16/06/2025
הפעם משהו אישי,
שלום,
אני נעמי.
אני קודם כל אמא, אני חברה, ואני גם רופאת ילדים.
זו לא רק עבודה – זו שליחות, אורח חיים, אהבה, קשר עמוק עם משפחות, עם הורים, עם קטנטנים שרק התחילו לחיות. החיים שלי סובבים סביב הקשר הזה הורה/ילד, קשר שלא קשור בדם או במגורים משותפים, אהבה אמיתית ללא תנאי שאין כוח גדול ממנה.
גיליתי שחברים שאני בוחרת, מטופלים שנשארים איתי במרפאה - דומים לי, אנחנו קודם כל הורים.
וכשמאבדים ילד – הלב נשבר.
אני יודעת שהורים רבים חושבים שאנחנו, הרופאים, לומדים ל"שמור מרחק רגשי".
האמת היא שזה לא קורה. אי אפשר להתרגל. אנחנו אולי לומדים לתפקד גם כשנשבר הלב. אבל זה לא מפסיק לכאוב.
לפעמים אני חוזרת הביתה, אחרי יום שבו ליוויתי משפחה ברגע הכי קשה שאפשר לדמיין – ומביטה בילדים שלי. הנשימה נתקעת. הדמעות באות.
כי אף הורה לא אמור לקבור את ילדו.
כי שום תואר, שום ניסיון, לא מכין אותך לרגע שבו אתה מחזיק יד של הורה שבור, ולא יודע מה לומר – כי אין מילים.
בתקופה מה 7 באוקטובר עברתי כמה פעמים את התסריט הנורא הזה כרופאה, עכשיו זה הגיע אל פתח דלתי.
לפני 10 ימים זה קרה לאמא הכי מדהימה שאני מכירה, לאשה שזו המילה הראשונה שעולה לי בראש כשאני צריכה לתאר אותה, יערה, אמא ל3 בנים, תמיד תהיי אמא ל3 בנים, אחד בלב, ושניים מסביבך, הכי אמא בעולם.