29/06/2025
מיומנה של מנחה קבוצות: מה זה שגרה?
======================
לזכור ששגרה היא פריבילגיה
לזכור את א-נשי המילואים
לזכור שהשגרה שלהם עכשיו היא שם....
האם זר עכשיו יבין זאת?
האם נוכל עכשיו קצת לגעת... ולהבין את א-נשי המילואים?
המילה שגרה
יכולה לקבל הרבה פירושים
כי היא תלויה בזמן ובמקום.
יודעת מקרוב מה קורה כשאין תמיכה
מה קרוה כשיש פרט שלא יודע לבטא את הצרכים?
יודעת שהמערכות עובדות לאט ולא רואות את הפרט הבודד.
ולצערי הרב כך הרבה א-נשי מילואים הולכים לאיבוד 😔
רוצים "להמשיך"
אבל בתוכם – ממשיכים להילחם, לפעמים בשקט.
לאיש מילואים, השגרה לא באמת "חוזרת".
כי בזמן שאנחנו נדרשנו להסתגל…
הוא עוד לא סיים להחזיק.
עוד לא שיחרר.
עוד לא הרשה לעצמו לקרוס – או לנשום.
כי איפה שהוא היה – השגרה נשארה רחוקה.
וכשהוא חוזר – היא לא תמיד מחכה עם חיוך.
ואז –
כשעולה השאלה – איך נוכל לעזור?
נזכור שאם לנו, האזרחים, קשה כל כך לחזור…
איך זה מרגיש למי שחזר ממילואים?
פשוט לשאול.
להקשיב.
לא למהר לתקן.
בשבועות האחרונים, רבים ורבות מאיתנו חוו את מה שנראה
כ"שגרה חדשה" – כזו שנדרשים לחזור אליה מהר,
לפעמים מהר מדי...
החיים לחצו על כפתור "המשך" –
אבל משהו בלב עוד נמצא במקום אחר.
אולי במקלט, אולי במתח, אולי במחשבות.
אולי זר לא תמיד יבין.
אבל הוא יכול לבחור להיות עד.
להיות אכפתי.
להיות שם.
ההבנה שלנו – היא הצעד הראשון בריפוי שלהם = שלנו.
שיקום החברה וא-נשי המילואים הוא לא רק אתגר מערכתי –
אלא גם הזדמנות אנושית
לחולל תיקון עמוק וריפוי קולקטיבי.
זה דורש יצירה של
זה דורש לא לעבור הלאה מהר מדי.
להתעניין באמת.
לשאול "איך אתה?" – ולהתכוון לזה.
לספוג שתיקה בלי לברוח ממנה.
להיות גמישים ולא שיפוטיים
מי שחזר – לא תמיד יהיה זמין, נעים או מרוכז כמו קודם.
הוא אולי מתפרץ, נעלם, נמנע.
התגובה הנכונה היא לא ביקורת – אלא הכלה,
סבלנות והבנה שזה חלק מהעיבוד.
לאפשר שיח רגשי אמיתי
להציע מרחבים בהם מותר לדבר, גם אם זה לא "נוח".
להזמין אנשי מילואים לשתף – בלי לתחקר, ובלי להקטין.
ברמה קהילתית – מה נוכל לעשות יחד:👍
כמו שנעשה ב מועצה מקומית רמת ישי , הרבה בזכות אלדד תותיה
להקים מעגלי שיח ותמיכה
מעגלים קהילתיים ייעודיים לאנשי מילואים,
עם מקום לפורקן, חיבור ותחושת שייכות.
היחס שלנו כחברה מאוד חשוב.
להמשיך לראות בהם חלק
לא כ"גיבורים שעשו טובה לכולנו",
אלא כא-נשים שצריכים להשתלב מחדש –
בלי לצפות מהם לשוב להיות "כמו קודם".
הם חוזרים עם חוכמת חיים וידע שלא היה קודם
ולכן יש ליצור מסגרות בהן יוכלו להשמיע את קולם
יש לאפשר להם לדבר בוועדות, בתקשורת, בקהילה.
לתת מקום לכאב שלהם, לבלבול, וגם לכעס – כחלק מהתמונה השלמה.
ברמה ממסדית – מה החברה והמדינה חייבות לעשות:
חוץ ממתן הכרה נפשית כמצב חירום
מדינה שמכירה בפוסט-טראומה לא כהפרעה –
אלא כתוצאה ברורה של לחימה – משדרת מסר של אחריות.
המדינה צריכה בהקם להתארגן למתן נגישות אמיתית לטיפול
שירותים מהירים, זמינים, מותאמים –
במרכזים אזוריים, אונליין, וביחידות חירום.
המתנה של חודשים לפסיכולוג היא לא שיקום – היא פציעה חוזרת.
חשוב לתת הכשרה למעסיקים ולמערכות
מעסיקים, מחנכים, מנהלי צוותים – כולם צריכים לקבל כלים לזהות מצוקה, לתווך שיח, ולתמוך בעובדים החוזרים ממילואים.
אני מאמינה שהכל קם ונופל על א-נשם
ואני גם מציאותית ויודעת שיש לדאוג לתקצוב יוזמות קהילתיות-רוחביות
תמיכה בפרויקטים כמו סדנאות גוף-נפש,
מיינדפולנס,
טיפול באומנויות,
קבוצות גברים,
קואוצ’ינג שיקומי – כל אלה הם כלים מוכחים לשיקום רגשי וחברתי.
שיקום הוא תהליך חברתי, לא רק אישי.
כל מילה,
כל מבט,
כל שיחה,
היא בחירה
המאפשרת בנייה
של מרחב שבו החוזרים ממערכה לא צריכים להתחנן להבנה –
אלא זוכים לה מעצם היותם חלק מאיתנו.
בקבוצה שאני מנחה ב #רמתישי יש עדיין מקום
כדי להצטרף צרו קשר בהקדם: