו אותו ניגון ישן ומצפצף הראשונים לשלם מחיר הם הילדים וההורים.

הבה נטריף את המערכת (המוחית והכללית) ניכנס ונצא משגרה לחירום משל היינו מכונה משומנת שנדרש רק ללחוץ על כפתור קטן והופ אנחנו שוב מחייכים, יוצאים לעמל יומנו וניפגש בערב (או בסבב הבא).

ומי ירחם על ילדי הגן? ועל בתי הספר? ובני הנוער?

חוסן? איזה חוסן. מה חוסן. איך אפשר לפתח חוסן כשמפילים עליך שוב ושוב ושוב גזרות ומעבר בין מצבי עצמי בלתי אפשריים שדורשים ממך להתפצל כמו טיל בליסטי לארבע או חמש זירות.

ומה אחכ?

אחכ יהיו תורים ארוכים בשירותים הציבוריים כי מי יכול להצליח להחזיק את כמות החרדה, הייאוש, הדכאון והשחיקה שנוצרת מניהול שאינו לוקח בחשבון את האופן שבו בני אדם מסתגלים, מעבדים, זקוקים על מנת לשמור על רווחה נפשית תחת אש..

אבל היי, מזל שהחנויות נפתחות. תמיד אפשר לפצות אותם באיזה משחק מלחמה נחמד.

כאמור, האכזבה מפורים היא רק סימפטום קטן של ״חג גדול לילדים״ ששוב לא יקרה. זה סימפטום ומראה לתחושות קשות של אכזבה, החמצה ...
02/03/2026

כאמור, האכזבה מפורים היא רק סימפטום קטן של ״חג גדול לילדים״ ששוב לא יקרה.

זה סימפטום ומראה לתחושות קשות של אכזבה, החמצה וייאוש שמאפיינת את השנים האחרונות לצערנו, בהן בכל רגע נתון יכול להיות מופר הסדר היומי, השגרה הבטוחה, הלו״ז והמקצב הידוע של עונות, חגים, לימודים, מסגרות, חופשות, ציון ימים מיוחדים ובגדול - את העובדה הכ״כ כואבת שאנחנו שואפים לחיות חיים נורמלים ושוב נאלצים להתכנס לחיים אחרים.

מאמר חדש עלה שהתפרסם ממש עכשיו באתר בטיפולנט קהילה מקצועית - Betipulnet Professional
עבור הורים ועבור כל מי שתוהה איך מתמודדים (שוב) עם כל הדבר הזה….

בשורות טובות 🙏🏻

מאמר בנושא מדוע לא יבוא פורים? חג בצל מלחמה באתר בטיפולנט המרכז מאמרי מומחים בתחום הדרכת הורים

01/03/2026

אנחנו מצד אחד מאד מתורגלים, עברנו את פרעה, המן נעבור גם את זה.

ועדיין עם כל זה שקיימת ״התרגלות״ מסוימת (שהיא לא דבר טוב במיוחד אבל זה לפוסט נפרד)

כל אירוע דחק מעלה מחדש את רמת המתח, החרדה ודורש התארגנות של הגוף, הנפש והמרחב האישי והמשפחתי שוב.

בכל מערכה (והלוואי וזו האחרונה) אנחנו נדרשים למתוח עוד את עצמנו מעבר לגבולות מבססים את אלה על משאבים יותר מדוללים וסוללה שהולכת ומתרוקנת.

יחד עם זאת, על מנת להחזיק את הראש מעל המים ולא רק להחזיק אלא להצליח רגע לשחות למרות - חשוב שוב ושוב לתרגל וקצת ״לעבוד״ על המערכת ״ולהתחפש״ למשהו אחר עד כמה שניתן.

הטריק הוא - לזהות להיות מודע ולדעת שהמערכת במצב חירום ואיתה המוח נכנסים להפעלה של ״Alert” ממש כמו האזעקה המלחיצה של פיקוד העורף.

במקרה כזה המוח מסמן לנו שמשהו מפחיד קורה והגוף והנפש מגיבים באופן תואם ונורמלי לסיטואציה הלא נורמלית.

גם אנחנו וגם הילדים פועלים כך.

לאחר שזיהינו והבנו מה קורה לנו, זה הזמן להפעיל את המערכת ולהתחיל קצת לזייף…קצת כמו עם האוכל בא התאבון.

המערכת שלנו זקוקה לאיתות מהמוח הגבוה החושב שימסור הצהרה למוח הנמוך הרגשי שאפשר לרגע להירגע. אז נכון שכרגע זה קשה אבל אפשר קצת ״לשחק״ .

מה זה אומר? לעשות פעולות שמפעילות את החשיבה, ליצור ולייצר פעולות קטנות ורוטינות (אפשר ממש ממש קטנות גם אם זה בזמן שבין אזעקה לאזעקה) שמשמרות שגרה בתוך החירום ונותנות למערכת רגע גם אם ממש קטנטן של שקט וודאות בתוך אי הוודאות.

תחפשו פעולות כאלה, תנסו לייצר איים קטנים קטנים של ״תחפושת״ של יום רגיל ״בכאילו״ ולצד זה לא לפחד לתת מקום גם לפחד, מתח ולחץ ולשחרר את אלה דרך הגוף, דרך נשימות דרך הסחות דעת ואם יש צורך דרך ייעוץ או שיחה עם חברה/משפחה איש מקצוע.

והילדים? ברגע שאנחנו ננשום מעט גם הם.

בהמשך פוסט בנוגע ״לאכזבת פורים״ ואיך בכל זאת אפשר לייצר ונהפוכו קטן….

יום שקט 🙏🏻🙏🏻🦄💪🏻

Address

השירות הפסיכולוגי החינוכי
Ramat Hasharon
55555

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים:

Share