24/01/2026
טכניקת "החרדה מדברת"
בעבודה עם חרדה, אני נשענת לעיתים קרובות על רעיונותיה של ויולט אוקלנדר, שהתייחסה לסימפטומים לא כאל בעיה שיש לפתור, אלא כדרך של הנפש להסתגל ולשמור על שיווי משקל. בספריה ניתן למצוא גישות לניהול דיאלוג עם רגשות דרך השלכה, משחק ועבודה עם "חלקי עצמי". אחד הרעיונות המרכזיים שלה הוא להעניק לרגש צורה וקול.
טכניקת "החרדה מדברת" צומחת מתוך הגישה הזו. בגרסה הקלאסית של אוקלנדר, ניתן להחצין את החרדה — דרך ציור, דמות, תנועה או דיאלוג. אני לוקחת את הבסיס הזה ומרחיבה אותו, תוך דגש לא רק על ביטוי החרדה, אלא על יצירת מערכת יחסים איתה.
כך זה עובד:
אנו מציעים לילד (או למתבגר) לדמיין את החרדה כדמות נפרדת ולהציב אותה מולו — על כיסא אחר, כצעצוע או כדמות דמיונית. פעולה זו מפחיתה מיד את עוצמת החוויה: החרדה מפסיקה למלא את כל המרחב הפנימי והופכת למשהו שניתן ליצור איתו קשר.
👉 ואז מתחיל הדיאלוג.
בתחילה, החרדה מקבלת את זכות הדיבור:
* "אני מגיעה כש..."
* "התפקיד שלי הוא..."
* "אני מנסה להגן עליך מפני..."
> חשוב: אנחנו לא מבטלים את החרדה ולא מגרשים אותה. אנחנו מתייחסים אליה כאל חלק שיש לו משמעות ותפקוד.
>
〰️ לאחר מכן, הילד מקבל את זכות הדיבור:
* "אני כועס כשאת מגיעה..."
* "קשה לי איתך כי..."
* "הייתי רוצה שתשתני ל..."
בשלב זה צפים לעיתים קרובות רגשות מודחקים — כעס, עייפות, חוסר אונים או צורך בתמיכה. מה שקודם היה "בלילה" אחת של חרדה, מתחיל לעבור דיפרנציאציה ומודעות.
הרחבת הטכניקה: החיפוש אחר הסכם 🧩
בגרסה המורחבת של הטכניקה, אני מציעה שלב קריטי — חיפוש אחר פשרה או הסכם.
אנו שואלים: "איך הייתם יכולים להתקיים יחד כך שיהיה לך קל יותר?"
לפעמים החרדה מסכימה "לבוא בשקט יותר", לפעמים היא מבטיחה "להזהיר מראש", ולפעמים היא מוכנה "ללכת כשיש מבוגר בסביבה או כשיש משאב פנימי זמין". זהו לא ניסיון לשלוט בחרדה בכוח, אלא החזרת תחושת ההשפעה והבחירה לידי הילד.
✨ לסיום המפגש, נחזור תמיד אל הגוף:
* נבדוק מה השתנה בתחושה הפיזית?
* האם נהיה חם יותר, רגוע יותר? האם קל יותר לנשום?
🌱 בדרך זו, הטכניקה הופכת ליותר מסתם "שימוש במילים"; היא הופכת לחוויה של הפרדת העצמי מהסימפטום, חידוש המגע עם הרגשות ובניית "אני" יציב וחסין יותר.
זוהי תמצית הגישה של ויולט אוקלנדר:
לא להילחם בחוויה, אלא לפגוש אותה בתוך קשר בטוח.
תרגום מפוסט של נטליה לבוב