26/04/2026
ככ הרבה פוסטים כאלה עם המלצות ותחילת משפט של: ״לו אני הייתי מנהל ביס הבוקר״…
אחלה. אבל צריך לזכור שהשלם גדול מסך חלקיו.
לא מדובר פה בשיעור אחד. וגם לא בהשבתה של שעה בבוקר. זה רעיון ראוי וטוב.
אבל יש פה קרקע פוריה וטרגית של שנים על שנים, שמורכבת מכ״כ הרבה גורמים שמייצרים את המציאות הבלתי נסבלת הזו שזה היה רק עניין של זמן שהיא תופיע במלוא כיעורה.
לכן, שלא נתבלבל. השיעור חברה הזה שיהיה הבוקר הוא מחויב המציאות.
השיח על המקרה המזעזע הוא אאוט אוף סאינג. להרעיד את האדמה עליה יושבת מערכת החינוך וגידול הילדים בארץ - מאסט.
אבל לא מדובר ביום וגמרנו. ולא בשיח. השיח חשוב. אבל יש לנו נטייה, לבני האדם להזדעזע לשוחח ולהמשיך הלאה.
לא יעזור.
מציאות אמיתית של ייאוש, חידלון, תוקפנות, אובדן בושה, בריונות ומודלינג לקוי לילדים לא מתקנים ביום אחד.
גם לא ביומיים וגם לא בשנה.
מדובר בעבודה סזיפית, קשה יומיומית של המון מעגלים שמחוברים מזינים ומשפיעים אחד על השני בלי הפסקה כשבמרכז יושב ילד/ה שנולד למציאות ולעולם שבוראים עבורו:
קודם כל בתוך הבית פנימה במקום הכי מצומצם, פרטי של הורים לילדים.
של תקשורת בין הורה ילד. של בסיס יציב ובטוח של מערכת יחסים בריאה. של כבוד הדדי, של התבוננות בילד כשלם כאדם שווה למרות היותו קטן. של מודלינג לאיך מתנהגים. הכי הכי בסיסי. לא דיבורים לא חפירות. להתנהג את זה. לכבד את המרחב. לשאול אותו ולקחת בחשבון את הקול הקטן שלו. להתבונן בו להציב את הגבול ואת האמירה כשהוא מזייף ומחקה התנהגות חברתית שלילית על אוטומט.
ללמד אותו להבדיל בין אור לחושך
בין שחור ללבן
בין צל לשמש.
בין טוב לרע.
ילדים קטנים, אל תתבלבלו יודעים היטב באינסטינקטים הראשוניים שלהם מה נכון ומה לא לעיתים יותר ממבוגרים.
לצד זה, הם מהר מאד עוברים מהלך של סוציאליזציה חברתית - ואם הסביבה מכוונת לכיוון מסוים הם ילכו באופן טבעי אחריו.
אז שם בבית, המשפחה, בהכי קדוש, עדין - שם מתפתח הבסיס - אבל לפעמים זה לא מספיק כי צריך כפר שלם לסייע. לתת יד. ללמד איך אפשר קצת אחרת.
או אז נכנסים מעגלים נוספים.
של מערכת מלידה - אחרי המשפחה - טיפות חלב. מערכות בריאות והמערכת החינוכית החשובה ככ. זו שאמונה על הילדים מהבוקר עד הצהריים. ללמד, לחנך. לגדל. שם קורות ומתרחשות זירות קריטיות - רועשות, מאתגרות, עמוסות רגשות ויצרים - הילדים לומדים על בשרם איך מה שלמדו בבית עובד בחוץ. הם מתאמנים על רטוב.
חוזרים שמחים או חבוטים.
אלימים או אילמים.
הם התצפיתנים הטובים בעולם.
הם מתבוננים, לומדים ופועלים.
שוב, אם יתנהגו את זה לידם הם יחקו כי ירצו להיות חלק, כי ירצו להיות שייכים.
שייכות זה הדבר הכי חשוב ליצור אנושי.
אם בביס יהיה מודל טוב של אנשי חינוך, קהילה, קבוצת שווים, הנהגה. זה יעזור. לא יספיק. הם חוזרים הביתה ושם מעבדים ומפתחים הכל.
שוב בהיזון חוזר - משפחה, בית, בית ספר, קהילה.
והמעגלים הולכים ומתרחבים -
קהילה, שכונה, עיר. מדינה הנהגה. גורמי אכיפה. תרבות.
דיון. שיחה. מודלינג. בני נוער, אלימות, סובלנות, שיח מכבד. שכונה, בית ספר, בית.
הנהגה. תרבות. טיקטוק. אינסטגרם. תקשורת. משפיענים.
מה המושגים המדוברים?
את מה הם רוצים לחקות?
מה הדיבור בבית?
מה המעשה בפועל? איך מכסים אותם בלילה? איזה עיניים הם פוגשים בבוקר כשהם קמים ורגע לפני שהם נרדמים? איזה דלת פותחים להם ואיזו סגורה? איך מדברים אליהם כשקשה או כשקל? כמה רואים? כמה אומרים להם לא. עד כאן.
זה לא יהיה בבית שלנו. לא בבית ספר שלנו. לא בעיר שלנו. לא במדינה שלנו. לא בשביל זה הבאנו לעולם ילדים.
מעגלים, מעגלים אדוות שמזינות את עצמן הלוך וחזור.
לכן. שיעור אחד לא יעשה את העבודה.
הוא יערער. הוא יטלטל אפילו. הוא יתחיל להשיב את החשיבה בכיוון החיובי.
את הרצון והמוטיבציה לתקן. שזה נהדר.
אבל יש פה משהו מהבסיס והחוצה
ומלמעלה למטה שקשור קשר הדוק וישיר לכל מבוגר ומבוגר שנמצא מסביב לילד/ים במרחבים הטבעיים שלו שמחייב שינוי עצום, לקיחת אחריות ולא עצימת עיניים, הנהון כמה נורא המצב, והעברת אחריות למישהו אחר.
וכמו תמיד - שוב, לזכור שיש גם טוב.
יש גם ילדים נערים ומבוגרים מערכות שעושים ועושות עבודה קשה יומיומית.
שמודעים, שרוצים לתקן.
לעבוד עם זה ולא לשכוח גם בימים כאלה את זה.
וגם, להזדעזע אבל אז להתחיל לעבוד.
