נהרי ויקטוריה - טיפול רגשי Li-Cbt, טבע תרפיה

16/05/2026

ילדים שהשתיקה שלהם איננה אילמות סלקטיבית מאובחנת.
אין כותרת רשמית, אין סעיף מסודר ב-DSM, ובכל זאת משהו בקול לא יוצא.
הם מגיעים לטיפול, מתיישבים, מושכים בכתפיים, עונים ב“לא יודע” (מחליפים ל'שאלה מעניינת'), או בכלל לא עונים.
המבוגרים סביבם דרוכים,
“נו, תדבר.”
“תענה.”
“תשתף.”

ילדים רבים לא שותקים כי אין להם מה להגיד.
הם שותקים כי המערכת שלהם מגויסת להגן.
כי דיבור מרגיש חשיפה.
כי יש ילדים שעבורם עצם הציפייה לדבר נחווית כמעט כמום. דרישה פולשנית.
ובתוך עולם ה-CBT
לא כל הימנעות שוברים מיד.
עלינו להבין מה התפקיד שלה.
השתיקה היא לא בעיה התנהגותית אלא ניסיון של המיינד לשמור על וויסות, על שליטה, על בטיחות.
ואם המבוגר נכנס מיד עם לחץ, חקירה, או מאבק הילד הרבה פעמים נסגר עוד יותר.
לכן בטיפול, במיוחד בתחילת הדרך, אני פעמים רבות לא “דורשת שיחה”.
אנחנו זורמים עם מה שיש ועם מה שהילד מצליח להביא מעצמו.
אם הילד רוצה לדבר על משחק מחשב, נדבר על משחק מחשב. הוא מדבר !

אם הוא רוצה רק לשחק , אזי נשחק.
אם הוא רוצה לשבת לידי בשקט גם זה בסדר. כלומר אני לידו בשקט, יחד-כי הוא המוביל.
לפעמים אנחנו בכלל משחקים משחק בלי “עבודה טיפולית” גלויה לעין.

*הקשר עצמו הוא העבודה.*
הילד בודק
האם כאן ידרשו ממני?
האם גם כאן אני צריך לספק משהו? עוד דרישות וציפיות? אוף...אין לי כוחות....
האם יקבלו אותי בלי הופעה, בלי תשובות נכונות, בלי להיפתח לפי לוח זמנים של המבוגרים?
מתאמים את זה עם ההורים שמורידים את הציפייה ל“נו, אז דיברת היום? על מה דיברתם?”
אני הרבה פעמים אומרת לילד/ה
“את/ה המוביל.
אנחנו נלך בקצב ובדרך שלך.”
עבור חלק מהילדים זו כמעט חוויה מתקנת.
ילדים מרגישים שמנסים “להפעיל” אותם, פוגשים מרחב שלא דוחף.
מרחב שלא נבהל משתיקה.
מרחב שלא הופך את הקושי שלהם לעוד זירת כישלון, מתחיל להיפתח הסדק הראשון.
מגיע משפט קטן.
אחר כך עוד אחד.
אחר כך שאלה.
לאט נוצרת תנועה.

דרך קשר, ביטחון, והסכמה עמוקה לפגוש את הילד לפני שמנסים “לתקן” אותו.

מחקר מ-2024 על התערבות מבוססת משחק בילדים עם אילמות סלקטיבית הראה שכאשר המטפל משתמש בגישה מכוונת במשחק חופשי במה שנקרא “defocused communication” כלומר תקשורת לא לוחצת ולא חודרנית נוצר מרחב בטוח יותר, ובהמשך הופיעה עלייה הדרגתית בדיבור ובוורבליזציה של הילד.
מחקרים עדכניים נוספים בתחום מדגישים שהברית הטיפולית, תחושת הביטחון והפחתת הלחץ הסביבתי הם חלק מהותי מהיכולת של ילדים להתחיל להשתמש בקול שלהם בעולם.
הדרך אל הקול מתחילה במקום שמוכן לכבד את השתיקה.

12/05/2026

07/05/2026

בעקבות סמינר קבלה של ד"ר מתי הר לב , מחשבות על החריגות (בשורוק) :

בסמינר קבלה נתבקשנו לכתוב דיאלוג עם הילדה שבתמונת ילדות. בשפת האם...

זאת הילדה המקורית שחיה מתחת לכל מאמצי ההסתגלות ועדיין לא יודעת לקשור שרוכים.
לאחר הסמינר אני מתחילה להבין שיש בי חריגות (בשורוק).
לא אומרת "אני חריגה". אלא שיש בתוכי חריגות.
הבדל עמוק בין זהות כוללנית לבין חלק פנימי שבתוכנו.
כמו הלקות, האוטיזם או הפרעת הקשב וריכוז שיש לנו. אלו הם חלקים בתוכנו. לא כל השלם של הוויתנו.
בין להדביק לעצמי תווית כוללנית ("אני חריגה") , לבין להסכים לראות שבתוכי יש גם חלקים שלא מסתדרים עם התלם, עם הקצב המקובל, עם מה שנחשב נכון, רגיל, מותאם. כלומר חלקים חריגים.
במשך שנים, כמו רבים, אני מנהלת משא ומתן עם החריגות הזאת. כולל זו של הילדים.
לעדן אותה.
להסתיר אותה.
להסביר אותה.
לפצות עליה.
העניין הוא שתודעה לא נרגעת דרך הסתרה.
היא נרגעת דרך הסכמה לראות ודרך קבלה בעיניים טובות את החלקים הללו.

קבלה אינה מחיקה/שינוי של השונות.
קבלה היא היכולת להחזיק שונות/חריגות בלי להפוך אותה לפגם.
עצם הקבלה של "הפגימות" בעיניים טובות ,חומלות ואוהבות כמו בטיפול.
"I might as well accept it."
כלומר
אני לא אמורה להפוך לגרסה אחרת של עצמי כדי להיות ראויה לשייכות.

מהפכה תודעתית.

רובנו (בפרט בברית המועצות ) גדלנו על עסקה סמויה
תהיי פחות/יותר (משהו ) ואז תהיי אהובה ונקבל אותך.
פחות רגישה.
פחות עוצמתית.
פחות מוזרה.
פחות אינטנסיבית.
פחות שואלת.
פחות מרגישה.
יותר מצטיינת
יותר נכונה
יותר כמו כולם
הניסיון להיות נכונים מדי, לעיתים גובה מחיר.
ניתוק מהחיות הפנימית האותנטית. הילדים שלנו ובפרט ילדי הרצף עושים התאמה עצמית הרבה פחות (ישראלים!). הם מחוברים!
הם לא דופקים חשבון.

ממנגו לא יצמח אבוקדו.
וכמה אנרגיה כהורים אנו משקיעים בניסיון לגרום לילד להיות עץ אחר.
יותר חברתי.
יותר מווסת.
יותר מותאם.
יותר כמו כולם. כמו שעשו לנו בילדותנו. בהעברה דורית לא מכוונת עושים לילדינו.

אם לילד יש מבנה נפשי מסוים, מערכת עצבים מסוימת, דרך מסוימת לחוות את העולם
התפקיד שלנו אינו למחוק/להפחית את החריגות, אלא ללמוד לפגוש אותה בלי אימה.

קורה שאנחנו כהורים רוצים להירגע דרך זה שאדון/גברת ילד/ה יתאים את עצמו למה שהעולם מרגיע אותנו להאמין שהוא "נורמלי"?

להרפות מלהילחם במבנה העמוק של המציאות.
לא כויתור.
לא כפסיביות.
אלא מתוך מפגש נקי יותר עם מה שיש ועם מה שאין. קבלה של מה שיש ושל מה שאין.
מתוך ההסכמה לראות את החריגות שלנו ושל ילדינו
קבלה היא הבסיס ליצירה.

פחות בושה.
פחות מלחמה פנימית.
יותר אמת = חופש להיות.

05/05/2026

בטיפול לעיתים נדמה שהמילים הן רק פני השטח. מתחתיהן קורה משהו עמוק יותר, שקט יותר, עוצמתי בהרבה.

שנים המחקר מנסה לשים אצבע על מה באמת מרפא בטיפול. טכניקות? כלים? פרוטוקולים?

התשובה:
הקשר הטיפולי עצמו.

כבסיס לביטחון ואמון,
כמרחב חי, פועם, שיש לו איכות תרפויטית בפני עצמו.

בתוך הטיפול נוצרת מערכת יחסים. לא כאילו , אלא מפגש ממשי בין שני אנשים.
ובתוך המפגש , המטופל מביא את עצמו. לא רק את הסיפור שלו ,אלא את האופן שבו הוא חי אותו.

איך הוא מתקרב.
איך הוא מתרחק.
איך הוא בודק גבולות.
איך הוא מחפש אישור.
איך הוא מגיב לפגיעה אמיתית או מדומיינת.
איך הוא נפתח… ואיך הוא נסגר .

במובן הזה, הקשר הטיפולי הוא מיקרוקוסמוס של העולם הפנימי והבין אישי של המטופל.

אם מערכות היחסים הראשוניות שלנו מעצבות את הדרך שבה אנו חווים קרבה, אמון וביטחון,
הרי שהקשר הטיפולי מציע לעיתים לראשונה ,חוויה מתקנת.

חוויה שבה אפשר להיות תלוי, מבלי לאבד את עצמך.
להתקרב, מבלי להיבלע.
להרגיש, מבלי להידחות.

לא מדובר רק בהבנה קוגניטיבית.
תרגול חי, חוזר, כמעט גופני.

במשך חמישים דקות, שוב ושוב, נפרש הדפוס

הוא נענה אחרת.
מוחזק אחרת.
מפוענח מתוך עדינות וסקרנות, לא מתוך שיפוט.

כי כאשר חוויה רגשית מתרחשת בתוך קשר יציב, עקבי ובטוח,

היא מחלחלת.

לאט,
הציפייה מאחרים.
היכולת להישאר בנוכחות גם כשקשה.
האפשרות לסמוך.

המטפל לא "מלמד" את המטופל איך להיות בעולם.
הוא פוגש אותו.

ומתוך הפגישה ,העולם עצמו מתחיל להיראות אחרת.

הקשר אינו רק כלי בתוך הטיפול.
אלא המרכז שלו.

27/04/2026

25/04/2026

רבים מאיתנו מהססים לעבור בשער האחריות.
לא האחריות הטכנית, היומיומית, אלא זו הפנימית, העמוקה, זו שלא מאפשרת עוד להסתתר מאחורי “אין לי ברירה.”
האם באמת אין ברירה?
כהורים בתוך מציאות מורכבת, קל להרגיש קורבן של הנסיבות, הבחירות של אחרים, של הילדים עצמם.

גם בתוך מצבים קשים, יש בחירה.
לא תמיד בחרנו את התנאים.
אבל אנחנו כן בוחרים אם להישאר ואיך להיות בתוך מה שיש.
הורות איננה כלא גם אם היא מרגישה לעיתים כך.

“הרי כהורה אני לא מוכן להפקיר את ילדיי ולכן אני בוחר להישאר, לטפל ולהיות עבורם”
זו כבר לא כפייה.
זו בחירה.
ולבחירה, תמיד, יש מחיר.
הרגעים הקשים בהורות, הם לא עדות לכך שטעינו,
אלא עדות לכך שאנחנו פוגשים את המחיר של מה שבחרנו בו.

ברגע שהבחירה נעשית מודעת יותר, פוחת הצורך בלהאשים.
לא את הילדים, לא את עצמנו, לא את העבר.
הילדים אינם אשמים במורכבות חייהם.
הם לא אשמים בצרכים שלהם, בקשיים שלהם, או בכך שהמציאות אינה פשוטה.
ההורה עלול, בלי משים להפוך את הכאב הפנימי שלו לכעס שמופנה אליהם.
אפשר לבחור להיות ההורה שלא מעביר הלאה את השרשרת הזו.
הורה שלא מעניש את ילדיו על נסיבות חייו.
הורה שמסכים לפגוש את הקושי מבלי להפוך את הילדים לסיבה לו.
שבתוך כל המורכבות אנחנו עדיין בוחרים.
החופש האמיתי איננו לעשות רק את מה שנוח לנו,
אלא להסכים להכיר בבחירות שלנו גם כשהן כבדות
ולעמוד מאחוריהן.

תודה Mati Har-Lev

23/04/2026

22/04/2026

ילדים שגדלים בבית שבו מ(י)שהו מושך את כל הכובד ,כמו כוכב בעל מסה חריגה ש'מעקם' את מסלול הכוכבים סביבו.
הילד עם הצרכים המיוחדים אינו אשם בכבידה הזו, ובכל זאת היא קיימת.
איפה עומדים האחים בתוך השדה הזה? ומה הם לומדים להיות בלי שנבחר?
הנה כמה פוזיציות שכיחות.
1. הילד ההורי (Parentified child)
לומד מוקדם מדי לקרוא מצבים, להרגיע, לוותר.
הוא זה שמכין אוכל לאחיו, שמסביר לאורחים, מתווך בין עולמות.
כלפי חוץ בשל, מרשים. בפנים אין לו רשות להיות קטן, מבולבל, זקוק.
דוגמה: ילדה בת 10 שיודעת בדיוק מתי אמא עומדת להישבר ומחליפה אותה בלי שאף אחד ביקש.
2. הילד השקוף
הוא למד שלא כדאי להפריע לעלילה הראשית.
הוא מסתדר לבד, לא מבקש, לא מתלונן.
שתיקה אינה היעדר צורך היא דרך אלגנטית להחביא.
דוגמה: ילד שלא מספר על קושי בבית ספר, כי “גם ככה יש בבית מספיק”.
3. הילד המצטיין / המפצה
אם כבר יש כאב בבית אני אהיה ההוכחה שהכל בסדר.
הוא מצליח, מתקדם, עומד בציפיות ואף מעבר.
זו שליחות כבדה.
דוגמה: נערה שמביאה ציונים מושלמים, אבל חרדה מקריסה .
4. הילד המורד / המאתגר
מישהו צריך לצעוק את מה שאי אפשר להגיד בעדינות.
הוא מביא קושי, התנהגויות, גבולות שנשברים.
לא כי הוא “הבעיה” אלא כי הוא נושא את המתח שלא קיבל שפה אחרת.
דוגמה: ילד שמתחיל להסתבך דווקא כשהבית הכי עסוק באח שלו.
5. הילד המטפל
לא רק עוזר ,אלא ממש מפתח זהות של מטפל.
רגיש, אמפתי, רואה את האחר לעומק.
מי רואה אותו?
דוגמה: אח שמוותר על מפגש עם חברים כדי להישאר עם אחיו “שיהיה לו נעים”.
6. הילד הנמנע / הנעלם
בורח לעולמות אחרים. מסכים, חברים, שקט.
זו לא אדישות. זו דרך לנשום.
דוגמה: ילדה שמעדיפה להיות תמיד אצל חברות, כי בבית כבד מדי.
7. הילד השומר על הנורמליות
מתעקש על שגרה, על חוקים, על “כמו כולם”.
כוח מייצב, אבל גם מאבק תמידי מול מציאות שלא מתיישרת.
דוגמה: ילד שמתעקש להשתתף בכל החוגים וכל הפעילויות למרות המורכבות.

האם אנחנו כהורים רואים את התפקידים האלה בזמן?
לרוב בדיעבד כשהם כבר התקבעו לאופי, לזהות, לסיפור פנימי.
ילדים לא בוחרים תפקידים.
הם מסתגלים. הם מאזנים מערכת. הם מגיבים למה שיש וגם למה שאין.
האחריות השקטה שלנו כהורים וכמטפלים היא לא לבטל את התפקידים
אלא לרכך אותם.
להכניס גמישות.
לתת לכל ילד רגעים שבהם הוא לא צריך להיות שום דבר מיוחד לא חזק, לא מוותר, לא מושלם.
רק ילד.

22/04/2026

יש ילדים שגדלים בבית שבו מ(י)שהו אחד מושך את כל הכובדכמו כוכב בעל מסה חריגה ש'מעקם' את מסלול הכוכבים סביבו.
הילד עם הצרכים המיוחדים אינו אשם בכבידה הזו, ובכל זאת היא קיימת. והשאלה הכמעט לא נוחה היא: איפה עומדים האחים בתוך השדה הזה? ומה הם לומדים להיות, בלי שנבחר.
הנה כמה פוזיציות שכיחות.
1. הילד ההורי (Parentified child)
לומד מוקדם מדי לקרוא מצבים, להרגיע, לוותר.
הוא זה שמכין אוכל לאחיו, שמסביר לאורחים, שמתווך בין עולמות.
כלפי חוץ בשל, מרשים. בפנים אין לו רשות להיות קטן, מבולבל, זקוק.
דוגמה: ילדה בת 10 שיודעת בדיוק מתי אמא עומדת להישבר ומחליפה אותה בלי שאף אחד ביקש.
2. הילד השקוף
למד שלא כדאי “להפריע לעלילה הראשית”.
הוא מסתדר לבד, לא מבקש, לא מתלונן.
אבל שתיקה אינה היעדר צורך ,היא רק דרך אלגנטית להחביא אותו.
דוגמה: ילד שלא מספר על קושי בבית ספר, כי גם ככה יש בבית מספיק.
3. הילד המצטיין / המפצה
אם כבר יש כאב בבית אני אהיה ההוכחה שהכל בסדר.
הוא מצליח, מתקדם, עומד בציפיות ואף מעבר.
זו שליחות כבדה.
דוגמה: נערה שמביאה ציונים מושלמים, אבל חרדה מקריסה.
4. הילד המורד / המאתגר
מישהו צריך לצעוק את מה שאי אפשר להגיד בעדינות.
הוא מביא קושי, התנהגויות, גבולות שנשברים.
לא כי הוא “הבעיה” אלא כי הוא נושא את המתח שלא קיבל שפה אחרת.
דוגמה: ילד שמתחיל להסתבך דווקא כשהבית הכי עסוק באח שלו.
5. הילד המטפל
לא רק עוזר ממש מפתח זהות של מטפל.
רגיש, אמפתי, רואה את האחר לעומק.
מי רואה אותו?
דוגמה: אח שמוותר על מפגש עם חברים כדי להישאר עם אחיו “שיהיה לו נעים”.
6. הילד הנמנע / הנעלם
בורח לעולמות אחרים מסכים, חברים, שקט.
זו לא אדישות. זו דרך לנשום.
דוגמה: ילדה שמעדיפה להיות תמיד אצל חברות, כי בבית כבד מדי.
7. הילד השומר על הנורמליות
מתעקש על שגרה, על חוקים, על כמו כולם.
כוח מייצב, אבל גם מאבק תמידי מול מציאות שלא מתיישרת.
דוגמה: ילד שמתעקש ללכת לכל החוגים והפעילויות רגיל למרות המורכבות.
האם אנחנו רואים את התפקידים האלה בזמן?
לרוב בדיעבד כשהם כבר התקבעו לאופי, לזהות, לסיפור פנימי.
כי ילדים לא בוחרים תפקידים.
הם מסתגלים. הם מאזנים מערכת. הם מגיבים למה שיש וגם למה שאין.
האחריות שלנו כהורים וכמטפלים היא לא לבטל את התפקידים
אלא לרכך אותם.
להכניס גמישות.
לתת לכל ילד רגעים שבהם הוא לא צריך להיות שום דבר מיוחד לא חזק, לא מוותר, לא מושלם.
רק ילד.

14/04/2026

שהות בטבע מרפאת...

10/04/2026

ילדים מסרבים לחזור לבית הספר. לא מתוך עצלות, ולא מתוך פינוק כפי שלעיתים נוח לחשוב, אלא מתוך חוויה פנימית מורכבת יותר.
מנקודת מבט טיפולית האם הילד באמת "לא רוצה"? או שמא הוא אינו מסוגל רגשית, חושית, חברתית לעמוד שוב בדרישות שהמסגרת מציבה בפניו?
עבור חלק מהילדים, במיוחד ילדים עם רגישות גבוהה או ילדים על הרצף, תקופות של הפוגה מהשגרה גם אם נכפו מבחוץ, כמו בזמן חירום מייצרות חוויה אחרת של העולם. העולם נהיה פחות רועש, פחות דורש, פחות שיפוטי. הבית, על כל מורכבותו, הופך למרחב צפוי יותר, נשלט יותר. אם כך זה יכול להרגיש למה לחזור למקום שמערער אותי?
יש כאן גם מנגנון למידה עמוק. הילד חווה הקלה (relief) כשהוא לא הולך לבית הספר. ההקלה הזו מחזקת את ההימנעות. וככל שההימנעות מתארכת כך גובר הקושי לשוב. לא כי הילד "התרגל לנוחות", אלא כי החרדה או העומס הפנימי רק תפחו בשקט.
כשהילד שמח על אזעקה כי אולי לא יהיה בית ספר, הוא למעשה אומר: קשה לי שם. זו שפה עקיפה, בקשה עמוקה לעזרה.
בטיפול אנו עובדים על לזהות מה בדיוק קשה לילד (הכל!).
האם זו חרדה חברתית? עומס חושי? תחושת כישלון?
לפרק את החזרה לבית הספר לצעדים קטנים, מדורגים, אפשריים.
לעבוד על המחשבות שמלוות את החוויה ("אני לא אצליח", "יצחקו עליי").
ולבנות יחד חוויות של הצלחה, אפילו זעירות, שסודקות את הסיפור הקיים.
האם בית הספר, כפי שהוא היום, באמת מותאם לילד—או שהילד נדרש שוב ושוב להתאים את עצמו למערכת שאינה רואה (וגם לא יכולה לראות) אותו עד הסוף?

ויש את ההורה.
שקט כלפי חוץ, אולי מתפקד, אולי אפילו “מחזיק קו” אבל בפנים מתנהל סיפור אחר לגמרי.
איך זה להיות ההורה של הילד שלא חוזר לבית הספר?
זה לעמוד בין עולמות.
בין המערכת שדורשת נוכחות, תפקוד, שגרה לבין הילד שלך, שמבקש תראי אותי, קשה לי, אני שונא בית ספר ,אני סובל שם.

אולי אני מגזימה? אולי אני מקלה עליו יותר מדי? אולי דווקא אני זו שמחזיקה אותו במקום?
ומנגד אולי אף אחד לא באמת מבין עד כמה קשה לו.
יש כאן גם עייפות שקטה.זו שנשחקת לאט.
לנהל שיחות עם בית הספר, להכיל התנגדויות, לנסות לגייס כוחות בבוקר (ובערב) שכבר מתחיל במתח.
להרגיש לבד בתוך זה, גם כשיש אנשים מסביב.

הפער בין הילד שדמיינת לבין הילד שמתקשה ומתמודד עכשיו (מתבאס, מתוסכל,כועס, מסתגר, לא משתף פעולה, מתנגד).
המציאות דורשת ממך להיפרד מתסריט מסוים, ולהסכים לפגוש את מה שיש כפי שהוא בלא שיפוטיות והלקאה עצמית.
מנקודת מבט טיפולית, חשוב להחזיק גם את ההורה בתוך התמונה, לא רק את הילד.
כי הורה שמוצף באשמה או חרדה יתקשה להיות העוגן שהילד זקוק לו.

לעזור להורה להבחין בין הכלה לבין הימנעות
לחזק תחושת מסוגלות הורית, כשאין פתרונות מיידיים
לאפשר מקום לרגשות תסכול, כעס, עצב מבלי למהר “לתקן” אותם.
ולבנות יחד עמדה יציבה, שמצליחה להיות גם אמפתית לקושי של הילד וגם מחזיקה תנועה קדימה. להחזיק מורכבות בלי שיפוטיות.

האם הורה חייב תמיד “לדחוף קדימה”?
יש הורות עמוקה בלהסכים לא לדעת מיד מה נכון?

כשהורה מצליח להישאר בקשר עם הילד ועם עצמו גם בתוך חוסר הוודאות,
הקשר בנינו נבנה פחות נוקשה, פחות שיפוטי.