19/05/2021
שישים ואחד ילדים מתו בעזה. שניים מתו בישראל.
האבל והכעס ברחוב בלתי-נתפסים. וזה נורא, כי רובנו יודעים: מלחמה לא תפתור דבר, גם הקודמות לא פתרו - והסבב הבא יגיע בעוד כמה שנים.
למה? כי פתרון צבאי לא עובד. דרוש לעזה פתרון פוליטי, לא צבאי. אבל אין לממשלה פה רצון לקדם אותו. נסביר:
הפתרון הפוליטי כרוך בהפסקת מדיניות ישראלית שמטרתה לנתק את עזה משאר חלקי הארץ. או במילים אחרות: הפסקת הסגר.
לא עושים את זה בישראל מסיבה פוליטית. היא נקראת: "מדיניות הבידול". חפשו בגוגל.
בקצרה, המטרה של "מדיניות הבידול" היא לשמר הפרדה בין עזה לבין הגדה וירושלים - כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית בעתיד או ריבונות פלסטינית בארץ בכל צורה אחרת.
המדיניות הזו, שהחלה עם הקמת חומה סביב עזה ב-94', והקצינה ב-2007 עם הטלת סגר והשתלטות חמאס על הרצועה - הרסה את עזה לחלוטין.
כי עזה אינה מדינה עצמאית. עזה אינה תלושה מהמרחב הזה. בכל מובן - אנושי, כלכלי, לאומי, רפואי - עזה תלויה אנושות בשאר חלקי הארץ.
והניתוק שלה מהארץ הזו הורג אותה, יום-יום.
פועלים מעזה מוכרחים לעבוד בירושלים, רופאים לקבל הכשרות ברמאללה, חקלאים למכור תותים ביפו, ועוד ועוד. אלו הם השווקים הטבעיים של עזה מזה דורות, ובלעדיהם הכלכלה מתרסקת.
שני-שליש מתושביה הם בכלל פליטים מ-48', כלומר במקור - הם גרו ברחבי הארץ כולה.
שבעים אחוז מהצעירים מובטלים בגלל הנתק המלאכותי שיצר הסגר. שוק העבודה הרוס. "מדיניות הבידול" זו מלחמה איטית, יום-יומית, שהחריבה את עזה לחלוטין. ועל זה התושבים שם מדברים בלי-סוף! תקראו את הפוסטים בעמוד שלנו.
אבל אנחנו לא שומעים אותם בימי שגרה. אנחנו נזכרים בעזה רק כשיש מלחמה עם טילים ורקטות, ואז לא מבינים מה העניין, מה הם רוצים מאיתנו בכלל. אנחנו לא יודעים דבר על "המלחמה האיטית" הזו - של בידול, סגר ובירוקרטיה.
בתגובות כותבים לנו בלי סוף שעזה "שייכת למצרים". שילכו לשם. תגובות כאלו מראות עד כמה מדיניות הבידול היא פוליטית, וגם: הן מנותקות מהמציאות. גרים בעזה מיליוני פלסטינים אשר שייכים לפה, לארץ הזו ממש, לשליש (!) מהם אפילו יש קרובי משפחה בארץ - בחברון, ביפו, וברמאלה.
זה כמו, נגיד… דמיינו: סגר על אילת.
כוח חיצוני, חזק מאד, בא ואומר לאילתים: חבר'ה, חלאס - אתם עכשיו סגורים. אי בודד. מדינה עצמאית. אסור לכם לצאת מהעיר יותר. אסור לבקר את אבא שגר בדימונה. אסור לקנות בתל-אביב, למכור תמרים בצפון, ללכת ללמוד בבן-גוריון, להתאשפז בהדסה. כלום. אה, וגם אין שדה תעופה יותר. ולא נמל. וכל מה שיוצא ונכנס, נשלט על-ידי הכוח החזק.
ואז הכל קורס, כמובן. ברור שיקרוס. וגם הזעם של האילתים, נגד הכוח החזק - גובר. הימין שם מתחזק, באילת. איך לא? מה אפשר לצפות? הם גרים בכלא.
וכשהם מתלוננים, תושבי אילת הנצורים, על הנתק הכפוי מארצם - הכוח החזק, שגם מפקח מלמעלה כל הזמן, עם עשרות מטוסים מזמזמים, משיב להם: "אבל יש לכם גבול עם מצרים, דברו איתם".
בקיצור, המצב הזה חייב להשתנות. שינוי פוליטי - לא צבאי, כי הבעיה פוליטית, לא צבאית.
ועד שיהיה למנהיגים אומץ, בכל סבב כזה ימותו ילדים בהמוניהם. שישים ואחד בעזה. שניים בישראל. למה לא לנסות דרך אחרת? מה, כמה מלחמות דרושות עד שנקלוט שזה לא פותר כלום?
כן, בלי להתבייש: דורשים להפסיק את מדיניות הבידול. רוצים פתרון פוליטי לעזה.
איך? בתור התחלה, הסכם ארוך טווח עם חמאס תמורת ביטול הסגר.
נוסחי הסכם שכזה מונחים על השולחן כבר שנים, עוד מהסבב הקודם: מעבר של פועלים אל שאר חלקי הארץ, הסרת מגבלות על יבוא ויצוא, הקמת נמל, שיקום רחב של עזה. אפילו גורמים בצבא ממליצים על זה - אבל הממשלה שלנו מסרבת. שוב ושוב מסרבת. כאמור, "מדיניות הבידול".
אתם יודעים, העמוד הזה מופעל על-ידי צוות של עיתונאים, יהודים ופלסטינים מרחבי הארץ - ירושלים, חיפה, ועזה - ונמאס לנו לראות מוות וחורבן.
לכן אנחנו קוראים לדרך אחרת. מתנגדים ל-"מדיניות הבידול", לייהוד המתמשך של הארץ, ותומכים בזכויות לאומיות ואזרחיות שוות בין ישראלים ופלסטינים - מנהר הירדן ועד הים התיכון.
זהו העתיד אותו צריך לקדם. לא כולם בעדו, נכון. אבל אנחנו כן. ומה איתכם? תשמיעו קול. כי מספיק ילדים נהרגו. כי לא צריכה למות עוד ילדה אחת כדי שנבין: פתרון פוליטי - עכשיו. די לסגר.