23/04/2026
היום התחלתי את ניקוי הכבד העונתי שלי
כמו שאתם רואים בתמונה, הוא מאוד פשוט ובסיסי: אורז מלא, מש, שני תפוחים ביום ומיץ גזר אחד ביום.
זו לא הפעם הראשונה… בערך הפעם ה־12 (מי סופר…).
הניקוי מגיע בפעמיים בשנה בעונות המעבר: בסתיו ובאביב.
אני זוכרת את היום הראשון שהתנסיתי באוכל הזה: האוכל נתקע לי בגרון. היה חסר טעם, לא ירד, והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת לאכול את זה…
עברתי מאז דרך ארוכה.
והיום? זה אפילו טעים לי וכנראה מקושר לרצף זכרונות נעימים.
אוך..כמה שתזונה היא עניין של הרגל…
וכמה חשוב לשים לב אילו הרגלים אנחנו בונים לעצמנו.
כי בסוף, מה שחוזר על עצמו נהיה “הטבע שלנו” - לטוב ולרע.
והבחירות הקטנות, היומיומיות, הן אלו שמעצבות את אורח חיינו, איך נרגיש בגוף, ואיך נחיה בתוכו.
אבל אל תטעו היו לא מעט ניקויים שבהם נשברתי באמצע. עיגלתי פינות, זייפתי, מצאתי דרכים יצירתיות לעקוף את הכללים…
ושמעתי אינסוף הערות ושאלות: למה בכלל לעשות את זה? התמיה מהסביבה לא נפסקת גם היום...
בכנות, מה שהחזיק אותי במשך שנים בתהליך היו כאבי הראש שהתגברו בעונות המעבר.
כשכואב, ושום דבר אחר לא באמת עוזר, הידיעה שההתמדה יכולה להשקיט את מערכת העיכול, את הגוף, את ההכרה… ואפילו את כאבי הראש העקשניים שלי גרמה לי להמשיך.
הפעם הראש פחות כואב.
ואני מקווה שאצליח להתמיד גם בלי חרב המגירנה המאיימת על ראשי.
אולי עצם השיתוף כאן הוא סוג של התחייבות שלי לעצמי.
ועכשיו קדימה לתועלות:
קודם כל, מימד הזמן משתנה.
ביומיום אני מרגישה שהחיים בורחים לי… הימים עוברים והשנים רצות.
אבל בניקוי שבועיים הם נ צ ח. הזמן מאט, לפעמים כמעט נעצר.
אני בוחרת לראות בזה משהו נעים, לפגוש האטה בעולם כל כך מהיר.
שנית, נוצרת השקטה. בגוף ובנפש.
מין צלילות ועדינות כזו, שמי שמתרגל יוגה מכיר ומעריך כסאטווה.
משהו שמחלחל לחיים עצמם, למזרן ולעולם הפנימי.
שלישית, הגוף משיל קצת משקל עודף (וכן, יש לי כזה), ותמיד נחמד להרגיש קצת יותר קלילה.
רביעית, זה מחזיר אותי למסלול של אכילה בריאה גם אחרי שהניקוי מסתיים.
מסלול שאצלי, בכנות, מתחיל להתרופף בערך אחרי חמישה חודשים… בדיוק כשמתחילה הציפייה לניקוי הבא.
את הקשיים אשמור לשבוע הבא. שאהיה ממש בחצי תקליט של הניקוי
ובינתיים
שיהיה סוף שבוע שקט, נעים… וטעים
