הקליניקה של יאיר - טיפול רגשי, הכוונה, ליווי אישי

  • Home
  • Israel
  • Rehovot
  • הקליניקה של יאיר - טיפול רגשי, הכוונה, ליווי אישי

הקליניקה של יאיר - טיפול רגשי, הכוונה, ליווי אישי עו"ס ותיק, מטפל בחרדות ובעלים של חברה משגשגת בתחום השיק?

06/02/2025

ב"ה
פרשת בשלח- חציית ים סוף.
ניתוח פסיכולוגי של חציית קווים באין דרך חזרה
עבדות ורצון עצמי כשני ניגודים
בני ישראל כבר לא במצרים . הם בדרך לחציית ים סוף.
סופר מודרני, אם היה מתאר את מה שעובר במחנה, היה נזקק לכישרון רב על מנת לתאר את שני צדי המטבע, ביניהם נעה המטוטלת הנפשית של כל אחד מהם.
צד אחד:
ננסה לדמיין חבורה ענקית של בני אדם, גברים ,נשים, טף וערב רב, משפחות משפחות, ההולכים ביחד בשותפות גורל בשל הוראתו של מנהיג שזה עתה הראה להם את כוחו של אלוקיו, לארץ לא נודעת שמנהיגם מדבר בה גדולות ונצורות.
הארץ המדוברת רחוקה, זה ברור להם. ארץ מופלאה זו עדיין אינה חלומם שלהם. היא עדיין רק חלומו של מנהיגם המנסה להדביקם בחלום זה. הכל טרי, חדש, ומבלבל. רק אתמול עוד היו עבדים שנוגשים מצרים פחוסי רגליים וקטני ראש עמדו עליהם עם שוטים.
ברור שאינם יודעים את הכיוון. מנהיגם פוקד והם אחריו. גם כשנדרשו ללכת נגד כיוון היציאה ממצרים, לעבר מקום הנקרא "פי החירות", על מנת לבלבל את פרעה הרודף אחריהם ולהעניק לו אשליה שמנהיגם מובילם אל עבר פי פחת, הלכו בצייתנות .
העבדות מכילה בתוכה באופן מובנה את חוסר היכולת לפתח רצון עצמי כל שהוא. לעבד אין כל רצון עצמי. והרי זוהי מטרת העבדות : להפוך את העבד לכלי לשאיפותיו של אדונו. לרוקן אותו מכל שאיפה אישית. אוטומט הפועל לפי פקודות.
לעבד גם אין ראיית מציאות שהוא בטוח בה. הנרטיב , זווית הסיפור של המציאות היא של האדון בלבד. לעבד אין נרטיב חוץ מהנרטיב של אדונו.
העבד רוצה בכל מאודו להישאר בנרטיב זה, של האדון. זה מרחב הנוחות האולטימטיבי שלו. הוא לא מכיר משהו אחר. אז לאן הולכים עכשיו, ביציאה ממצרים ? והיכן אדונו שהוא מכיר כשהוא זקוק לו?
צד שני:
לעבד אין רצון אבל יש לו אינסטינקט הישרדות חזק מאד. אינסטינקט זה מכוון אותו להבין באלפית השניה מה הולך לקרות רק מצורת הצל של אדונו. וככה לשרוד. להישאר בחיים גם עם הנבל שבנוגשים.
אינסטינקט זה אומר שעכשיו, עם עזיבת מצרים, אין אדון. פשוט אין. יש משהו אחר. והמשהו הזה, שלא ברור עד כמה הוא חיצוני ועד כמה הוא פנימי בתוך נפשו, חוזר ומשנן לו ,לעבד, שיש דרך חיים אחרת שעד עתה לא היתה מוכרת לו. דרך חיים זו יש בה כאילו הבטחה שבאין יותר אדון- יש חיים אחרים. קיום אחר.
אישיות העבד קוראת לו להישאר במקום. במקביל, באותה אישיות מתעורר אור אחר, שברובד הנמוך שלה מעוניין להחליף את האדון המצרי באדון משה.
ברובד הגבוה שלה, חש העבד באופן סתום שאצל משה זה כבר לא עבד ואדון. זה משהו אחר. הוא לא חש את צליפותיו על גופו זה זמן, ופקודות אינן נוחתות עליו ומציפות הכל.
אולי משה הוא לא ממש אדון. אז מי האדון?
שאלה.
בין שני קטבים אלה נעה נפשו של העבד היוצא ממצרים.
מי האדון?
צד אחד:
הים. כחול אפור, גדול מאד, מלא מים, עמוק, מטביע.
משה אומר שצריך להיכנס, לחצות אותו. העבד בלחץ. הלחץ הנפשי מתגבר כאשר נשמעים הקולות הכל כך צפויים הקוראים לחזור. שואלים את משה מדוע יצאנו ולאן הולכים. מי צריך ארץ זו של משה, כאשר במצרים היה לנו הכל.
משה אינו פוקד להיכנס לים. משה הוריד את האוטומט מתפקוד העבד. הוא מכיר את הפחד הטבעי ומכבד אותו. הוא דורש משהו אחר: שהעבד יתבונן ,יראה את הים, יראה את פחדיו, וסוף סוף יחצין משהו אחר באינסטינקט השרידה שלו מול הים, וסוף סוף יאמר "לא" למשהו שהמציאות מנחיתה עליו. מתי בפעם האחרונה אמר "לא" למשהו?
וכשהעבד יאמר "לא" זו תהיה הפעם הראשונה שביטא איזה שהוא רצון אישי. אינסטינקטיבי בלבד בשלב זה, אבל תחילת בניית התשתית לרצון עצמי. אמר "לא" ולא קרה כלום. שום מכה לא ניחתה עליו. הדבר היחידי שקרה הוא שמשה פתאום פונה לאלוקיו.
צד שני:
מצרים. מאחורי ישראל. קרבים .דוהרים. עוד מעט הם כאן.
העבד כבר מרגיש בתחתית גבו את הגירוד המוכר שיריץ אותו מיד חזרה לזרועות אדונו ממצרים. הוא רוצה לרוץ לכיוון המצרים, לחזור, הדחף גדול. שם הכללים מוכרים. אין מחשבה, אין הכרה של כלום: מזון וצרכים בסיסיים, מכות, עבדות וחוזר חלילה. אבל יש ביטחון. אוכל, מים, שינה, מיטה, קרקע יציבה.
יאללה נרוץ, נחזור, מראה האדון כובש את הנפש.
ומהצד האחר ים. הים בצד של האדון משה. אדנות אחרת. אינה תובעת ציות. תובעת משהו אחר.
אז לאן פונים? ומי האדון פה? מי האדון בצד של הים?
האסימון נופל: יש שתי אפשרויות. בפעם הראשונה בחייו הוא נדרש להחליט. הוא למעשה חייב להחליט. מעולם לא היה במצב זה. אז מי האדון שיחליט בשבילו? היכן הוא?
-לאט לאט מבצבצת בו ההכרה: הוא עצמו. הוא עצמו האדון.
רק אדון לעצמו יכול ללמוד משהו ממשה. החלטה זו כלל אינה פשוטה, כי אין דרך חזרה. אם הוא בוחר במשה הוא עוד דקה בתוך הים, לא ברור איך יהיה בתוך הים, אבל הדרך חזרה למצרים נסגרת הרמטית.
חציית הרוביקון
בחורף שנת 49 לפה"ס החליט הסנאט ברומי להדיח את יוליוס קיסר מתפקידו . יוליוס קיסר סירב והחליט להגיע לרומא ולהכפיף את הסנאט ואת אזרחי רומי לרצונותיו. יוליוס קיסר נלחם במצביא פומפיוס שייצג את הסנאט וניצחו.
בדרכו לרומא לצורך מלחמה זו, חצה יוליוס קיסר נהר קטן בצפון איטליה בשם רוביקון.
פיזית –אין מדובר באירוע גדול. הנהר אינו משמעותי. מהותית- חציה זו בדרך לרומא היתה בעיני הסנאט ובעיני אזרחי רומא משהו שאין ממנו דרך חזרה, ומכאן הביטוי המופיע לעיל.
חציית ים סוף עבור בני ישראל היתה במובן דומה השארת העבדות מאחור. אין דרך חזרה. מי שראה את בקיעת הים לאחר שפסח על שתי הסעיפים כאשר הים היה מלפנים, גדול ומאיים, והמצרים מאחור, נוגשים ותקיפים, והחליט ,מעצמו או מתוך כוח ההחלטה של חבריו, שהוא חוצה-
הכיר פתאום חוויית חיים אחרת. של בחירה. של אדנות לעצמו.
עבד שכבר עבר חוויה זו הפך ללא חזרה מעבד לאדון. לפי רבי יהודה הלוי מעבד של עבדים, לאדון לעצמו העובד מבחירה את אדוני האדונים.
שבת שלום. יאיר.

Send a message to learn more

27/12/2024

ב"ה
פרשת מקץ - פגישת יוסף ואחיו - על מפגשים אנושיים
--------------------------------------------------------------
פרשת מקץ מספרת לנו על התגשמות חלומותיו של יוסף: הוא מלך, לאחר תלאות רבות במשך 22 שנה.
הוא שולט על ממלכה, ממלכת מצרים העתיקה, שבידה לקבוע גורלות של עמים לשבט או לחסד.
בידה בלבד (למעשה בידי יוסף) נמצא המפתח להשגת מזון ב-7 שנות הרעב.
לפי המסופר מצרים היא היחידה שהתכוננה לכך עקב פיתרון חלומות פרעה על ידי יוסף והיא הפכה לספקית העיקרית של מזון לשכנותיה וגם לארץ כנען.
וזו היתה ההזדמנות של יוסף לפגוש את אחיו שהתנכרו אליו ומכרוהו ממקום אחר.
לא ממקום של עבד, נער קטון הנמכר לישמעאלים בעשרים כסף, לאחר שהוצא מהבור שורץ העקרבים והנחשים.
לפגשם ממקום של מלך.
יוסף
פגישה מונומנטלית עם אחיו, לאחר כ-22 שנה של פרידה מהם ומאביו. הפעם למרבה הפליאה על דרכיה של המציאות, המונהגת בהשגחה מעוררת השתאות, כמלך. מלך לכל דבר מול אחיו הזקוקים לו על מנת להשיג שבר לביתם ולבית אביהם. הם כמובן אינם יודעים דבר על זהות המלך שנדבק דווקא אליהם מכולם, ומאשים אותם בהאשמות חסרות שחר.
ואז מתחיל חילוף תפקידים בין יוסף לאחיו. כנער הוא הואשם: בהתנשאות, התנכרות, הלשנה לאביהם על מעשיהם, רצון למלוך עליהם.
הפעם הוא מאשים: בריגול, בגניבת הגביע, בהעמדת פנים.
מרתק לעקוב אחר התנהלותו של יוסף והתאפקותו הרבה להימנע מלספר להם מי הוא. בסוף הפרשה יש שיא מרתק בו מואשם בנימין, האח הקטן אותו התקשה יעקב לשחרר לידיהם, דווקא בנימין שהאב רגיש אליו - בגניבת הגביע ונפסק לו גזר דין של הישארות אצל מלך מצרים כעבד- והתנתקות מאביו.
כאן עוצרת הפרשה וממשיכה בפרשת הבאה, ויגש ,לספר את תוצאות המפגש.
אם מתנתקים מהפרשה ולוקחים ממנה רק את המפגש האנושי בין יוסף לאחיו, כאשר מבחינתם הם זרים לו, מגלים כי המפגש ביניהם הוא מפגש אנושי לכל דבר.
זאת,להבדיל בין מפגש כזה לבין דייט, עליו דיברנו מספר שבועות.
נחזור לדייטינג
עד עתה, בפרשות השבוע האחרונות, דיברנו על דייטינג כמפגש לצורך זוגיות. ניתחנו את המכשולים בתבנית החברתית בה הוא פועל. ניתחנו את הדינמיקה היוצרת מבנה של טקס ואת המרכיבים הנוספים ההופכים אותו לחוויה לא אותנטית שאינה משאירה מקום ליצירה חופשית והיכרות אמיתית בסופו של דבר.
הסברנו בעבר שמפגש אנושי אמיתי חורט את אותותיו חזק יותר ונשאר ברושם האישי יותר זמן כאשר מעורבים בו רגשות, ולא רק רגשות חיוביים.
כך יוצאים מדייט עם רושם חזק. זוכרים אותו. הוא הופך משמעותי.
ויש עוד מספר דברים, את הראשון ביניהם נציין היום:
על מנת שמפגש בין איש צעיר לאשה צעירה יעניק אפשרות לשניהם להבין אם יש סיכוי לקשר ביניהם, כפי שאמרנו, אין צורך ליצור את הקשר בו ביום ולבנות אותו על כל הצדדים שלו.
לא בשל כך שזה לא כדאי, אלא בשל כך שזה לא אפשרי. לא ניתן ליצור קשר ביום אחד.
מטרת המפגש בדייטינג היא להכיר, רק להכיר. לא יותר מכך, ודווקא משום כך חשוב שיעורר רגשות.
בן אדם הוא יצור מורכב. לא ניתן להכירו ביום אחד, זו רק אשליה. הרושם הראשוני אכן יש לו תוקף אך הוא מאד מוכוון. הוא מתוכנן לעתים לפרטים ונועד להרשים את הצד השני.
אין בכך פסול, זה חלק מהמשחק. אך זו רק ההתחלה. אי אפשר להתרשם מהרושם הראשוני ולומר: זהו, אנחנו מכירים, כן מתאים, לא מתאים. זהו פספוס אדיר.
מאחורי רושם ראשוני זה קיים אדם שלם עם עולם שלם של מחשבות שאתם לא יודעים, רצונות, שאיפות, הימנעויות, סודות, הצגות. מה לא.
אתם באמת לא יודעים עליו דבר אף שנדמה לכם שכן.
כאן צריך לשים לעצמך תמרור האט. לא עצור .לא פניה ימינה. לא פנה שמאלה.
אוקיי. אז איך מתחילים מפגש כזה?
התשובה היא שמפגש כזה מתחילים עוד לפני המפגש. בבית. לומר לעצמך שהולכים לבלות, להכיר מישהו מחדש ואם יצא מזה משהו לזוגיות מה טוב, ואם לא- אז לידידות ,שטחית או עמוקה, או אפילו להיכרות סתם.
או אפילו לשום דבר משמעותי.
ציפיות נמוכות עם רצון לבלות .לא להכיר.
היות ואי אפשר להכיר בדייט אחד, צריך לומר לעצמכם שאתם יוצאים לבלות. אם תתרשמו, תתחילו להכיר.קבעו עוד פעם. אם לא תתרשמו- השתדלו לתת צ'אנס כי אולי מאחורי מי שהכרתם ולא התרשמתם יש עולם שלם שאתם מפספסים. אתם עדיין לא מכירים אמרנו.
נכון. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, אבל זה מה שצריך וזה אפשרי.
יאיר
שבת שלום

Send a message to learn more

20/12/2024

ב"ה
פרשת וישב-
אובדן האחווה
פרשת וישב היא פרשת מכירת יוסף על ידי אחיו. נער בן שבע עשרה שיצא לראות את שלום אחיו ומצא את עצמו בבור.
בור תרתי משמע: בור פיזי, מלא נחשים ועקרבים. בור רוחני, מלא בשבר גדול על אובדן האחווה ,שנסעה משם. הותירה את 12 האחים חשופים לפגעי העולם כל אחד לעצמו.
היינו אמורים לחשוב, שלאחר מכירת יוסף והפגיעה האנושה בו, בשל הסוד המשותף והפעולה המשותפת "לטובת הקבוצה" קבוצת האחים המוכרים תתלכד, תיצור אחוות שותפים לאחר ביעור הגורם המאיים והמטריד מתוכה.
הגורם המטריד ומפר השקט היה כמובן יוסף, שכבר איננו. נמכר .
היינו מצפים שהקבוצה שנפטרה ממנו תפגין דאגה לנשארים, וסוף סוף תוכל להתנהל כקבוצה מאוחדת, עם קשר חזק יותר בין האחד לשני, לאחר שהגורם המטריד בחלומותיו ובדיבוריו מפירי המנוחה הוצא ממנה בכוח.
אך זה לא עובד כך,כנראה.
מה שראינו, פעל לפי עיקרון אחר:
לאחר שקבוצת האחים פועלת באופן אלים כלפי אחד מהאחים- האחווה בורחת גם מהאחים האחרים. האחווה ביניהם, ששרתה אותם היטב והייתה יעילה ביותר על מנת לסלק את האח הלא רצוי- מתפוגגת לאיטה ומתחלפת בסוג של אדישות הדדית, ניכור רגשי, מעבר להתמקדות כל אחד סביב עצמו וצרכיו.
כשהאחווה הולכת-מגיע הניכור
2 דוגמאות לניכור זה:
1. המשלוח של כתונת הפסים המגואלת בדם של שעיר עזים לאב יעקב, תוך רמז מטעה שהדם הוא דמו של יוסף. צערו של יעקב היה ללא גבול. "ויבך אותו אביו". אביו הזקן יצחק בכה בשל כך.
2. ההתנהלות המנוכרת של יהודה ,וגם בניו, מול תמר כלתו.
במה מדובר, בהתנהלות של יהודה המנהיג כלפי תמר כלתו?
-מיד לאחר סיפור המכירה, לפני תיאור קורותיו של יוסף במצרים, מתוארת ירידתו של יהודה לעדולם ולאחר מכן לתמנתה. המפרשים מציינים מיד שזו ירידה לא רק גיאוגרפית אלא בעיקר רוחנית.
יהודה יורד לבד, דואג להקמת משפחה לעצמו, חווה לידות וטרגדיות, וחווה את פרשת תמר. עד כמה נהיה יהודה מנוכר, קשה נפש וממוקד סביב עצמו, ניתן לראות בתגובתו המיידית והלקונית להודעה על כך שתמר, כלתו משני ילדיו בהיריון מגורם לא ידוע: "הוציאוה ותישרף".
כל סיפור יהודה עם כלתו תמר, שלאחר שהתאלמנה משני ילדיו נכנסה להיריון ממנו, התנהל כאשר יהודה חשב שניהל יחסי אישות חד פעמיים עם קדשה מעדולם. "ולא הכירה" . תמר יזמה את המפגש על מנת להתעבר ממנו ללא ידיעתו, לאחר שראתה שאבד הסיכוי להינשא לילדו השלישי.
יהודה, שהיה אחראי להריונה, וכאמור לא הכירה בשעת מעשה בשל לבוש הקדשה בו היתה לבושה, לא יכול היה לקחת בחשבון שהוא אחראי להריונה וכשזה נודע לו- חזר בו מהוראתו לשרפה כעונש על שרוך דרכיה. הוא אף ציין אותה כצודקת וישרה בעוד את עצמו ציין כטועה.
החרטה על דבריו כלפי תמר, וההכרה המלאה באחריות שהגיעו לאחר מכן- הן ביטוי להיותו בנו של יעקב, נכדו של יצחק ונינו של אברהם. יש גבול לחציית הגבולות המוסריים והאנושיים אצל השבטים.
יחד עם זאת, נראה בבירור כי הנמהרות הינה ביטוי לניכור הרגשי אותו חווה, ככל האחרים, לאחר מכירת יוסף. כנראה שאם מנהיג האחים חש כך,נמהר ומנוכר, כך חשו כל שאר האחים.
לאחר מעשה יוסף, שהיה מעשה שכולו ניכור, בגידה וכזב כלפי אביהם, הקבוצה התפרקה וכל אחד לנפשו.
בסופו של תהליך תחזור האחווה לאחי יוסף רק לאחר 22 שנה, כאשר ייפגשו עם יוסף אחיהם, והפעם כמלך במצרים.
בינתיים- האחווה גלתה.
הגורם המלכד בתוך הפסיפס הוא לעתים קרובות הגורם המאתגר, המקומם
לעתים ,בתוך קבוצה, וקבוצה לצורך זה יכולה להיות מדינה, ישוב, קהילה, וכל מקום בו אנשים תלויים האחד בשני- קיים בקבוצה גורם המייצר אי שקט, או אי נחת לחברי הקבוצה האחרים.
הנטיה הטבעית היא לשאוף לסלקו. לעתים נוצר צורך עז להיפטר ממנו עד כדי כך שהקבוצה חדלה לעסוק בנושאים אחרים ועוסקת בעיקר בצורך זה.
הצורך לסלק את הגורם המטריד הופך לקונצנזוס, והמטרה המשותפת גורמת לליכוד הקבוצה, לסוג של אחווה.
בדיוק כמו אצל אחי יוסף.
ובדיוק כמו אצל אחי יוסף, זה אצל כל בני האדם.
לעתים רחוקות מאד אכן סילוקו של הגורם המטריד בקבוצה יוצר שקט, שלווה, ושיתוף הפעולה בתוך הקבוצה חוזר.
לעתים קרובות יותר קורה ההיפך: סילוקו של הגורם המטריד ,בניגוד לכל הציפיות, אינו מלכד את הקבוצה מחדש אלא פורם את שאריות הדבק שעדיין נותר בה.
הסיבות לשתי האפשרויות:
1. כאשר הקבוצה מושתתת על שיתוף פעולה אמיתי, אחווה, רצון טוב ואידיאלים להיאבק למענם - ואלה הגורמים המאחדים- הגורם המפריע מסולק ואז האחווה חוזרת.
2.לעתים קורה שקבוצה מושתתת על יחידים המבקשים לעצמם טובת הנאה מהקבוצה ונהנים מהכוח שהיא מעניקה להם. יחידים אלה פחות עסוקים בהשקעה שלהם בקבוצה ,ונהנים בעיקר מחסותה ומהאפשרויות וזכויות היתר שהקבוצה מעניקה להם מתוקף היותה ציבור מאוגד ולא ערב רב של יחידים.
בקבוצת עמיתים מסוג זה- לעתים הגורם המטריד, כגון איש לא רצוי, או תת קבוצה לא רצויה-
מהווים דבק המדביק ברגשות הטינה שלו את כל השאר, להיות קבוצה.
סילוקו של גורם זה- יפרק את הקבוצה כי אין יותר צורך בדבק זה.
אחי יוסף היו זקוקים לשיעור זה על מנת לפתח דבק אחר. כמה מפתיע, ומצד שני כמה יהודי, הוא הדבק שפיתחו האחים מאוחר יותר: דווקא החרטה על מכירת יוסף הינה דבק בלתי נשכח שעם ישראל זוכר אותו, וזקוק לו עד היום.
שבת שלום
יאיר

Send a message to learn more

15/11/2024

ב"ה
פרשת וירא
פרשת וירא מגיעה במהרה לסיפור על סדום.
סדום היא למעשה הנקודה הסופית בקצה הרצף של הרוע,כך היא מוצגת.
הרוע הרגיל, היומיומי, כפי שהוא נתפש בעינינו הוא בנאלי, מצוי.
כל זאת מכיוון שרוע זה הינו יחסי. מה שרע לך טוב למישהו אחר וההיפך. רוע כזה אין לו נקודת אחיזה, אין לו אידיאולוגיה.
ויש רוע שיש לו - הרוע של סדום.
איך? נקח רק את הדוגמה שמביא רש"י:
בעל דוכן עם 200 ק"ג פירות. באים 4000 איש וכל אחד גונב רק 50 גרם, לא יותר. הסחורה נעלמת ואין מי שישילם. אף אחד לא משלם עבור 50 גרם תפוחי עץ. גם אי אפשר להגיע עם זה למשפט.
להביא 4000 איש למשפט על כך שכל אחד גנב 50 גרם תפוחי עץ?!
התחושה של מי שנגזל ואין לו למי לפנות על מנת להשיג קצת צדק היא קשה, בלתי ניתנת לבליעה, יותר קשה מהגזילה עצמה.
זה סדום. ככה. פשוט.
מילא גנבו לך,אבל אין לך למי לפנות על מנת לקבל מעט עזרה?!
הרוע האמיתי אינון ניתן לתיקון
היו שני מאפיינים הקשורים האחד לשני בסדום:
1. ההתנהגות הסדומית עוגנה בחוק והיתה חלק מרכזי מהחוקים החברתיים בחברה נאורה זו. כל האנשים שהתאספו סביב בית לוט וביקשו את המלאכים לידיהם עשו זאת בשם החוק. "האחד בא לגור וישפוט שפוט".
2. לא ניתן היה להתחלק בדבר. אסור לתת. אסור לקבל בהסכמה. אם לוקחים-לוקחים בכח. אין נתינה בהסכמה.
ר' שמעון איפרגן מירושלים מדבר בלהט על 4 מידות באדם ממסכת אבות.
חכמים ידעו לכתוב זאת בקיצור נמרץ ומובן לכל:
1. האומר שלי שלי ושלך שלך,זו מידה בינונית. ויש אומרים זו מידת ס-ד-ו-ם
2. שלי שלך ושלך שלי עם הארץ.
3.שלי שלך ושלך שלך חסיד.
4. שלי שלי ושלך שלי - רשע.
מדוע המידה הכל כך הגיונית של "שלי שלי ושלך שלך" היא מידת סדום?
ויותר מכך: המידה של הרשע: שלי שלי וגם שלך שלי יותר טובה? איך?
המעורבות בחיי הזולת היא היציאה מסדום
מסכת אבות אומרת שיותר טובה. זאת כיוון שהרוע של הרשע הוא יחסי. הוא אומר זאת כי יש לו כוח עליך והוא גם כנראה מבין שזה לא מוסרי. רוע זה הוא זמני עד שייגמר לרשע הכח. כשתהיה חזק-הוא לא יעז.
היום אני מחר אתה.
כאשר הכלל הוא ששלי שלי ושלך שלך, רק שלך- נשללת כל זיקה בין הרכוש של אדם לרכוש חבר- ולמעשה נשללת כל זיקה בינו לבין חברו.
אין הצלה כאשר אתה נזקק למיש הו ואיש לא בא.
אם החוק המוסרי הוא שלא תיתכן העברה של רכוש מיד ליד- אין כל סיבה לקשר אנושי, נתינה ,השתתפות, חסד.
וכאן אנו מגיעים לסדום: חוקים שאינם מאפשרים זיקה בין אדם לאדם. בלתי אפשרי להיות נזקק בחברה זו, בלתי אפשרי להיות פצוע, בלתי אפשרי להיות חסר אונים, להיות זקוק לעזרה, ללא כל השפעה.
יותר מכך-בלתי אפשרי להיות מעניק. התכונה הכל כך משמחת לב אדם הזו, להיות בצד המעניק.
זוהי סדום.
זה מתחיל בשלי -רק שלי, ושלך- רק שלך. זה נגמר בסדום.
שבת שלום.
יאיר

Send a message to learn more

08/11/2024

ב"ה
פרשת לך לך
בסוף פרשת נוח יש גילוי. זה לא מופיע בפירוש אבל בין הפסוקים ניתן להבין שמהלך העניינים בקיומו של העולם מקבל תפנית.
בפסוקים האחרונים בפרשת נוח מתוארים 10 דורות מנוח עד אברהם, בשמותיהם ובתולדותם.
על 2 מהם נעצר הכתוב:
חנוך, שאיננו כי "לקח אותו האלוקים" כי גדולתו לא התאימה לדורו.
תרח, אבי אברהם.
כאן יש פירוט מי הם ילדיו, ואפילו מי הן כלותיו. ילדיו הם אברם, נחור והרן, שמת בחרן.
כלותיו הן מילכה אשת נחור ושרי אשת אברם.
ואז מופיע תיאור של מסע:
תרח לוקח את אברם בנו ואשתו, ואת נכדו לוט בן הרן שנפטר, ויוצא למסע לארץ כנען. המסע המשפחתי נעצר במקום שנקרא חרן, אש שם במדבר סוריה הצפונית.
החידה של תרח
מה רצה תרח בכנען? מה חיפש? מה לבן ארם נהרים, שהיה מחובר למלכות באור כשדים המעטירה והעשירה, לארץ כנען?
זה לא כתוב, אבל מהמילים "וייקח קורח את אברם בנו" למסע, נראה שההקשר של המסע מזוהה לחלוטין עם אברם בנו.
זה המקום בו מקבל אברם פוקוס. קורה משהו אצל אברם שגורם לאביו לנוע לכיוון כנען. זאת, יחד עם נכדו שנותר לו מהרן, כאשר נחור, הבן השלישי, נשאר באור כשדים.
מה קורה אצל אברם בשלושת הפסוקים האלה ,המחביאים סיפור גדול,עד תחילת פרשת "לך לך",אז נשמעות המילים הכל כך סמליות האלה, מתוך קריאה שלא ניתן להרהר אחריה.
מה שכתוב הוא שתרח אביו, גיבור הסיפור עד עתה, מת בחרן.
ומיהו אברם? מדוע דווקא אותו לקח אביו תרח איתו?
מה מקור השפעתו על אביו?
חידה.
קורה משהו ואיננו יודעים מה.
הקריאה של בורא עולם לאברם חושפת תוכן דרמטי המוחבא בפסוקים הקודמים
החידה נפתרת כאשר פסוק אחרי זה מתחילה פרשת "לך לך" במילים האלה. בורא עולם דיבר עד עתה עם אדם, עם קין, ולאחר מכן עם נוח.
עצם הדיבור עם אברהם,בהמשך לשלושת אלה, חושף מי הוא אברהם, ומה מקומו בתהליך קיומו של עולם.
רק עתה פנה אליו בורא עולם. ומה היה עד עתה?
התשובה פשוטה ומובנת מן הפסוקים הסתומים שהזכרנו למעלה בסוף פרשת נוח.
אברם, שנולד לתרח, שחי בצלו של נמרוד המלך באור כשדים, חיפש את בורא עולם. הוא שאל שאלות, ביקש לדעת מי מנהיג את גרמי השמים, מי קובע את חוקיות העולם, מי קובע מי יחיה ומי ימות, מי מכוון את עונות השנה, ומה מקומו של רצון האדם מול כוחות אלה.
תהליך החיפוש אינו כתוב, אך הוא מסקנה מהקריאה לאברם:
עד עכשיו אתה חיפשת אותי. השתמשת בכל מה שעומד לרשותך על מנת לגלות איזה כוח עומד מאחורי העולם שבראתי. הצלחת להפנים שיש בורא לעולם, וכנראה הצלחת להפנים את הרעיון שהאדם אמור לבחור את דרכו ואת חייו, כי אחרת לא הייתי מתגלה אליך.
חיים בחיפוש
אנחנו מבינים שלמה שהביא להתגלות בורא עולם לאברם, ולבחירה באברם להוביל את דרכו של הבורא בעולם, קדם צעד הכרחי מצד אברהם:
פיתוח רעיון הבחירה החופשית ,המוכר עוד מימי נוח, להתחייבות לנהל חיים שיש בהם כל הזמן חיפוש.
עד הכרה זו החיפוש התמקד במי מזיז את כל המערכת המורכבת שקוראים לה עולם.
מהכרה זו והלאה החיפוש התמקד בחיפוש רצונו של הבורא. :
איך לבחור נכון את דרך החיים שלא תחדל לבדוק ולתהות מה הוא רצונו של הבורא בכל עניין נדון?
בעצם, מה תפקידו של האדם בכל מצב חיים בו הוא נתקל?
עד בשורתו של אברהם לעולם בתחילת פרשת לך לך התנהל האדם על אוטומט: חיים, מזון, מחסה, הולדה.
מתחילת מסעו של אברהם בעולם התנהל האדם בנסיונות בירור:
איזה מזון? –לא הכל אכיל.
איזה מחסה?- יש חוקים לבעלות
איזו הולדה? מאיזו אישה? –יש חוקים לחיבור זוגי.
איזה חיים? –יש תפקיד לאב גם אחרי ההולדה.
וכל זה מתוך הבנה שאברהם הבין:
האדם הוא שותף של הבורא. הוא אמור לדאוג לזכות להמשך קיומו של העולם. על מנת שהעולם יתקיים הוא זקוק למטרה, ולתשתית המסדירה את יחסי המוסר בין האדם לסביבה.
אברהם יצא לדרך על מנת ללמד את בני האדם את ההבנה הזו.
שבת שלום
יאיר

Send a message to learn more

01/11/2024

ב"ה
פרשת נוח
פרשת נוח היא המשך טבעי לפרשת בראשית.
העולם החדש במבחן
היא המשך טבעי כיוון שהעולם שנברא נכנס למבחן, כמו כל דבר חדש, ויש בו כבר טובים, טובים פחות, וכאלה שאינם ראויים לכינוי "טוב".
"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". אנחנו מבינים מזה שהתנהלות העולם אינה כפי שהתכוון הבורא שיהיה.
בעולם שלפני המבול מתנהלים דברים שיש בכוחם להרוס את העולם שנברא עם כוחות לטוב וכוחות הפוכים. הבורא בנה על איזון בין הכוחות, והחדיר את הגן שיפעל בעצמו לטוב, ויבצע "תיקון עצמי".
"כוחות השוק" זה נקרא בימינו.
כוחות אלה היו בנויים על ההנחה שלאדם יש תפקיד מרכזי בקביעת התנהלותו של העולם.
כל זמן שהאדם שומר את דרכו שלא תסטה- העולם יתקיים. אלה כוחות השוק. הנחת המוצא בבריאת העולם היתה כי כשהאדם יסטה- המנגנון הטבעי של יצר החיים ויצר השרידה יתקן את סטייתו ויחזירו למוטב. גן אנושי המבוסס על השכל הפשוט שיתקן אוטומטית סטיות של האדם. כך רצה הבורא שיקרה.
ברם, בכל שותפות יש פעולות יזומות של כל שותף. מסתבר שלאדם, שותפו של הבורא, שהבורא שתל בו אפשרות לרצון משלו, יש רצון גדול משלו, ורצון זה פעיל ודומיננטי, ומעורב גם ברציות שלא תמיד עוברות דרך שכלו, אלא דרך יצרו. ומשהו לא פעל כמו שצריך במנגנון שכיוון את מעשי האדם, כך שנגרר לעשיות הנובעות מרצון שמקורו בדחפים.
מאד מהר שיקפה כל סביבת האדם את ההשחתה, השנאה, העירוב של מין בשאינו מינו, ההמרדה, פירוז הגבולות שבין האדם לחיה, בין האדם לצומח ,בין האדם למוסר בסיסי.
ההשחתה של האדם היא שהשחיתה את עולמו של הבורא.
זה התחיל בפיתוי ובהרמוניה עם הנחש, עבר לחוסר היכולת להימנע מאכילה מעץ הדעת, עבור לתובנות החדשות לגבי ערום ובושה, עבור לגרוש מגן עדן.
כל אלה קדימון לקנאת האחים ולגילוי הקנאה, לרצח הראשון של הבל על ידי אחיו ולגילוי תאוות ההרג, ולגילוי כי האדם יכול לעשות מניפולציה על האדמה כדי שתבורך ותוכל להביא לאדם מזון. את זה דווקא עשה נוח .
היכולת לעשות מניפולציה על האדמה קשורה ביכולת בפיתוח הכרה. הכרה היא הכלי שקיבל האדם כשותפו של הבורא לשמירת העולם.
הכרה, מודעות- מחליפות את מנגנון האיזון בין טוב לרע.
מהי הכרה?
הכרה היא רעיון: מה עומד מאחורי החיים?
-מה הם חיי האדם, למה נועדו, מה משמעותם, האם הם אמורים להניב תוצאה, האם האדם מחוייב בהשפעה על סביבתו, האם על האדם לחיות תוך כדי מודעות תמידית שיש עיניים המתבוננות בו ובוחנות את מעשיו? האם יש דין ומשפט בסוף החיים?
המבול הוא הבסיס להכרה, שמעתה בלעדיה לא יתקיים עולם. המבול הוא דוגמה ניצחת לכוח ההרס של האדם, תוצאה אפשרית שבחיים בהכרה ,במודעות, תילקח בחשבון.
האדם נאלץ להבין שהוא מחזיק בידיו "פצצת אטום". בידו להחליט אם העולם יתקיים או לא.
יחיה במודעות לעצמו, כוחותיו וסביבתו- העולם יתקיים. יחיה לפי דחפיו- העולם יחדל.
יצר ההרס של האדם יילקח בחשבון. אחריות האדם לעולם תילקח בחשבון.
אל העולם החדש
העולם החדש שלאחרי המבול כבר מכיל את רעיון הבחירה החופשית.
בפרשת נוח, מגיע רעיון הבחירה החופשית. "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". צדיק לפני הבורא פירושו אמונה בבורא, פיתוח השקפת חיים שהבורא במרכזה. זה נוח.
הבחירה החופשית היא תוספת הכוח לאיזון בין שכל האדם לבין דחפיו. כבר לא חיים בחלל ריק, אלא חיים עם תובנה שיש ערך לכל דבר, והערך נמדד לפי מקומו אצל הבורא, ועל האדם להשקיע על מנת לגלות מקום זה.
הכרה ומודעות יוצרות מחוייבות
כל שאר היצורים דטרמניסטים, אוטומטיים, לא מודעים, מונעים בעיקר על ידי הצורך בשרידה.
האדם מודע הן לשכלו , הן לפעולותיו , הן לרגשות והדחפים המניעים אותם ועתה נוספה המודעות להיותו בעל תפקיד בעולם המכיר בבורא ובחובות האדם כלפיו.
השבר המביא למבול מופיע כבר בסוף פרשת בראשית והוא מכיל סיכום קשה בו מסכם הבורא את עולמו:
"יצר לב האדם רע מנעוריו".
יצר לב זה מביא את העולם למקום לא הרמוני בו משחית כל בשר את דרכו.
די בכך.
רעיון הבחירה החופשית וההכרה בתפקידו של האדם בעולם מבססים את קיום העולם על אחריות. לא עוד "כוחות השוק", לא עוד קיום אוטומטי שאינו אמור לתת דין וחשבון על פעולות.
וגם: הגבלת אורך חיי האדם ,הקביעה כי כל השושלות הבאות של בני האדם יהיו מנוח ובניו, ולבסוף החלת ספר חוקים חדש האוסר בעיקר הרג.
המבול הוא טראומטי אצל האדם. לפי הכתוב הוא גם קשה לבורא, המתחייב שלא יביא עוד מבול אל עולמו.
הבורא מסמן את הקשת בענן כסמל מוחלט להימנעות מהרס כל כך יסודי של עולמו.
הבורא מבקש מהאדם להבין דבר יסודי אחד ,חשוב לאין שיעור:
אני , הבורא, לא אשמיד שוב את עולמי כבעבר.
אתה ,האדם, תהפוך לגורם היחידי מעתה ואילך היכול להרוס את עולמי-עולמך.
זה בידך.
מעתה האחריות לכל מוטלת עליך. רק עליך.
אם רק את זה נלמד מהמבול ופרשת נח -למדנו משהו.
שבת שלום.
יאיר

Send a message to learn more

25/10/2024

ב"ה
פרשת בראשית
מלאכת המחשבת של בריאת העולם היא בתנועה כלפי מעלה.
מהתשתית שבתשתיות ועד החיות המפותחות ביותר.
בואו נראה:
יצירת האור. למעשה אור וחושך כי לפי היהדות גם החושך הוא נוכחות בפני עצמה,ללא קשר לאור ואינו רק היפוכו. הרעיון הזה עוד יפותח בע"ה בפרשה אחרת בהמשך.
מים - הפרדת המים העליונים מהתחתונים כך שיש לנו מקום ריק ממים בו אנחנו , יצורי היבשה, מעבירים את חיינו.
דשא, עשב, עצים וכל גידולי הקרקע
יצירת המאורות שבתובנה שלנו היא יצירת מערך גלקטיבי פעיל עם מסה, כבידה, כוח משיכה ,כוח התמדה וחוקי טבע אחרים. ניוטון, זוכרים?
יצירת יצורי המים והעופות.
יצירת הבהמות וחיות הארץ,שהן בעלות מערך עצבי מורכב יותר.
בורא עולם מבקש להתייעץ
ואז הפתעה:
בורא עולם מבקש להתייעץ.
זה ממש כתוב כך: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.
בורא עולם רואה את כל אשר ברא והנה טוב מאד. הכל יפה, פעיל, יש תנועה,אור, חום,קיץ חורף.
נעים בעולם .זה כבר לא התוהו שהיה.
נכון שאז רוחו של הבורא ריחפה מעל המים,ורצונו לא היה תלוי בדבר.
אבל הבורא מחפש משהו אחר. בריאה שלא הכל ברור בה, לא הכל כל כך ידוע וכל כך צפוי. הרי עבור הבורא רצונו שלו צפוי לפני עצמו כל הזמן.
בורא עולם מבקש סוג ברייה שהיא בדמותו.
מה הכוונה בדמותו? - אולי היכולת לרצות. ואחר כך לפעול כך שיתממש רצונו.
בורא עולם מתייעץ . עם מי? עם עצמו. הפירוש הציורי הוא שהוא מתייעץ עם מלאכיו, מלאכיו שנבראו על מנת לשמש לו שליחים לביצוע אולם גם שליחים להבעת עמדה.
בכל מקרה זה הוא עצמו והוא אכן מתייעץ עם עצמו .
והוא מחליט:
הוא רוצה בריה שמצד אחד תיווצר על ידו ומצד שני תוכל
לרדות בכל מה שיש בעולמו, ולא בדרך הטבע, באופן אוטומטי. לא אינסטינקטיבי.
לא כמו נמר שטורף אילה כי זהו טבעו.
בורא עולם מבקש שותף
הוא מבקש לברוא יצור שיש לו גוף כמו כל הבריות אולם יש לו חלק חצי גופני וחצי אלוקי שהוא יכול לרצות דרכו. רצון.
ההבדל בין אינסטינקט לבין רצון הוא שרצון הוא תוצאה של חשיבה, לא של תנועה עצבית ,נוירולוגית, המופעלת בשל צורך גופני או אי נוחות גופנית.
מתוך הכתוב מתחיל להיות מובן שבורא עולם מחפש לא פחות מאשר שותף.
נכון, שותף שבידי בורא עולם לשלוט בגופו .
מצד שני בורא עולם מסיר את שליטתו מרצונו של האדם, ומהשכל והחשיבה שלו.
ואז כביכול, לאחר כל הבריאה ובמקביל לבריאת האדם, הבורא מבין כביכול מה הוא מבקש מהאדם, משותפו החדש של הבורא:
לעזור לו. לעזור לבורא לשמור את עולמו הנפלא שימשיך להתקיים. האדם הוא שותף של הבורא כי יש , ממש יש ביכולתו להשחית את העולם שלא הוא ברא.
על מנת להיווכח איך האדם ,היצור האוטונומי החדש, נוהג בעולמו, בורא עולם נוכח בעולם באופן שהאדם יכול לראותו ויכול גם לא לראותו. יש לו רצון משלו, כך אמרנו.
ולאדם יש הרבה כח . כח הרס וכח בניין. לאן תיטה הכף?
ועכשיו מתחיל מבחנו האמיתי של האדם, השותף החדש.
האם יצליח לשמור את עולמו של הבורא בשלמותו? האם יפגע בו? האם יפתח אותו?
הסיפור רק מתחיל...
שבת שלום
יאיר

Send a message to learn more

19/09/2024

ב"ה
פרשת כי תבוא
פרשת כי תבוא היא פרשה מורכבת.
הפרשה מכילה עשרות פסוקים שעניינם תאור מפורט של נסיבות קשות שעם ישראל חשוף אליהן באם יחליט לחדול מעבודת השם ויתחיל לחפש אלוהים אחרים לעבדם.
הרעיון של אלוהים אחרים הוא להחליף את קיום מצוות התורה בפלחן ותוכן חיים שעניינם הפניית עורף לכל תוכן קיום המצוות, והישמעות לצווים אליליים הקיימים במרחב.
לדוגמה:
להעתיק אלוהים אחרים משכניו: האמורי. והכנעני ועוד עמים השוכנים לידו במרחבי הארץ.
כל הקטע המדבר על הנסיבות הקשות שעם ישראל עלול להיקלע אליהן בפרשה נקרא: תוכחה. תוכחה כנגזרת של מוכיח בשער. מדובר במילים מכאיבות. והמילים אכן מכאיבות. לא נזכיר אותן כאן אך מי שירצה בכך יכול לפתוח פרשת "כי תבוא" בספר דברים ולהיווכח במילים הקשות והמכאיבות.
אי אפשר שלא לשאול: האם זה צודק? ומה אם יהודי לא רוצה לעבוד את השם ? האם בדין מגיעות לו כל המכות הנזכרות ב"תוכחה"?
המושג "עבודת השם" מעוגן במוטיבציה לחיים, למעשה הגנה על החיים
על מנת להבין זאת נתייחס לשני מושגי יסוד:
1. מהי עבודת השם שאם לא מקיימים אותה נחשפים לנסיבות קשות אלו?
2. מהי המוטיבציה הבסיסית לעבודת השם? האם פחד מפני העונש הכתוב בפסוקים אלו?
תשובות אפשריות:
1. עבודת השם היא לקיים מצוות. יש מצוות שאינן קשורות לאנשים אחרים אלא אישיות, בין האדם לבין אלוקיו: כמו מצוות תפילין, שבת, מועדים, כשרות, וכו' וכו'.
2. ויש מצוות בתחום של יחסים עם אנשים. דגש מיוחד הוא על המצוות של יחסים בין אנשים. בין אדם לחברו.
חטא בנושא הזה, ההיפך מעבודת השם, משמעותו שנאת חינם, הונאת אחרים, גזל, שקרנות כרונית, העמדת פנים, לשון הרע, אלימות מכל סוג ללא היתר או צידוק, פשיעה כלפי אחרים. נעצור כאן.
הבנת מהות החטא בנושאים שבין אדם לזולתו נמדדת לפי כאב. לפי מידת כאב הקרבן.
יש זיקה ישירה, קורלציה, בין עומק החטא לגודל הכאב של הקרבן.
בואו ניזכר בכאב זה. ניזכר בחוויה האישית שלנו לאחר שמישהו פגע בנו בזדון ולא בצדק.
התורה אומרת בפשטות שמי שגורם לכאב כזה לזולתו, שלא בצדק ובאופן זדוני, חשוף לפגיעות המופיעות בתוכחה.
לכאב צדדים רבים. אחד הצדדים הדומיננטים בכאב שנגרם על ידי בני אדם לאחרים הוא תחושת עוול נוראית ובדרך כלל רצון טבעי לנקמה, להענשה, למוטיבציה שהפוגע יבוא על ענשו.
רק יחידי סגולה לא חווים זאת כך.
ועכשיו נתבונן מחדש בפסוקים הכתובים בתוכחה:
האם אין אנו חשים שמתאים שמי שהורס את עולמו של בורא עולם על ידי עשיית עוול חוזר ונשנה לאחרים, ייענש באותו אופן הכתוב בפסוקים אלה? הכל בהתאם למידת העוול כמובן, אבל הכיוון ברור. גם אנחנו, בני האדם, מבקשים לתקן את העולם ,בין היתר על ידי הענשה.
ואם אנחנו מבקשים כך, מה לנו כי נלין על הפסוקים הנוראים הכתובים בתוכחה?
2.לגבי השאלה מה מקור המוטיבציה לעבוד את השם, האם מפחד או ממוטיבציה אחרת, אמיתית.
זו שאלה גדולה ביהדות, כי למרבה ההפתעה גם לעבודת השם מתוך יראה, פחד מעונש, יש ערך. לא כמו עבודת השם מתוך הכרה ,כמובן ,אבל יש ערך. כנראה שעונש הכתוב באופן כל כך מפורט- מרתיע.
חלק מבני האדם לא צריכים איום כדי להכיר בנוכחות אלוקית בעולם ולהימנע מפגיעה לא הוגנת באנשים אחרים.
חלק צריכים בדיוק איום כזה על מנת שיימנעו מכך. נעשו מחקרים רבים על אופן שמירת החוק אצל אנשים הגונים ונורמטיבים , שבניסויים הובא לידיעתם שבוטלה הסנקציה על עבירה על החוק.
התוצאות די מפתיעות והמסקנות הן בכיוון המצביע על הזדקקות לידיעה על הסנקציה במקרה של עברה על החוק כאשר אין רואה.
אנשים זקוקים לתג מחיר עונשי על מנת להימנע מלשבור את הכללים השומרים על העולם.
משוואה של עונשים רעים למעשים "רעים" היא אנושית
אם כך אולי אנחנו כן יכולים לקבל את הרעיון בבסיס ה"תוכחה"-. משוואה של עונשים רעים למעשים רעים.
נותר הקושי עם עוצמת העונשים. כתובים בפרשה עונשים נוראים באמת.
החוזה המיוחד בין בורא עולם לבין עם ישראל שונה מהקיום האנושי הרגיל
תשובה אפשרית לחומרת העונשים : זו לא רק משוואה בין מעשים רעים לעונשים רעים אלא הרבה יותר מזה:
זהו חוזה מיוחד בין עם ישראל לאלוקים.
רק עם ישראל יכול לקבל עונשים אלה אם יחדול לעבוד את אלוקיו. מדוע?
-כי ללא ההשגחה והמסירות של אלוקיו אליו לא היה שורד דבר. לא את אירועי האבות ,לא את אירועי השבטים, לא את שנאת ישמעאל ,לא את שנאת עשיו ולא את שנאת מצריים ואחר כך עמלק ואחר כך מואב מדיין, בני עמון, האמורי והכנעני .
אין סוף לאויביו של עם ישראל. הם לא נגמרים אף פעם.
כל הקיום שלו הוא לגמרי נסי. קיים בנס.
בהשגחה תמידית של אלוקיו.
בתוך קיום נסי למעשה אין לך קיום משלך, בזכותך ,בכוחך.
כל הקיום שלך על בורא עולם באופן אקטיבי ויומיומי. על כתפיו. בכל רגע שהוא אינו שם לב אליך אתה יכול להיפגע ממשהו בעולם. כמו כולם. להם זה לא קורה כי הם רבים וחזקים.
אתה, עם ישראל ,חלש ופגיע. אתה אף פעם לא גדול מספיק, לא אכזרי מספיק, ולא חייתי מספיק. זו מציאות.
אתה זקוק לאלוקים שיעזור לך. לנס. נס זה אלוקי.
ועכשיו מה קורה אם אתה אומר לו חלילה: לא רוצה לעבוד אותך, רוצה לחפש לי אלוהים אחרים?
אז התשובה היא לא שבאמת אלוקים מעניש אותך במו ידיו.
הוא פשוט עוזב אותך לנפשך ואז אתה לבד מול כל כוחות הטבע וכל כוחות הרשע מסביב. לבד. ככה רצית, לא?
וכל הכוחות האלה, כשהם רואים אותך חשוף, ללא אלוקים, מתנפלים עליך באופן הכי טבעי. ואז ,כמו תמיד ,כשאתה חלילה טרף לג'ונגל האכזרי של העמים- קורה מה שקורה. אין גבול לרוע האנושי. העם שלנו עבר את כל זה רק לפני 75 שנה.
נתפלל שנשכיל להבין את הנוסחה המיוחדת של הקיום שלנו. זה ישמור אותנו מהכל.
שבת שלום
יאיר

Send a message to learn more

Address

Rehovot

Telephone

+972526418480

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when הקליניקה של יאיר - טיפול רגשי, הכוונה, ליווי אישי posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to הקליניקה של יאיר - טיפול רגשי, הכוונה, ליווי אישי:

Shortcuts

Share

Category